English follows Hebrew
איזון ואיפוק ומידה של ריחוק מבטיחים שהדרמה בעבודות ב Five Easy Pieces לא תגלוש לחלל. בעבודות של מיכל היימן, יוסי ברגר, דגאלס גורדון, ליז דשין ויאנה רוטנר המתח נוכח כמשקולת המושכת מטה שהעבודות האלגנטיות להפליא מתנגדות לה, בעצם צורתן המהוקצעת, ההדורה המעודנת . כבריקוד עבודות חמשת האמנם פועלות יחד כבכוראוגרפיה שמותירה לכל אחת מרחב לספר סיפור, וגם לשתוק שתיקה.
דניאל מילמן פתח סלון אמנות, ישות שאינה גלריה ואינה ספירה פרטית של סלון ביתי. העבודות בחלל אינן למכירה והוא למקום לחשיבה, לשהייה והתבוננות. מעניין לחשוב על המקום בהקשר למשוואת הטעם והאיכות באמנות, שני דברי שונים שיש נטייה מסוימת לחשוב עליהם כברי החלפה למרות שלמעשה מדובר בדברים שונים. ניתן בהחלט להעריך עבודת אמנות מבלי לאהוב אותה, וניתן לאהוב עבודת אמנות גם אין מעריכים אותה כטובה במיוחד. מעניין יהיה לעקוב אחר משוואת הטעם/ הערכה בחלל שאינו מוטה מכירות. בתערוכה הנוכחית מילמן הדגיש את היבט הטעם דרך הכנסת ריהוט כחלק מההצבה. למעט העבודה של גורדון, בניאון, שאר העבודות הן צילום. מתבקש לחשוב על הבחירה הזו בהקשר לאופי החלל שמילמן בונה: המילה למצלמה CAMERA , חדר בלטינית, ובהשאלה חלל קטן או אינטימי יותר (כמו הרכב קאמרי במוסיקה) מהדהד את המערך המסוים מאד שמוצג כאן.
לפני העבודה של יוסי ברגר “מתווה לאהבה ראשונה (מספר 3 )” , משטח מונוכרומטי בצבע אוקר זהוב ששם העבודה כתוב עליו בשחור, הוצב שולחן נמוך משיש ומתכת ועליו קערה אליפטית ריקה. העבודה של ברגר קורנת ומדגישה ריק, כאילו הייתה איקונה שנמחתה. יחד עם השולחן נוצר מעין מקדש, מקום לעבודה (במשמעות של עבודת האל), מקום בעל תחושה רליגיוזית לא משויכת . תחושה דומה עולה גם מהעבודות של ליז דשין.
היצירה של דשין ,אמנית אמריקאית, מיוצגת בתערוכה בעבודה Untitled 2 (8.5) – numbers 6-10. אלו חמישה צילומים מבהיקים שנושאם הוא אור חומר וחלל, כלומר הם מינימליסטים ביותר ועם זאת מתייחסים לנושאים הנרחבים ביותר, לכוליות של הקיום . גם כאן שולחן שמוצב ממול הוא יכול להיקרא ככמעט מזבח.
