תומר ספיר: אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר | סרטי האמנות המבטיחים בפסטיבל אפוס 2023

English follows Hebrew

המהלך של תומר ספיר במיצב “אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר” (אוצרת: אירנה גורדון) מרשים. עם יריעות בצבעי זהב וכסף, באור תכלכל, בזוהר ובגועל במידות שוות ספיר יוצר סביבה בארוקית מוכרת וזרה. העבודות נעות בין רמיזות למיתוסים מוכרים, המצאת מיתוס פרטי והתייחסות נכוחה למציאות כדור הארץ כסביבת חיים הולכת ומשתבשת במהירות מעוררת אימה. כותרת התערוכה, “אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר”, במידה רבה המוטו שלה,  נאמרה על ידי  בתו של ספיר, תמרה. הבחנתה בצרצור צרצר בבוקר תל אביבי, כלומר בשיבוש בסדר הטבעי, עומדת בליבה.

Tomer Sapir, But Why do I Hear the Crickets‭, ‬it‮’‬s Morning. 2023

ספיר ממשיך למצוא סימני פענוח לעולם בחיי משפחתו, מיקרוקוסמוס שכבר עמד במרכז התערוכה ״משהו קרה לנו אבא״ שהציג בגלריה שלוש ב 2017 באצירת בן זוגו אבי לובין. שם התערוכה בשלוש היה משפט שאמר בנו, נמרוד, אחיה התאום של תמרה. העניין במשפחה, בזרמים העמוקים של שארות, בקשרים פסיכולוגיים נכח גם ב”קיקלון” התערוכה של ספיר שאצרתי במוזיאון בית ביאליק ב 2019. בתערוכה שהייתה חלק מהפרויקט של אמנות/מחקר מורשת ביאליק ספיר עסק בשיר “אבי” והתמקד בשבר של דמות האב, בהזדהות וכאב של ילד על אביו המושפל.

Tomer Sapir – Kikalon
Bialik Museum. 2019 Curator Dr. Smadar Sheffi . (Photograph: Tom Porat).

הפקעת ששמה משפחה, קשרי הורים וילדים, קשרים בין אחים ובין תאומים, שאלות של תורשה וירושה (במובנים הסימבוליים ובמובנים החומריים) חוזרים בסיפורי מיתולוגיות ברחבי העולם, מניעים קוסמולוגיות (ניסיונות למצוא סדר ביקום) מהודו ועד מצרים ויוון. ספיר משתמש במשפחתו כאחד הקווים במה שניתן לחשוב עליו כקונטרפונקט חזותי : דימויי היומיומי, המקומי הישראלי – תל אביבי (גינת שינקין, חוג קפוארה, חומרי סידקית מפלסטיק וסתיו ישראלי) במקביל  לפיסול ספקטקולרי, התייחסויות למדע בדיוני, לגוטי, למסויט, לאפל.

Tomer Sapir, But Why do I Hear the Crickets‭, ‬it‮’‬s Morning. 2023

בניית מיתוסים של טבע דמיוני (יצורים וצמחים) מאפיינת את העבודה של ספיר כבר כשני עשורים. כאן הוא מתחבר  לשאלות של משפחה ובמיוחד לכפילות. התאומים, במקרה הפרטי תאומים לא זהים, בן ובת, מעלים את השאלות על מהות הכפילות, במיוחד היבטיה המאיימים – הכוונה למוטיב ה doppelganger, הכפיל המרושע על פי רוב של אדם חי, מוטיב שמערער על היכולת שלנו לזהות ולהכיר את האחר (שהרי לא נזהה שכפיל אינו המקור ) וגם את השאלה של מהות ההכפלה הלא זהה – זכר ונקבה ברא אותם.
הזיקה לעבודות אמנים בינלאומיים מעניינת וראויה לדיון: פרויקט הראווה Treasures from the Wreck of the Unbelievable שהציג דמיאן הירסט בוונציה  2017 עולה על הדעת וכך גם את חליפות הקול ( The soundsuits) של ניק קייב שתערוכתו מוצגת כעת בגוגנהיים בניו יורק. שני האמנים אמנם שונים אבל לשניהם משותפת היצירה של נוכחות גוף המדגישה אותו ככלי מנוכר וגם מופלא. בצופות והצופים הסובבים במרחב התערוכה, עולה תחושה שדבר מה רוחש, עולה, מעבר או תת מודע היסטורי. שלד דו ראשי של זכר ונקבה, שלד אחר שהוא ספק של אדם ספק של חיה שצמח אדום צומח עליו(או מתוכו?) וגם שלדי כלבים שמתגלים בהם אלמנטים אנושיים, מציעים אופציה לאבולוציה אלטרנטיבית, לסיוט דיסטופי שהשיבוש בו אנו חיים הופך ליותר ויותר אפשרי.

