Apparition|Some thoughts on painting following a visit to Alon Porat’s studio

Please scroll down for English

Apparition

תאריכי הצגתה, עד סוף אוגוסט, מגדירים את Apparition כתערוכת קיץ. במהותה מדובר בתערוכה שעוסקת, אולי במעורפל או בגמגום מסוים, בטבעם החמקמק של דימויים וזיכרון והיא רחוקה מלהיות קלילה. יש בה כמה עבודות מצוינות ,אחרות מענינות והחיבורים ביניהם נעשים במספר מישורים.

המונח Apparition,כפי שכתוב בטקסט התערוכה הקצרצר, עשוי להתייחס להופעה על טבעית של אדם או דבר, במיוחד רוח רפאים או -פנטום; באסטרונומיה, המשמעות היא של מראה או זמן שבו כוכב שביט מתגלה.
בעבודה של רומן זינגר השוויצרי Hemd (Shirt), 1995 יש צרוף של הומור גרוטסק ותחושת שיבוש. חולצה לבנה פרושה על רצפת בגלריה כשבלון הליום לבן גורם לאחד השרוולים להתרומם. למרות שמנגנון העשייה חשוף זו עבודה מפתיעה, כאילו מת התעורר והטשטושו גבולות הדומם והחי . חולצת הגבר האוחזת בלון שמתקשר לילדות, הלבן והטוהר והמוות, הריקנות והמלאות, דבר אינו נותן מנוח.
העבודות של האמנית הפולניה Alicja Kwade מקסימות. ממחוגי שעונים היא יצרה את העבודות 24 שעות ,48 שעות ו 72 שעות שלוש עבודות הנבדלות זו מזו בגודלן . הזמן נפרש כמו מגילה שמתארכת , עם יותר מחוגים שניראים כתווים, כאטיוד לחולף, לזמני. המוות, שצפון בזמן החולף נראה כמעט חביב , המחוגים הנכים -מתוקים.

אם בעבודות של Kwade הצליל ניטל מהזמן ,מחוגי השעון לא יוכלו לתקתק, הרי שתיקה דומה באופן מסוים יש גם בעבודה KSK Blondie, 2014 של Gregor Hildebrandt, אמן שכבר הציג בגלריה זומר מספר פעמים עבודות שהמשותף להן הוא מאין פוטנציה של צליל וחלק ניכר מהן עשויות מסלילי הקלטות במכשירים שונים שכמעט חלפו מהעולם. העבודה הנוכחית עשויה מה שנראה כערמות סדורות של קסטות המרכיבות יחד את דיוקנה המפורסם של דבי הארי, הסולנית של להקת בלונדי. דיוקן האשה היפה כמין דימוי שעולה מהאוב , והוא חסר קול, מתקשר לריבוי הסיפורים הדתיים של מופעים של מריה וקדושים נוספים. בקריאה רחבה יותר מדובר על מצב השתקה, במיוחד של נשים.

שתי עבודות קטנות של שרון יערי , ירוחם שחור/לבן וירוחם בצבע נוגעות ללב ובאופן כלשהו גם משמחות. לא כתבתי על התערוכה “זנק אל עצמך” של שרון יערי שהוצגה בתחילת השנה במוזיאון תל-אביב(אצר: אורס שטאהל ) והיוותה את אחת תערוכות אמצע הקרירה המוחמצות והמזיקות שראיתי. ליצירה של יערי, בעיני גוף עבודות יוצא מן הכלל, נגרם עוול מכל בחינה החל מהתליה שהצליחה להיות צפופה ומלאת חשיבות עצמית באותה עת ועד להקשרים התרבותיים שניתנו לה בקטלוג. שתי העבודות התערוכה הנוכחית ,הקטנות, המונוכרומטיות הן יערי במיטבו: ההתבוננות, הפואטיות, הנרטיב שמצומצם להחלפת מיקום של מטאטא וטוריה, האופציה שאולי היו הדברים ואולי לא אבל צליל החול שהוזז ונערם כמו עולה משתי העבודות .
עוד בולטות העבודות היפיפיות של האמן הצרפתי Saâdane Afif, ועבודות וידיאו של אורי ערן.

