English follows Hebrew
על הרצפה האדמדמה של הכניסה לגלריה דביר ניצבה אנכית אבן רחוב משתלבת, אבן משושה יצוקה בטון. מעליה, הפוכה מה שנראה כיציקת פנים כל כוס חד פעמית .כענבל שלעולם לא יצלצל היא משופדת על מוט ברזל לתוך האבן המשתלבת. פסל קטן, עירום, עצוב, ובאופן כלשהו גם מגוחך של מירוסלב בלקה, (2014) . האבן והכוס ההפוכה, יצוקה כמו עבודות של רייצל וויטרד שמנכיחות את החלל הריק, נראים כמו רמיזה לגוף שאינו יכול לנוע או אנדרטה פרטית. אבן רחוב וכוס הקפה ששתה מישהו , או מישהי, כשעמד או ישב על מדרכה . פנים כוס הקפה מולאה בבטון והעתיד, שהיה אולי רשום על דפנותיה, נעלם. בלקה שעוסק בזיכרון, פרטי והיסטורי של פולין הולדתו שם יציקה של כוס על מרצפת תעשייתית ויוצר טוטם קטן. הזמן מאובן והתנועה איננה ומשהו ביצור, שגובהו פחות מחצי מטר, נשרט בלב.
קומה למטה, בחלל Dreams Are Like Water תערוכת יחיד של נעמה צבר שנסגרה לפני שבועות אחדים, עמד זוג נעלי ספורט, על הרצפה באותו הצבע האדמדם. מנח הנעליים נראה כעמידת צ’ארלי צ’פלין או עמידת מוצא לתנועה בבלט שהשתבשה: נעל אחת מופנית הצידה והשנייה פונה קדימה ושתיהן מונחות כך שהסוליות גלויות ומחובר להן מטרונום, תנועתו סופרת את הזמן הנוקף בו הן קפואות.
“1 בספטמבר 2018 – 15 ינואר 2021” קוראים לפסל , פרק הזמן בו נעלה האמנית את זוג הנעליים, זמן החיים שלהן. המתח בין עצירה ותנועה, שכמו כל תנועה ידוע מראש שתעצור, הופך הפסל הקינטי שיש בו זיכרון גוף, לעצב במיוחד.
המחשבה להציב את הפסלים הקטנים -מונומנטליים האלו , שניהם בלי פדסטל, אחד ליד השני הייתה מתבקשת. הם מדברים זיכרון וכאב- אבן מדרכת עקורה ,הנעליים ריקות. הקשרים קודרים: אנדרטאות נעלים למעשי טבח (בהקשר היהודי פסל הנעלים בבודפשט עולה על הדעת ) ותמונות מדרכות מנופצות. ושניהם בכל זאת יצורים קטנים, מלאי חיות מתעלים ומתעלמים מהברור, מתעקשים על שימור הוויה.
אוהבים אמנות. כותבים אמנות.
ד״ר סמדר שפי 
סדנת כתיבה על אמנות בבית אריאלה . מפגש ראשון ב 6 אוקטובר 2021.
הכתיבה על אמנות דורשת משנה זהירות. באמצעות שפה אחת, המילים, אנו מתייחסים לשפה אחרת, השפה החזותית. בסדנה נתנסה בסוגי כתיבה שונים – טקסט קיר, כתיבת ביקורת, ומאמר לקטלוג. נעמוד על האתגרים והפחים שכתיבה כזו טומנת, לצד היצירתיות, הסיפוק ותחושת השליחות שמתלווה לה.
לפרטים והרשמה : סדנת כתיבה על אמנות עם ד”ר סמדר שפי בבית אריאלה
Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar
On the reddish floor of the Dvir Gallery entrance, a hexagonal cast concrete paving stone stands upright. Above it, upside down, is what looks like a cast of the inside of a disposable cup. Like a bell clapper that will never ring, it is pierced by an iron rod set into the paving stone. The small, naked, melancholy statue by Mirosław Balka from 2014 seems in some way to be slightly ridiculous. The stone and upturned cup, cast like works by Rachel Whiteread which make present the void, seem to hint at an immobile body or a private memorial, a paving stone and a used coffee cup from someone who stood or sat on the sidewalk. The cup’s interior was filled with concrete, and the future, that was perhaps written on its sides, disappeared. Balka, who engages in personal and collective memory of his homeland Poland, created a small totem.Time is petrified, movement is absent; something in the “creature” of less than 50cm high, is touching.
One floor below, in Naama Tsabar’s solo exhibition, “Dreams are like Water” (closed a few weeks ago), a pair of sneakers stood on the same reddish colored floor. Their stance looked like a Charlie Chaplin pose or the starting position for a ballet move gone wrong: one shoe faced sideways while the other one faced forward, both placed with the soles visible. A metronome was attached to the shoes, its movements counting the passage of time in which the shoes are immobilized.
The title is “1 September 2018 – 15 January 2021,” marks the period of time during which the artist wore the pair of shoes, their lifetime. The tension between stop and movement, which like all movement will come to a halt, makes the kinetic sculpture that bears body memory into an especially sad object.
One would think that these two small monuments, belong together. Both without a pedestal, they speak of memory and pain – an uprooted paving stone in one, empty shoes in another. The associations are dark: memorials with shoes as commemorating mass graves (the shoe sculpture in Budapest is an immediate association), and photographs of bombed sidewalks come to mind. Nevertheless, both sculptures are tiny creations full of vitality, rising above it and ignoring the obvious, insisting on preserving the present.
