סיגלית לנדאו: הים הבוער | Sigalit Landau: The Burning Sea

English Follows Hebrew

בכניסה לתערוכה “הים הבוער” ניצב אגן טבילה משיש מול הקרנת הווידיאו 2005 ,DeadSee , אחת העבודות המזוהות ביותר עם יצירתה של לנדאו ואמנות ישראלית עכשווית בכלל. ההצבה מסמנת מרחב זמן ותרבות, והיא כמצפן לקריאת התערוכה.
היחס שנוצר בין אגן הטבילה, אובייקט שנושא זיכרון של מורשת אסטטית נוצרית, (כותרת משותפת לאינספור זרמים וסגנונות), לבין הווידיאו מרתק. המתח ביניהם מובנה: החומרי מול הדימוי המוקרן, עבודה תלוית זמן מול פיסול שיש שההתכוונות שלו על זמנית.  גם היחס בין האמנות לגוף הצופה שונה: מעל אגן הטבילה ניתן להתכופף ולהתקרב והוא קטן יחסית למרבית המתבוננים . עבודת הוידאו המוקרנת על קיר שלם גדולה מהצופה ובמיוחד כשיושבים בספסל שהוצב מולה ספסל שמפריד בין שתי העבודות כמו גדר נמוכה.

אגן הטבילה נעשה במיוחד לתערוכה ואינו מבוסס על אגן ספציפי . זהו אפוא דימוי גנרי, שמזכיר אגנים עתיקים. חלקו העליון מתומן, צורה החוזרת תדיר באגנים ומבני טבילה לצד כנסיות (כמו הבפטיסטריום בפירנצה). מייחסים את השימוש הנפוץ במתומן לכך שהטבילה מחליפה את טקס ברית המילה היהודי שנערך כשהתינוק בן שמונה ימים ומהווה את ההצטרפות לקהילה היהודית.
חלקו העליון של הפסל מכוסה שכבה עבה של גבישי מלח שהופכים אותו נוצץ וקשה ולא פונקציונלי:  הקערה מכוסת המלח לא תוכל להכיל מים וודאי שלא ניתן להחזיק בה תינוק או תינוקת רכים. השכבה הזו מספרת על הטבילה של האובייקט עצמו בים המלח, מעין היפוך תפקידים כשאגן הטבילה הופך להיות מוטבל ולמעשה מאבד את קדושתו והופך ליפה “בלבד”.  השאלה של יופי כמקפיא, כחונט  חוזרת שוב ושוב בתערוכה שמתמקדת בעבודות המלח והעיסוק הממושך של לנדאו בים המלח כזירה אפשרית להגשמת חזון של שיתוף פעולה אזורי.

ההצבה של האגן מול DeadSee היא כמו הרהור בעבודה שנעשתה לפני קרוב לשני עשורים. על הגוף של האמנית שצף בתוך ים המלח אפשר לחשוב כאל גוף העובר טבילה, כניסה, הצטרפות והתוודעות למקום שימלא תפקיד מרכזי בחייה בשנים מאז.  הספירלה, שרשרת האבטיחים הכרוכה בתוך עצמה וסביב הגוף של האמנית מקבלת משמעות כמעין גלקסיה,

שרשרת עולמות המקיפה אותה. השהיה במים יוצרת שרשת אסוציאציות לכל סוגי ההיטהרות במים מהמקווה היהודי, טבילה בגנגס בהודו , שטיפת הרגליים באיסלם ועוד רבים אחרים. אגן הטבילה שטבילתו שלו בים כילתה את האפשרות לעשות בו מהלך היטהרות ומעבר ניצב אפוא כמצבה לאפשרות לשינוי ומעבר. אפשר לחשוב אליו כחפץ פצוע, כמו