גלריה זומר, רוטשילד 13 תל אביב
שעות פעילות: שני- חמישי 10:00-18:00, שישי – 10:00-14:00, שבת- 11:00-13:00
באוגוסט סגור בשבת

כמה מחשבות על ציור בעקבות ביקור בסטודיו של אלון פורת בכליל

אחת הקלישאות- אמיתות השחוקות והאהובות ביותר היא הדיבור על ציור כחלון על העולם.
התפיסה הזו התנסחה ברנסנס, יחד עם הפרספקטיבה של פיליפו ברונלסקי, כשהציור נתפס כחלון למציאות כפי שראה האמן.
הסיטואציה של ציור נוף מהחלון שכיחה, לגבי נוף מרחבים וגם נופים עירוניים (הדוגמא הבולטת בארץ היא ציורי הנוף העירונים הגדולים של ערן רשף). פורת הוא חלק מהמסורת הזו: ציורי הנוף תלויים מונחים בסטודיו שמואר בחלונות גדולים שצופים לאותו נוף המצויר בהם. זו הזדמנות מחדדת את האפשרות להבחין בין הדבר – הנוף בחוץ ; לייצוג – הציורים.
אם היה הציור העתקה בלבד הרי במקום, בסטודיו הספציפי בכליל הוא היה מיותר. זה לא רק בגלל שצילום ברמה סבירה שיש בכל מכשיר סלולרי מראה אותו אלא מכיוון שהנוף נמצא, נוכח (בדיוק כמו נוף עירוני ביחס לסטודיו בעיר). השימור של הרגע ,של השתנות הנוף בזמן היא אולי מניע להראות אותו בשכפול מציאות אבל גם אז עדיף היה להסתפק בצילום.
נוכחות הציורים של פורת כמעט אגרסיבית. הציור לא דשן כשל אלי שמיר, שמצייר לא רחוק משם, ומיתולוגיות אינן מנקדות אותו. החיפוש הוא אחר קווים הצטלבויות, צמתים ושבירות, אחר הסוד שמסתתר בשבילים מתפצלים. אם להשוות בין השני אמנים הרי הכיוון של שמיר הוא לעבר אופק , אם נרצה נשגב , ופורת יורד מעמקים, הופך במבט רגבים.

הציור של פורת הוא במידה רבה הכלאה של שתי נקודות מבט שנחשבו בזמנו לקוטביות: קלמנט גרינברג , המבקר שקידם את האבסטרקט האקספרסיוניסטי, הבחין שבציור פיגורטיבי אנחנו מתבוננים ראשית בנושא הציור ואז בציור ובציור מודרני , לדידו לעולם אבסטרקטי, אנחנו מתבוננים כציור.
הציורים של פורת עומדים מול הצופה- הם אינם מזמינים להיכנס לנוף אלא מכוננים ישות. הניתוח שלהם , אותה פעולה של התבוננות בנושא היא בהתבוננות מנגד, מרוחקת. הנופים המרכיבים אותם עצי זית וגבעות עירומות) הם כאלו שאפשר היה פעם להתרפק עליהם והקריאות הנרטיביות היסטוריות , פוליטיות (על כל שאלות העיוורון בתיאורי נוף ישראלים) כמעט עקרו מהם את הניקיון והטריות של מבט ראשון .

המודעות לכל זה כמו מתקבלת כאן כדבר ידוע שלאמנות יש את החופש להניח בצד. הבירור הפנימי , החיפוש התהייה שהציורים מבטאים נעשה ליד הנוף הממשי, במקביל עליו . הם הבעת עמדה על הערך של הדימוי בכלל, של יצירת חלל למחשבה.
הנוף,זה שמחוץ לחלון הסטודיו הוא סוג של READY MADE ופורת משתמש בו כחומר לחציבה של שביל לרפלקציה פנימית שיכולה אולי, ברגעי חסד, להיות גם של הצופים.

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925
(הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Apparition

Its dates define Apparition as a “summer exhibition.” Its fundamental subject, whether vaguely or with certain hesitation, is the elusive nature of images and memory, but it is definitely not a lightweight show. There are several excellent pieces, others are interesting, and they associate with each other on several levels.
The word “apparition,” as the short exhibition text explains, refers to the supernatural appearance of a person or thing, especially a ghost or phantom; in astronomy, it means the appearance or time during which a comet is revealed.

Hemd (Shirt)(1995) by Swiss artist Roman Signer, combines grotesque humor and a feeling of hybridization. A white shirt is spread out on the gallery floor with a white helium balloon raising one sleeve. Although the mechanism is exposed, it is nevertheless surprising, as if a dead body is coming to life, the boundaries between still life and life blurred. The man’s white shirt “holding” a balloon which associates to childhood, the pure white of death, emptiness and fullness, lingers in the mind.
The works by Polish Alicja Kwade are captivating. Using pocket watch hands, she created 24 Hours, 48 Hours and 72 Hours, three works differing in size. Time unrolls like a long scroll, with the watch hands seeming like musical notes, an etude to the transient, ephemeral and temporary. Death, embodied in passing time, seems almost pleasant, and the disabled watch hands seem sweet.