Tomer Sapir, But Why do I Hear the Crickets‭, ‬it‮’‬s Morning. 2023

הגופניות, היחס בין גוף הצופה לאזכורי הגוף במוצגים מלכדת את החלל הגדוש בווידאו קולאז’ים ואובייקטים עד סכנת התפרקות.   הוידיאו עוקב אחר שיעור קפוארה של נמרוד, לצד וידיאו בו תמרה מספרת סיפור המתחיל כתמים ונגמר כצופן בתוכו סודות: חלומות, שטן וגשם דם שמזכירים תיאורי אסונות כמו  מכות מצרים מתערבבים בדיבור על חוויות היומיום  ספיר מחדד את התחושה של קץ קרוב (מסורות של חניטה, וקבורה ופולחן מתים כולן נוכחות) וגם את המשיכה המורבידית שיש לאלו. המשחק בין עבר להווה, התחושה של צפיה בעתיד כפי שנראה בסרט מדע בדיוני ישן  מחזקת את התחושה הסמיכה, המעיקה של עולם היונק – טורף את עצמו פנימה ומותיר אחריו שרידים המסרבים להתפרק, לחזור למעגל “טבעי” שנחשב פעם לאינסופי. על הקיר ביציאה  מהתערוכה מופיע המשפט MOVING TO A FRIENDLY TERRITORY , כמו הצעה להמלטות, אך המשפט משובש. TERRITORY מופיע כ TERRSTOR , כלומר היעד הטריטוריה לא ברורה, אולי מהדהדת גם המילה TERROR , ומכל מקום דבר  אינו ידידותי בסביבה בה צרצרים מצרצרים בשעות לא להם.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות
כל הצילומים : סמדר שפי

Tomer Sapir, But Why do I Hear the Crickets‭, ‬it‮’‬s Morning. 2023

סרטים מבטיחים פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות 2023

 לפני צפייה, כמה בחירות אינטואיטיביות/ מושכלות בסרטים מהפסטיבל  פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות 2023:

חלוצת האמנות המודרנית – גבריאל מונטר
בימוי: פלורנס מאורו | צרפת, 2022 | 54 דקות

את מונטר, ציירת נהדרת ממנסחות האקספרסיוניזם הגרמני ובת זוגו של וסילי קנדינסקי בשנותיו במינכן  הכרתי בעיקר מעבודותיה במוזיאון   Lenbachhaus בעיר.  בשנות מלה”ע השנייה מונטר הסתירה ושימרה קבוצת עבודות חשובה ביותר שלה, של קנדינסקי ואמני הפרש הכחול,  בביתה הכפרי במורנאו, לא רחוק ממינכן . בשנות ה 60 תרמה את כולן למוזיאון.

מתגלות מחדש: פרק 1 + פרק 2 
בימוי: סוזן רדלהוף | גרמניה, 2021

למרות שיטפון הגילוי מחדש של אמניות נשים בעשור החולף נראה שיש עוד ועוד לגלות כך ששני הפרקים הם בבחינת צפיית חובה ממש. חלק מהאמניות שמופיעות מוכרות למדי , כך סוזאן ואלאדון, נטליה גונצ’רובה . אחרות כמו ג’ולי וולפטורן או קיקי קוגלניק כמעט נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי.

_Kiki Kogelnik New York, ca. 1965©Kiki Kogelnik Foundation (1)

מרינה ואוליי: הסוף לא ידוע
בימוי: קספר בך דיג | דנמרק, 2022

המונח חשיפת יתר לא קיים ביחס למרינה אברמוביץ. האמנית שהיא אולי המתועדת ביותר הופכת כל שלב בחייה לחומר לאמנות/עוד תיעוד (וחידוד וחידוש בהגדרות מיצג) . השיחות שלה עם אוליי , מי שהיה שותפה ובן זוגה משנות ה 70 עד הפרידה המתקושרת על החומה הסינית ב 1988 .ודאי מרתקות . לאחר נתק של שנים, לרבות סיכסוך משפטי /מוסרי על הזכויות על עבודות, הם נפגשו והשלימו בעת התערוכה מיצג שלה “THE ARTIST IS PRESENT” ב MOMA ב 2010. אוליי עמד בתור לשבת מולה ונוצר רגע שאיאפשר שלא להתרגש מולו.

Marina&Ulay

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Tomer Sapir,
But Why do I Hear the Crickets, it’s Morning. 2023