העבודה של מיכל היימן היא המשך של הפרויקט Asylum (The Dress, 1855-2022) והיא המוצלחת והמרגשת בתוכו, עד כה. בפרויקט , שהוצג בין השאר במוזיאון הרצליה ובגלריה של האוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון הלבישה היימן נשים וגברים בשמלה דומה מאד לזו בה הלבישו מאושפזות בבית חולים לחולי נפש שכונה “מקלט למשוגעים” במחוז סאריי באנגליה במאה ה 19. הפרויקט דן בשאלות של שליטה, משטור, הדרה ומגדר. במיצב בסלון האמנות שני חלקים : שלושה צילומים ושידת מגירות. בטריפטיך River Triptych: Louise? Virginia? Louise? 2022 from Asylum (The Dress, 1855-2022) שלוש דמויות מצולמות בשמלה אוחזות, כמסכות המסתירות את פניהן, צילומי דיוקן . השתים הקיצוניות בשלשה אוחזות בדיוקן לואיז בורזואה שצילם רוברט מייפלתורפ ב 1982, (פעם בחיתוך גדול ואחר קטן יותר וממוקד רק בפניה). הדמות המרכזית אוחזת בדיוקן וורגיניה וולף. שתי האמניות , שזכו להכרה נרחבת עוד בחייהן, ניסו להתאבד בטביעה. וולף הצליחה. הדימוי של היימן משתמש בצרוף של הקשרי פורמט הטריפטיך של קדושה וקורבן יחד עם הדוע לנו על הדמויות שהפכו למסמלות פמיניזם. על המגירות הסגורות בשידה – ארכיון נעול, תת מודע שטרם נפתח – כותרות מודפסות בשחור , חלקן הגדול עם סימן שאלה. בכותרות שמות דמויות כמו דורה מאר , אמנית ציור וצילום שיחסיה עם פיקסו הובילו אותה לפי תהום נפשי , סילביה פלאת או דיאן ארבוז לצד שמות של טכניקות צילום והמילים CASE STUDY שמעבירות את הצינה של בחינה מדעית.
גם העבודה “ג’ורג’יה” של יאנה רוטנר עוסקת באמנית מרכזית של המאה העשרים. רוטנר צילמה מקרוב, ופירקה דיוקן של ג’ורג’יה אוקיף שצולם על ידי אלפרד שטיגליץ, מי שהיה בן זוגה לתקופה, וחבר לכל חייה. אוקיף, שהקריאה בעבודותיה הייתה מוגבלת זמן רב לקריאה ארוטית בלבד, מוכרת ככל שנוקף הזמן ונפרמות הפרדות מגדריות כמי שעסקה, בדומה למודרניסטים אחרים, בנשגב. רוטנר, בדימוי סטילס מבודדים מתוך סרט 16 מ”מ בפלטת הדפסה כהה זהובה, מציעה דיוקן אלטרנטיבי שלה, תופסת את הממד הטרגי שהיה בסגירותה. אוקיף, ששמה הפרטי נגזר משם גברי, טיפחה אתגרה חלוקות מגדריות בינאריות הרבה לפני שמושגים אלו נולדו, זכורה במידה רבה באמצעות מהדיוקנאות המרתקים שצילם שטיגליץ. רוטנר, בפירוק יוצקת בדיוקן המפורק רגישויות שמאפיינות את היצירה של אוקיף. בג’ורג’יה ” היא ממשיכה בפיתוח שפתה שלה שניכרה היטב כבר בתערוכה ‘ים הדממה’ שהציגה, באוצרות הכותבת, בבית ביאליק ב 2020 .
הדרכה והכנה עם ד”ר סמדר שפי למטיילים עצמאיים
לביאנלה בוונציה, 2022
הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים עוד 213 אמניות ואמנים. לצד הביאנלה מוצגות עוד עשרות תערוכות במסגרות שונות.
במפגש תקבלו רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש כמטיילים עצמאיים (לא בקבוצה) לביאנלה – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכם. ההדרכה עם מצגת ומפות .
לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת WhatsApp ל 0507431106
Five Easy Pieces:
An art exhibition and a new art salon
Balance, restraint, and a certain degree of distance ensure that the drama of Five Easy Pieces does not overwhelm the viewer . Great tension is present in the works on view by Michal Heiman, Yossi Breger, Douglas Gordon, Liz Deschenes, and Yana Rotner, like weights pulling downwards. However, the elegant artworks seem to oppose gravity through their polished, streamlined shapes. As in a dance, the artworks by the five work together in a choreography which leaves each one room to tell a story and to be silent.
Daniel Milman opened an art salon, which is neither a gallery nor the private sphere of a home living room. The works in the space are not for sale; rather, it is a place for meditating, observation and being with art. It is interesting to think of the Salon in the context of the equation of taste and quality in art, two different things which people tend to think of as exchangeable, despite their differences. It is definitely possible to appreciate a work of art without liking it, and liking a piece of art even if one thinks it is not especially good. It will be interesting to trace this equation of taste/appreciation in a space which is not a salesroom. In the present exhibition, Milman emphasized the aspect of taste by bringing in furniture as part of the installation. Besides Gordon’s neon piece, all of the other artworks are photographs, forcing thought about the choice in the context of the nature of the space Milman is structuring. The word “camera” means chamber in Latin, a small or intimate space (such as its meaning in “chamber music”), resonating the very specific arrangement installed here.
A low marble and iron table has been placed In front of Yossi Breger’s Study for a first love (no. 3), a monochromatic surface in golden ochre on which the title is written in black; an empty elliptical dish stands on the table. Breger’s work radiates and emphasizes emptiness, as if it were an erased icon painting. Along with the table it creates a kind of shrine , a place of work (in the meaning of worship of God, in Hebrew the same word is used for work and worship) a location with a feeling of unattributed religiosity. Liz Deschenes’s artworks evoke a similar feeling.
Deschenes, an American artist, is represented here by Untitled 2 (8/5, Numbers 6-10). Five glistening photographs whose subject is light, matter, and space are extremely Minimalistic, and yet refer to broader issues – to the totality of the universe. Here, too, a table placed opposite it can almost be called an altar.
Michal Heiman’s works on display here continue her project Asylum (The Dress, 1855-2022), her most successful and moving work. The project was exhibited in different venues, including at the Herzliya Museum of Contemporary Art and at the Gallery of the American University, Washington DC. Women (and a few men) were asked by Heiman to wear a dress very similar to the clothing worn by inmates in the Surrey Insane Asylum in 19th century England. The project explored issues of control, regimentation, exclusion, and gender. The installation in the Salon is comprised of three photographs and a chest of drawers. In the River Triptych (Louise? Virginia? Louise?, 2022), each figure wearing a dress holds up a photographed portrait hiding her face. The two outer figures hold a 1982 portrait of Louise Bourgeois by Robert Mapplethorpe (one with a large view , the second focused only on her face); the one in the middle holds up a portrait of Virginia Woolf. The two artists who received recognition while alive, attempted suicide by drowning, and Woolf succeeded. Heiman’s image employs the combination of the context of the triptych of sacredness and sacrifice, along with what we know about the artists, who became symbols of feminism. The closed drawers in the chest are a locked archive, an unopened subconscious. The titles are printed in black, most of them with question marks. The titles bear names such as Dora Maar, a painter/photographer whose relationship with Picasso led to nervous breakdown; Sylvia Plath and Diane Arbus along with words referring to photographic techniques, and the words “Case Study” which convey the chill of scientific testing.
Georgia by Yana Rotner also engages in a major woman artist of the 20th century. Rotner photographed a close-up of a portrait of Georgia O’Keefe by her lifelong friend and sometime partner Alfred Stieglitz, which she deconstructed. O’Keefe, whose reading of her works was limited for a long time to erotic reading, has received more and more recognition as time passes, as gender-based separations are unraveled, to be revealed as an artist who engaged in the sublime, as did many Modernists. Using stills isolated from a 16mm film and a dark golden print palette, Rotner proposes an alternative portrait capturing the tragic dimension of her introversion. O’Keefe, whose first name is a derivative of the male name, nurtured and challenged binary gender divisions a long time before these concepts were born, and is remembered to a great extent due to the fascinating portraits that Steiglitz photographed of her. Through her deconstruction processes, Rotner casts into the portrait sensitivities that characterize O’Keefe’s oeuvre. In Georgia, Rotner continues developing her language that was evident in her exhibition Sea of Silence, exhibited in 2020 in the Bialik House Museum – Second Floor (which this writer curated).