Kwade removes sound from Time, since her watch hands are unable to tick, with an affinity to the silence pervading Gregor Hildebrandt’s KSK Blondie (2014). Hildebrandt has shown several times previously at Sommer Contemporary Art, works which have in common potential sound; many are made from recording tapes from various almost obsolete machines. The work on view is made of what seems to be orderly piles of tape cassettes composing a portrait of Debbie Harry, soloist of the band “Blondie.” The image of the beautiful woman as an image conjured up by a spell is mute and alludes to the many religious narratives of Mary’s and other saints’ appearances by Mary and other saints. A wider reading brings to mind silencing, especially silencing women.

Two small works by Sharon Ya’ari, Yeruham (b/w) (2008) and Yeruham (color) (2008), are touching.

I did not write about Ya’ari’s exhibition earlier this year at the Tel Aviv Museum of Art (Curator: Urs Stahl), Leap Toward Yourself, one of the most damaging mid-career exhibitions I have seen, which did a great injustice to this artist’s body of work, from all aspects – from the overcrowded representation of the work through the cultural contexts attributed to the work. The two prints in the current exhibition, small and monochromatic, present Ya’ari’s capacities: keen poetic observation, conveying a concise narrative, in this case by a mere changing of the place of the broom and hoe. Perhaps things were like this or maybe not, but the sound of the sand seems to resonate through both works.
Other outstanding pieces are by French artist Saâdane Afif, and video work by Uri Aran.

Sommer Gallery 13 Rothschild Blvd.Tel Aviv,
Monday – Thursday, 10:00 – 18:00 Friday, 10:00 – 14:00 Saturday, 11:00 – 13:00
During August the gallery will be closed on Saturdays

Some thoughts on painting following a visit to Alon Porat’s studio in Clil

One of the favorite clichés and truisms is that painting is a window onto the world. This perception was formulated during the Renaissance, along with Filippo Brunelleschi’s perspective, when painting was indeed perceived as the window on to the reality as seen by the artist.
The situation of painting landscape from the window is a familiar one, distant vistas as well as urban views (the outstanding example in Israel is EranReshef’s corpus of cityscapes). Porat is working in this tradition: his landscape paintings are hung and stand in his studio illuminated by large windows giving onto the same landscape featured in the paintings. This is an opportunity to sharpen the distinction between the thing itself – the landscape outside, and its representation – the paintings.

If painting were merely copying, the paintings would be superfluous as we stand in the specific studio in Clil. Not only because every cellular phone has the capacity to make reasonably high quality photographs which show the place, but because the landscape is present (exactly the way the cityscape has presence through the city studio window). Preserving the moment of the changing landscape as it happens is perhaps the motivation to show it as a replication of reality, but in this case, a photograph would suffice, too.
Porat’s paintings have an almost aggressive presence. They are not lushly layered as are works byElie Shamir, who paints not far from Clil, nor are they peppered with mythology. He seeks vectors, crossroads and breakages, in search of the secret concealed in the forking paths. If we compare the two artists, Shamir’s direction is beyond the horizon, sublime if you will, while Porat descends into the depths, turning up the clods of earth with his gaze.

Porat’s paintings are, to a great extent, a hybridization of two viewpoints, which used to be considered as polar opposites: according to Clement Greenberg, the critic who promoted Abstract Expressionism, made the distinction that in figurative painting we first observe the subject and then the painting, while in modern painting, i.e., abstraction, we first look at the canvas as painting.
As the viewer faces the paintings, instead of being invited into the landscape, the paintings establish an entity. The act of analysisis accomplished through observing the landscape, facing it from a distance. The landscapes composed of olive trees and bare hills used to be easily read, through historical and political narratives (including the issue of blindness to these narratives), which seemnearly to have stripped them of the freshness of the first look.
The awareness of all of the above seems to be obviously something that art can freely set aside. The internal search and examination, the trial and error that these paintings reflect, is accomplished alongside of the actual landscape, parallel to it. They express Porat’s stance on the value of the image in general, and of creating a space for thought. The landscape lying outside the studio window is a type of readymade, and Porat uses it as material through which to quarry a path to reflection, which perhaps, in moments of grace, may also be shared by viewers.

To sign up (separately) for the Window’s weekly informational advertising newsletter on art, special events, and openings:
www.smadarsheffi.com/?p=925