Tomer Sapir takes an impressive step forward in his installation “But Why do I Hear the Crickets, it’s Morning” (curated by Irena Gordon) is impressive. With gold and silver sheeting, bluish illumination, and equal measures of splendor and revulsion, Sapir creates a Baroque atmosphere which is both familiar and strange. The works range from familiar myths, invented private myths, and evident references to the current state of the Earth, an ecosystem that is rapidly and increasingly being disrupted. The installation’s title and, to a great extent, its motto, comes from a question posed by the artist’s daughter, Tamara, who heard a cricket on a Tel Aviv morning, which is not the normal natural timing. Here lies the core of the exhibition.
Sapir continues to decode the world through his family life, a microcosm which was pivotal to his 2017 exhibition, “Something’s Happened to Us, Father” at the Chelouche Gallery, curated by his life partner Avi Lubin. The title came from a question by their son, Nimrod, Tamara’s twin brother. Sapir’s focus on his family, deepest layers of kinship and psychological ties, was present as well in “Kikalon,” his 2019 exhibition that I curated in the Bialik Museum, part of the research-based art project inspired by Bialik’s legacy. Sapir engaged in Bialik’s poem “My Father,” focusing on his father’s humiliation and the child’s identification with his pain.
All that is embodied in “family” –parent-child bonds, sibling ties, twinship, issues of heredity and inheritance (in all its symbolic and material aspects) – recur in myths throughout the world, with their cosmological  motives attempting to find order in the universe. The way Sapir uses his family may be considered a “visual counterpoint”: images of the local Israeli Tel Aviv day-to-day life (Sheinkin Park, capoeira class, plastic sewing notions, and the Israeli Autumn) together with a a spectacular sculpture, references to science fiction, to the Gothic, to what is distorted and dark.
Building myths of imagined creatures and plants have characterized Sapir’s oeuvre for about two decades. Here he connects to family issues and especially to doubling. Twins, in this case fraternal twins of a boy and girl, raise issues of doubling and its threatening aspects – the motif of the doppelganger, the “shadow” double, usually of a living person, which subverts the ability to identify and become familiar  with the “other” (since we cannot identify the double as not being the original). The question of the doubling of the dissimilar also arises – “male and female He created them.”
Associations to international artists are interesting: Damien Hirst’s ostentatious project “Treasures from the Wreck of the Unbelievable” installed in Venice in 2017 comes to mind, as well as Nick Cave’s “Soundsuits,” currently in the Guggenheim, New York. Although the two artists differ, they share the presence of the body and emphasize it as an alienated instrument which is also marvelous.
The audience at the exhibition seemed to feel that they were catching a glimpse of a kind of historical unconscious. A two-headed skeleton of a male and female,  another of an ambiguous creature with a red plant growing out of it, skeletons of dogs with some human elements together suggest an option for alternative evolution, creating a dystopian nightmare in which the disruption in which we live is becoming increasingly possible.

The physicality, the relationship of the viewer’s body to the reminders of the body in the exhibitions, unifies the space loaded with video collages and objects seemingly on the verge of disintegration. A video film of Nimrod’s capoeira class is installed alongside a video in which Tamara tells a story which begins as innocent and ends with seemingly coded secrets: dreams, a devil, a rain of blood, similar to descriptions of disasters such as the Ten Plagues, are mixed in with conversations about daily life.  Sapir intensifies the feeling of approaching apocalypse with burial traditions, hints of mummies, and rituals surrounding death omnipresent, as well as the morbid attraction to them. The play between past and present, expecting the future as depicted in an old science fiction film, reinforces the oppressive sensation of a world tearing itself apart, leaving behind remnants that refuse to deconstruct, to return to a “natural” cycle once thought to be infinite. On the wall as visitors exit the exhibition there is a sign that looks like an escape sign, but instead of reading, “Moving to a friendly territory,” it states, “Moving to a friendly terrstor.” The territory is unclear, and perhaps resonates the word “terror.” In any case, nothing is friendly in an environment in which crickets are heard at an abnormal hour of the day.

Petach Tikva Museum of Art
Photographs: Smadar Sheffi

 

EPOS Art Film Festival 2023

Here are several of my intuitive/logical picks from the forthcoming Festival:

Gabriele Münter – Pioneer of Modern Art

France, 2022 | 54 minutes
Director: Florence Mauro

Münter was a wonderful painter, one of the artists who shaped German Expressionism, and Kandinksy’s partner during his years in Munich. I became familiar with her oeuvre mainly from the works in the city’s Lenbachhaus Museum. During World War II, Münter concealed her most important paintings and works by Kandinsky and the Blue Rider group in her country house in Murnau, not far from Munich, thus saving them. In the 1960s she donated all of the works to the Museum.

Gabriele Münter – Pioneer of Modern Art

Lost Women Art: Part 1+ Part 2

Germany, 2021 | 52 minutes (each)
Director: Susanne Radelhof

Despite the flood of rediscovered women artists over the past decade, it seems that there are more and more to discover. The two parts of this film are a “must.” Some of the artists spotlighted are over-familiar, such as Suzanne Valadon, and Natalia Goncharova, but others, such as Julie Wolfthorn or Kiki Kogelnik have almost been erased from collective memory.

Marina Abramović & Ulay: No Predicted End

Denmark, 2022 | 96 minutes
Director: Kasper Bech Dyg

The concept of “overexposure” does not exist for Marina Abramović, who is perhaps the most documented artist ever. She turns every stage of her life into art or another documentation (sharpening and reinventing the definition of the installation). Her conversations of her former partner in life and art since the 1970s through their documented and publicized separation on the Great Wall of China in 1988, are probably fascinating. After not speaking for decades, including a legal dispute over the moral right to the copyright of the artworks, they made peace with each other in Abramovi’ć’s performance at MOMA in 2010, “The Artist is Present.” Ulay stood in line to sit opposite her, creating a moment that cannot fail to excite.

ReplyForward
ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility