For Hebrew click here
Damien Hirst has nearly a million Instagram followers. The the Marina Abramovic Institute has 425,000. Both of these superstars are in some form connected to Israel: Hirst has contributed quite a few times to the Israel Museum’s fundraising efforts more than once (the Museum was the first to purchase a work from him upon the recommendation of curator Suzanne Landau, recently appointed as Museum director). Marina Abramovic, whose current Royal Academy exhibition is a blockbuster, has already been announced by the Tel Aviv Museum of Art as one of its near future exhibition. (Abramovic also created the Babi Yar memorial in 2022). An attempt to rally their support for the release of Israeli abductees held by Hamas is apparent. This apolitical humanitarian goal is an opportunity to leverage the impressive power of the international art world.
It is important to remember that posts such as those by Ai Wei Wei – with his 700,000 followers – wailing about Palestinian friends killed on Oct. 12 by Israeli bombs without the slightest mention of the slaughter of Israelis or the abduction of the captives before Oct.12, have evident weight in the international public discourse.
The act of publicizing the posters of the hostages, the wonderful project by Dede and Nitzan Mintz together with Tal Huber , now taking place throughout the world, is extremely important, raising broader awareness. Calls by key players at the forefront of the international art world can be very effective l due to the network of contacts and the fame-culture-governmental associations.
This is the time to appeal to international artists who have exhibited in Israel, such as Urs Fischer (Tel Aviv Museum of Art), Maxime Rossi (CCA, Tel Aviv), or Doug Aitkin (Israel Museum, Jerusalem) and Thomas Demand (Israel Museum, Jerusalem) – those are just a few recent examples from the recent past, and ask them to support the demand to release the captives. At this moment the different “Friends of” Israeli museums associations, such as British Friends of Israel Museum or American friends of the Tel Aviv Museum, should rise to the occasion and join the cause. Former Israelis who are major donors to leading museums, such as David Geffen and Eyal Ofer (of the Eyal Ofer Pavilion, the former Helena Rubinstein Pavilion) should be called to join. International organizations such as OUTSET, which has an important branch in Israel, and its founder, Candida Gertler, who since 2022 has been Chair of the Board of the Avni Institute, Tel Aviv, or the New York based ARTIS whose mission is to support “contemporary artists from Israel whose work addresses aesthetic, social, and political questions that inspire reflection and debate.” Artis proudly states its impact Since 2004, Artis has provided $2.25 million in grants to over 300 artists at international art institutions, reaching audiences in 80 cities across 6 continents.
The list is very, very long.
But the attempt to rally the international art world to the cause is not a guaranteed success. I have no illusion that Hamas will free captives following pressure from this or that artist, but the art world can reinforce such as call.
We need the entire backbone of Israeli art, from museum directors, directors of institutions through individual artists, to do everything in their power to create international pressure to release the hostages held in Gaza.
“…Asking what is the place of art during times of crisis and collapse. In the midst of the civil protest and the awareness of the responsibility we all share, artists, curators, cultural researchers…are joining together to clarify the overlap between art and civics…” – this important question was the text for the event “In the heart of the city and in the midst of the revolution” held at the Tel Aviv Museum exactly two weeks before the Hamas attack. This question now resonates even more strongly. At the Museum the question was raised about art activism against the judicial overhaul. Today it must be asked about the art world’s willingness and ability to act during crisis, and in the midst of Israel’s unprecedented agony.
We do not have eight months of procrastination as it was before the conference that discussed the government’s actions, no need for an event that had quite a bit of self-congratulations and many beautiful and hollow statements. Right now what we need is concrete action.
מה עולם האמנות הישראלי יכול לעשות למען החטופים?
לדמיאן הרסט יש קרוב למיליון עוקבים באינסטגרם, למכון מרינה אברמוביק 425 אלף. לשני האמנים-כוכבים קשר לישראל: דמיאן הרסט תרם בעבר לא פעם למכירות גיוס כספים במוזיאון ישראל (המוזיאון הראשון לרכוש ממנו עבודה בהמלצת סוזאן לנדאו שמונתה ממש לאחרונה לנהל אותו), ומרינה אברמוביק שתערוכתה ברויאל אקדמי בלונדון מוצגת בימים בהצלחה עצומה – כבר הוכרז על כך שמתוכננת תערוכת יחיד שלה במוזיאון תל אביב (היא גם יצרה את מצבת הזיכרון בבאבי יאר ב-2022). נשאלת השאלה: האם נעשה ניסיון לגייס את תמיכתם למאמץ לשחרר את החטופים הישראלים שבשבי החמאס? המטרה ההומניטרית הזו, הא-פוליטית, היא הזדמנות לנצל את הכוח המרשים של עולם האמנות הבינלאומי.
חשוב לזכור שפרסומים – כמו של אי וויווי (עם 700 אלך עוקבים ) המבכה חברים פלשתינים שנהרגו ב 12 אוקטובר מהפצצות ישראליות ואינו מזכיר במילה את הטבח או החטופים שקדמו לכך , הם בעלי משקל ניכר בדיון הציבורי הבינלאומי.
פעולת פרסום הפוסטרים עם פני החטופים, הפרויקט נפלא של דדה וניצן מינץ וטל הובר שמתרחש ברחבי העולם חשוב ביותר ופונה להעלאת מודעות נרחבת. קריאות של אנשי מפתח מצמרת עולם האמנות הבינלאומי יכולות להיות מועילות בגלל מערך הקשרים תהילה- תרבות- שלטון .
זה הרגע לפנות לאמנים בינלאומיים שהציגו בארץ – כמו אורס פישר (מוזיאון תל אביב), מקסים רוסי (CCA תל אביב) או דאג אטקין (מוזיאון ישראל), או תומס דימנד המציג כעת במוזיאון ישראל ,אם לתת רק דוגמאות אחדות – ולבקש שיצרפו את קולם לדרישה לשחרור החטופים. זה הרגע בו עמותות הידידים הבינלאומיות צריכות להיקרא לדגל – הכוומה בעיקר לאגודות החזקות כמו ידידים אמריקאים של מוזיאון תל אביבי או הידידים הבריטים של מוזיאון ישראל BAFMI. יש לבקש שישמע קולם של ישראלים (לשעבר) התורמים במוזאונים בינלאומיים מובילים, מדיוויד גפן ועד אייל עופר (כן,כן, מהביתן). קרן האמנות של עופר תורמת, בין היתר ל TATE בלונדון ול MOMA בניו יורק .
חשוב ביותר גם קולם של ארגונים התומכים וממנים עשייה אמנותית – הכוונה לארגונים כמו OUTSET – ארגון בינלאומי שיש לו סניף ישראלי חשוב והמייסדת שלי קנדידה גרטלר, שעומדת מאז 2022 בראש בית הספר אבני לאמנות, מבלה חלק מזמנה בארץ, או ARTIS שפועל בניו יורק ומגדיר עצמו כמקדם אמנים מישראל, שעבודתם “מתייחסת לשאלות אסתטיות, חברתיות ופוליטיות שמהוות השראה להתבוננות ודיון” הארגון מתגאה בהשפעה הבינלאומית שלו – תמיכה במיליוני דולר ב 300 אמנים ,בשש יבשות – בהחלט נקודת התחלה טובה לגייס תמיכה למטרה כל כך הומניטרית. הרשימה עוד ארוכה, ארוכה מאד
ההצלחה של מהלך להשמעת קולו של עולם האמנות הבינלאומי לטובת החטופים וודאי שאינה מובטחת. הקריאה לכך אינה נעשית מתוך אשליה שחמאס ישחרר ולו חטוף אחד בעקבות לחץ של אמן זה או אחר.
עם זאת עולם האמנות יכול לחזק קריאה כזו. מתבקש שכל שדרת האמנות הישראלית, ממנהלות ומנהלי מוסדות ועד אמנים אינדיבידואליים, יציב את גיוס העזרה לקריאה לשחרור החטופים כמטרה והפניות יעשו בכל הרמות – אישיות ובין מוסדיות. מבט ברשתות החברתיות, אמנים ומוסדות אמנות פעילים ביותר בפלטפורמות הללו מגלה שתיקה מוחלטת – לגבי הטבח והחטופים. תקדימים כמו הפעילות הנמרצת של מוסדות ואמנים לטובת אוקראינה למשל לא חזרו על עצמם. עולם האמנות שתופס עצמו כסמן של ערכי שלום, סובלנות והכלה – ממלא פיו מים.
“..לשאול מה מקומה של האמנות בזמנים אלו של משבר וקריסה. בהמשך להתעוררות האזרחית ותודעת האחריות המוטלת על כולנו, אנו אמנים, אוצרים, מתכננים חוקרי תרבות … חוברים יחד על מנת לברר את הגבולות ואזורי החפיפה בין אמנות לאזרחות” – השאלה החשובה הזו הייתה הטקסט לאירוע “בלב עיר ובעין ההפיכה” שנערך במוזיאון תל אביב בדיוק שבועיים לפני פרוץ המלחמה. השאלה הזו מהדהדת כעת ביתר שאת. במוזיאון היא נשאלה על פעולת האמנות כלפי ההפיכה המשטרית וביזת המדינה. היום היא צריכה להישאל לגבי יכולתו של עולם האמנות לפעול במשבר, וביגון, חסר התקדים, שישראל מצויה בו.
הפעם אין 8 חודשים להתמהמה כמו לפני האספה שנגעה במהפכה המשטרית, ואין צורך בכנס שהיתה בו לא מעט טפיחה עצמית על השכם והרבה אמירות יפות ונבובות. כעת מתבקשת פעולה ממשית.