האבטיחים הפצועים ב DeadSee, או שנים עשר אבטיחים משומרים במלח המופיעים על שולחן (סעודה אחרונה, שנים עשר שבטים, שנים עשר חודשים) הלקוחים ממיצב  שיצרה לנדאו ב 2007 והוצג בברלין.העיסוק של לנדאו במוות, קינה ואפשרות של גאולה, או לידה מחדש מתגלם בחלל שיש לקרוא כמיצב אחד. אגן הטבילה שאיבד את יכולתו להוות מקום טבילה משמר יופי מרתק , בעבודת הווידיאו ספירלת אבטיחים תתלכד ותיפרם שוב ושוב סביב האמנית כלואה בזמן ומקום שמשומר על ידי המבט של מצלמה וזיכרון. המיצב שמדבר על מכנים משותפים תרבותיים אוניברסליים הופך מרחב שהצופה השוהה בו מול עבודת הוידאו מצויה בתווך בין זמנים ותרבויות.

אוצר: ד”ר אמיתי מנדלסון. מוזיאון ישראל.

Sigalit Landau: The Burning Sea

At the entrance to the exhibition “The Burning Sea” a marble baptismal basin stands opposite the video DeadSee. The video is one of the works most identified with Landau’s oeuvre and with contemporary Israeli art in general. The installation  delineates a space of time and culture, acting as the compass for reading the exhibition.

The relationship formed between the basin, an object bearing the memory of aesthetic Christian legacy (a title shared by innumerable movements and styles) and between the video in multi layered. There is a built-in tension between the two artworks: the material in contrast to the screened image which is a time-specific work vis a vis a marble sculpture intended to be atemporal. There is a different accidence between each artwork and the body of the viewer: above the font, it is possible to bend down and come closer, as it is relatively smaller than most visitors. The video screened on the entire large wall encompasses the viewer, especially when seated on the bench separating the two artworks like a low fence.
The font, made for the exhibition, is not based on a specific basin, but is a generic image reminiscent of ancient basins. The upper section is octagonal, a form frequently seen in fonts and baptismal structures near churches (as in the Baptistery in Florence). The frequent use of the octagon is attributed to Christian baptism having replaced the Jewish ritual of the circumcision held when the baby is eight days old to signify the infant joining the Jewish People

The upper section of the sculpture is covered with a thick layer of salt crystals sparkling and hard, making it non-functional: the bowl covered with salt cannot hold water, and certainly cannot be used to hold an infant. Instead, the salt layer tells about the baptism of the object itself in the Dead Sea, a kind of role reversal with the baptismal font being immersed, losing its sanctity  and becoming “only” beautiful. The issue of beauty as something that freezes and mummifies recurs repeatedly in the exhibition focusing on the salt works and Landau’s longstanding engagement in the Dead Sea as a possible arena for the realization of the vision of regional cooperation.
about the contemplation of an artwork made nearly two decades ago. The body of the artist floating in the Dead Sea can be considered as a body undergoing immersion, entering a community, and  am initiation ritual to the  site that would fulfill a major role in her life since that time. The spiral, formed of a spiral of watermelons around the artist’s body, takes on the significance of a sort of galaxy or a chain of worlds that surrounds Landau.
Landau creates a chain of associations to all types of self-purification in water, from the Jewish mikveh [ritual bath], immersion in the Ganges in India, washing the feet in Islam, and many other rituals. The baptismal font’s immersion in the Dead Sea destroyed any possibility of it being used for purification; on the other hand, it stands as a monument to the possibility of change and transition. It can be thought of as a wounded object, like the wounded watermelons in DeadSee, or the 12 watermelons preserved in salt appearing on the table (the Last Supper, the Twelve Tribes, the 12 months of the year) taken from the installation Landau made in 2007, exhibited in Berlin. Landau’s engagement in death, dirges, and the possibility of Redemption or rebirth is embodied in the space that can be read as a single installation.
The baptismal font that lost its capacity to become a baptismal site preserves a fascinating beauty. In the video, the spiral of watermelons will again and again come together and be unraveled repeatedly around the artist entrapped in time and place, preserved by the camera’s gaze and by memory. The installation, which speaks about universal cultural common denominators, leaves a space in which the viewer is a time/place limbo.

Curator: Dr. Amitai Mendelsohn, Israel Museum