סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג | A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

English follows Hebrew

מבט מחודש בעבודות של יששכר בר ריבק (1897-1935), אמן יהודי רוסי שהיה בחלק האחרון של חייו לחלק מאסכולת פריז היהודית, לצד עבודות אמנים עכשוויים וריהוט בידרמאייר נשמע מבטיח ביותר. גם עריכת חלק מהתערוכה בבית שלום אש ההיסטורי העלה את רף הציפיות שלי מהתערוכה, מאחר ואוצרות אמנות עכשווית בבתים היסטוריים מהווה חלק ניכר בעשייה שלי בעשור האחרון, מאז התחלתי לאצור את האמנות העכשווית בבית ביאליק בתל אביב. יתכן אפוא שמשהו מתחושת ההחמצה נובע מאותן ציפיות.

העניין בריבק הוא חלק מהתבוננות מחודשת בקבוצת האמנים היהודים שפעלו כחלק ובמקביל לאוונגרד הרוסי (ומדינות מזרח אירופאיות נוספות) והיוו חלק ממעגלי תרבות היידית המודרניסטית. התרבות הזו שכמעט נכחדה בשואה, והושכחה גם בשל התחרות ההיסטורית בין אנשי הבונד לציונות, מקבלת הכרה הולכת וגוברת מאז שנות ה 90, כשחומר היסטורי שלא היה נגיש בתקופת מסך הברזל התגלה מחדש. מבחינות אלו סיפור ההזנחה המתמשכת של העבודות של ריבק, המצויות בבת ים מאז שנות החמישים והצגתן כעת, וכן הפיכת בית שלום אש לחלק ממעגל התרבות העכשווית בעיר , אופייניים לתהליכי עומק  בארץ ובקהילות יהודיות ברחבי העולם.

אבן הנגף בתערוכה היא שאלת הדיאלוג המובטח. בחלק המוצג במוזיאון לאמנות עכשווית השיח המתנהל הוא שרובו שיח חרשים. בחלל הקומה העליונה מפוזר ריהוט שמוגדר כריהוט בידרמאייר (בהחלט יתכן שחלקו בידרמאייר) לצד עבודות של ריבק, צילומים של אנה ים, ופיסול של  ביאנקה אשל גרשוני. ים, בסדרה אולימפוס, ממשיכה את העיסוק בקהילה של יוצאי רוסיה בארץ.

ההקבלות הביוגרפיות בין ריבק לבינה ברורות (ילידי רוסיה, מהגרים) ואכן יש להם (ולעוד מיליארדי אמנים) נושאים משותפים, בעיקר משפחות וחללי פנים, אך סוג הרגישויות שלהם שונה מאד. האמביוולנטיות של ים לא מהדהדת בתיאורים המכונסים בעצמם ומכוסים דוק נוסטלגיה של  ריבק, ובוודאי לא בעבודות כמו “אשה ברלינאית”. על אשל גרשוני נכתב בדפדפת  שלעבודותיה “איכות של חפצי יודאיקה הנושאים הקשרים של קורבן ומוות”. הרבה יותר מיודאיקה יש לעבודה של אשל-גרשוני איכות נוצרית פגאנית. ההצבת הפיסול שלה בתוך הריהוט הכבד, המהוקצע, הוא צרוף יפה, שלא הופך להרבה יותר מכך.
העבודות של ריבק מיומנות, מזכירות במיוחד מרק שאגל ואל ליסצקי (שהיה עמיתו למשלחת תיעוד אמנות יהודית באוקראינה ורוסיה הלבנה בעת מלחמת העולם הראשונה, בדומה למשלחת המפורסמת של אנסקי שנים אחדות קודם).  שתי העבודות הבולטות “אשה ברלינאית” ו”הזקנה”, שתיהן מתוארכות 1918/23, והן קוביסטיות עם תנופה פוטוריסטית ואינטנסיביות שאינה מאפיינת את כלל יצירתו.
בקומת הכניסה למוזיאון עבודות שכל אחת מהן מעניינת, במיוחד הדלת של יעל אפרתי ,בהקשר לקוביזם הרך של ריבק, אך גם כאן חסר חוט שני שהופך הצבה של עבודות יחד ליותר מכך.

חלקה  השני של התערוכה  בבית שלום אש, מוצלח בהרבה. האמנות העכשווית מטעינה את החלל באסוציאציות  וחוטי משמעות נטווים בין העבודות לבית ובינן לבין עצמן.  “פופובה” פסל ברונזה של אהד מרומי בתוך האח בולט במיוחד. הפסל נראה כדמויות הציוריות הפוטוריסטית-קוביסטיות של ליובוב פופובה (1889-1924) אמנית רוסיה שניתן להקביל בין השינויים הסגנוניים שעשתה (מעברים בין תנועות וסגנונות קרובים למדי סופרימטיזם לקונסטרוקטיביזם) לאלו של ריבק. הדמות השוכבת, הכלאה של  איש הפח מארץ עוץ ודיסטופיה אקספרסיוניסטית של רובוט, הופך את האח בו הוא מונח למעין תיאטרון קטן, אקספוזיציה למה שנפרש בהמשך.

העבודה היחידה של ריבק בחלק זה היא מהסדרה “שטאטל ביתי החרב הוא זיכרון(בית כנסת) ” מתקשרת ל “הבית על  הכרית” של אתי אברג’יל מ 1996  המונח על תנור במטבח. בית גנרי על כרית, כמו מתנה יקרה של זיכרון כשההצבה על התנור יוצרת הקשר של סכנה, אש וגעגוע. (הדמיון בין עבודה זו לעבודות של בלו סימון פיינרו בולט ביותר). במטבח מוצבת גם עבודה מצוינת של עדן בנט, מיצב שיוצר הכלאה של סימוני דמות גברית, עניבה, בתוך הספרה הביתית ופארודיה עליה כמו המגב שמונח כסוס דימיוני של ילדים. בנט משתמש  בחומר שנראה שיוכל להתקפל ולהעלם כמו קסם, כמו הבזק של עבר בתוך הווה. פסלים של שני פרי-נס, ספר ופיסול קטן של מיכל הלפמן, כמה אובייקטים פיסולים סיכות או תכשיטים של נעמה ערד, המוצבים על שידות וספריות נוגעים בעצבים החשופים של בעבוע זיכרון ועלבון השכחה שמפעמים בסיפור התרבותי שהבית מגלם. בכניסה וביציאה, שני פסלים של נועה שוורץ, הכלאה בין אבני מצבה לפיסול מינימליסטי וסימונים שאמניסטים  מביטים בצופים, תמרור לדרכים שנזנחו.

*חבל שבשני חלקי התערוכה ניתנת לצופים, אם הם מוצאים אותה, מפה בלבד עם שמות האמנים והעבודות.אטימות לנוחות הצפייה לא מוסיפה דבר.

אוצרות: נעמה ערד והילה כהן-שניידרמן
תערוכה במוזיאון בת ים לאמנות עכשווית ובית שלום אש
צילומים : סמדר שפי

A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

A new look at the oeuvre of Russian Jewish artist Issachar Ber Ryback (1897-1935) (part of the Jewish School of Paris in later life), in dialogue with contemporary artists and Biedermeier furniture sounded promising. Holding part of the exhibition in the historical Shalom Asch House raised my level of expectation, since curating contemporary art in historic homes is an issue that I have been repeatedly addressing over the past decade since beginning to curate contemporary art exhibitions at the Bialik House Museum, Tel Aviv. Perhaps high expectations dampened my reactions.

There has been renewed interest in the Jewish artists active in and parallel to the avant-garde in Russia and other European countries, artists who became part of the modernist Yiddish cultural circles. This is the culture that was nearly entirely destroyed in the Holocaust and forgotten due to the historic struggle between Bund and Zionist activists. This period is receiving increasing recognition since the 1990s now that previously inaccessible materials became available with the fall of the “Iron Curtain.” Ryback’s works located in Bat Yam since the 1950s were neglected for years; exhibiting them, and turning the Shalom Asch House into part of the contemporary art scene in the city are characteristic of broad in-depth processes in Israel and in Jewish communities across the world.

The stumbling block of the current exhibition is the promised dialogue in the Museum which is not fulfilled. The furniture on the top floor is grouped together as “Biedermeier” (some of which may definitely be so) along with works by Ryback, photographs by Anna Yam, and sculptures by Bianca Eshel Gershuni. Yam, in her series Olympus, continues her engagement with the community of immigrants from the Soviet Union in Israel.

The biographical similarities between Ryback and Yam are clear (Russian-born immigrants) and deal with similar subjects (as do another billion or so artists), mainly families and interiors, but their sensitivities are entirely different. Yam’s ambivalence does not resonate with internalized, nostalgic depictions like Ryback’s, and certainly not with works like Berlin Woman. The exhibition booklet states that the pieces by Eshel Gershuni “have the quality of Judaica objects bearing connections to sacrifice and death.” On the contrary: they bear Christian and pagan qualities. Installing her sculpture inside the furniture is well designed but does not come to more than that.

Ryback’s works are skilled, reminiscent especially of Marc Chagall and El Lissitzky (his colleagues on the delegation for the documentation of Jewish art in Ukraine and White Russia during World War I, similar to S. An-sky’s mission a few years earlier). The two outstanding works, Berlin Woman and Old Woman, both dated 1918/23 are cubist with a Futurist motion to them and an intensity that is not usual in his works. On the entrance level to the Museum are works interesting in the context of Ryback’s work, especially Yael Efrati’s Door in its link to Ryback’s soft Cubism, but here, too, we are missing a unifying factor.

The second part of the exhibition in the Shalom Asch House is better, charging the space, the House, and the works with associations and threads of meaning between them. Ohad Meromi’s bronze sculpture, Popova, installed in the fireplace, stands out especially seeming like Popova’s own Futurist-Cubist figures. Both Popova and Ryback moved between movements and styles from Suprematism to Constructivism. The reclining figure, a hybrid of the Tin Man and a dystopic Expressionist robot, transformed the fireplace in which it is placed into a small theatre, an exposition of the continuation.

The only work by Ryback in this section is from the series “Shtetl, My Destroyed Home, A Recollection (Synagogue),” with its association to Etti Abergel’s House on a Pillow (1996), placed on the kitchen stove. The generic house on the pillow, like a precious gift of memory, when placed on a stove, creates a context of danger, fire, and longing (also bearing an outstanding similarity to works by Belu-Simon Fainaru. The kitchen is also the site of an excellent piece by Eden Bannet, a cross between markers of a male figure with a tie in the domestic sphere and a parody of it like the floor squeegie standing like an

imaginary hobby-horse made of materials that can be folded up and disappear like magic, like a flash of the past in the present. Sculptures by Shani Pri-Ness, a book and small sculpture by Michal Helfman, several sculptural objects looking like pins or jewelry by Naama Arad placed on chests and bookshelves touch upon the exposed nerves of emergent memories and shame of oblivion arising from the cultural history embodied by the house. At the entrance and exist are two sculptures by Noa Schwartz, a cross between gravestones and minimalist sculptures and shamanist signs, gaze at viewers like signposts for neglected roads.

* It is too bad that in both parts of the exhibition, visitors are given only a map (if they find it), with artists’ names and titles of the works. Ignoring viewers’ convenience does not add to the experience.

Curators: Naama Arad and Hila Cohen Schneiderman
Exhibitions at the Museums of Bat Yam – Museum of Contemporary Art and the Shalom Asch House, Bat Yam
Photographs: Smadar Sheffi