“שריפה נורא יפה” של סשה סרבר ל”בית” 2023 בגלריה “גורדון”| Sasha Serber: Home

For English click here

התקופה האיומה שהחלה בטבח ה 7 באוקטובר עשויה מועקה הבלתי פוסקת, כאב אדיר על החטופים וההרוגים והפצועים, על המצולקים נפשית. לי, כמו לרבים בקהילת האמנות והתרבות, מתלווה לה גם אכזבה מטלטלת מעולם האמנות והאקדמיה הבינלאומי. לצד אלו היא מחדדת שאלות על שפת אמנות, על ערכה הסגולי של הצורה ,על כוחה של יצירה.

המפגש עם העבודה של סשה סרבר המוצגת בגלריה גורדון חידד שאלות שונות שעוד אענה בהן, ביני לביני ואולי גם בכתיבה. כתבתי על העבודה לפני שבע עשרה שנה כמבקרת האמנות של עיתון “הארץ”. חודשים ספורים אחרי מלחמת לבנון השנייה ראיתי אותה ב”גלריה הקיבוץ” שכבר אינה קיימת. אצר אותה יניב שפירא. לא הכרתי אז את סשה. בשקט היחסי של אחרי המלחמה כתבתי על חורבות ומלחמה אך גם על חורבות בתולדות האמנות ועל התפרקות הצורה לכדי קוים ציורים, על הקשר למודרניזם מוקדם ובמיוחד ברנקוזי.

בשבת לפני שבועיים, בגלריה גורדון העבודה מ 2006 התחדדה וצומצמה העבודה לקריאה כקינה להווה המסויט, כהדף ההרס הנורא שבדרום שנכנס, שקט וקר, מדויק והחלטי, לחלל הגלריה.
אמון יריב עשה עבודת אוצרות נדירה בדיוק שבה – הוא מציג ברגע הנכון עבודה ממחסני הגלריה וצרף לה מספר עבודות נוספות  של סרבר בהן “סוס עץ שרוף”, עבודה מפולימר מוקצף מ 2005 ופסל פינוקיו מ 2012. 
הבית הריק מ 2006 התמלא רוחות והכאב מעכל את הקלקר דמוי העץ, חוסר ההיגיון המבני ריאלי להחריד.

הטקסט מ 2006 מובא כלשונו . (או קראו באתר סשה סרבר שריפה נורא יפה – סמדר שפי ב”הארץ” 2006 ). הצילומים צולמו ב 28 אוקטובר 2023. שלושה שבועות אחרי הטבח

מה בוער

סשה סרבר מציג “שריפה נורא יפה” בגלריה הקיבוץ

סמדר שפי

קבל התראות בתיבת הדואר האלקטרוני שלך עבור כתבות מ סמדר שפיהתראות במייל

07 בנובמבר 2006

התערוכה של סשה סרבר היא ההפתעה הטובה ביותר של פתיחת עונת התערוכות החדשה. הביקור בה מעורר את ההרגשה שיש כאן אמן מבטיח. מאוד.

זו תערוכה שיש בה שקט, סגנון, תעוזה ואלגנטיות. ניכר כי האמן חש ביטחון רב הן בעשייה והן באמירה שמקופלת בה. ביטחון מסוג זה אינו מאפיין בדרך כלל תערוכת יחיד ראשונה בחלל מרכזי יחסית (סרבר הציג בעבר שתי תערוכות – ב-2003 בראש הנקרה וב-2004 בטבעון. את שתיהן, לדאבוני, החמצתי).

כותרת התערוכה, “שריפה נורא יפה”, מתווה את המסגרת הרעיונית שלה – הסמיכות בין הנורא ליפה, בין הטרגי לנשגב ובין שני אלו למצב של אין, של היעלמות, כמו אחרי שריפה. במתכוון או שלא במתכוון, בכותרת יש רמיזה גם לכיוון האמוני. ביהדות האל מתואר במלים “הגדול הגיבור והנורא” (לצד “רחום וחנון”). השאלה מהו נורא, מדוע הוא מהלך קסם ומדוע יש צורך בנורא – מרתקת. סרבר, העוסק בנורא וביפה, כשהיפה הוא במידה רבה אמוני לא פחות מדת, יוצר מיצב המטיל ספק ומערער.

בחלל המרכזי של הגלריה בנה סרבר מה שנראה ברגע הראשון כקווי מתאר של מבנה שרוף, עם מסגרת של חלון ודלת וקורות שמסמנות את קצות החדר. הרושם המיידי הוא של צפייה בחורבה – שרידים שנותרו אחרי שריפה – כלומר במשהו שכמעט התכלה. אבל סרבר אינו מנסה להשלות את הצופה לאורך זמן. כמעט מיד שמים לב שהקורות-כביכול תלויות מהתקרה בחוט ניילון שקוף ושצבע העץ, חום-שחור, אחיד לחלוטין.

מבט מקרוב מגלה שמדובר בקלקר – חומר שמשמש בדרך כלל להכנת סקיצות של פסלים. זהו חומר קל משקל, קל לעיבוד, זול. בדימוי המקובל הוא מתקשר לעבודות מלאכה חובבניות או ליצירות של ילדים. תכונה נוספת של קלקר – הוא נמס בחום – מקנה לו יתרון משמעותי כחומר לעבודות יציקה. סרבר, שעבד כיוצק בסדנת יציקה (וגם כמבצע עבודות לאמנים שונים), אינו גואל את החומר ממעמדו הנמוך אלא יוצר מצב ביניים, שבו הוא מדומה לעץ אך באופן המגלה את ההדמיה.

זיכרונות של חורבות

התערוכה של סרבר אמנם מצומצמת מבחינת האמצעים, אבל ניכר בה עושר לא שכיח של אסוציאציות לאמנות מתקופות קדומות יותר. היא מזכירה בעיקר את הרנסנס המאוחר וגם את המודרניזם המוקדם (מה שמכונה בעשורים האחרונים “קלאסי-מודרני”) ובמיוחד את קונסטנטין ברנקוזי בתקופה שהתרכז בעבודות עץ.

את הזיקה בין העבודה של סרבר ליצירותיהם של אמנים משתי התקופות האלה אפשר אולי לייחס לכך שהוא בא לארץ אחרי שסיים את לימודיו בקולג’ לאמנות על שם רפין בקישינב (איליה רפין היה מהציירים הרוסים הבולטים של סוף המאה ה-19 ונחשב מסמל השמרנות הרוסית, בניגוד למודרניות של האימפרסיוניסטים הצרפתים).

מעבר לאסוציאציות המיידיות שהיא מעלה בעקבות המלחמה שהתחוללה בקיץ, וכמובן אין-ספור המלחמות שמשתוללות כמעט בכל זמן נתון במקומות שונים בעולם, החורבה שעיצב סרבר מזכירה ציורי חורבות מתקופות שונות. דימויים כאלה תפסו מקום בולט הן בציורי הרנסנס המתארים את תולדות המשפחה הקדושה (משפחתו של ישו), בעיקר בסצינה של הירידה למצרים כדי להימלט מגזירות השלטון הרומי, והן בציור הרומנטי כדרך לדבר על העבר הנשגב. בציורים הרומנטיים נראו בדרך כלל חורבות יווניות או רומיות כביכול, כלומר מבנים מתקופות שנחשבו תור זהב תרבותי, אך הדימויים בציורים מתייחסים לא אחת למבני עץ שרופים. בעוד שחורבות אבן אפשר לשייך לעבר שהוא באופן מסוים נצחי, העץ, ובמקרה זה החיקוי שלו בקלקר, מדבר על החולף, הכלה והנעלם.

הרהור על המקום

בהתבוננות מקרוב, החלקים המרכיבים את המיצב המרכזי ב”שריפה נורא יפה” נראים כמעט אבסטרקטיים. בכמה מהקורות שיצר סרבר נדמה כאילו חלק אחד לא אוכל באש וחלק אחר כן. כך נוצרת רמיזה לעיבוד שהעץ עבר כביכול לפני השריפה. סרבר מדמה מה שנראה כעבודת עץ עממית, ראשונית, וכך מתברר שהחורבן היה מנת חלקו של מבנה שהיה דל עוד לפני השריפה.

לצופה גם מתחוור שמשהו בחלל היה משובש מלכתחילה. מה שנראה ברגע הראשון כקווי מתאר של חלל בית, אינו מתארגן כמבנה ברור. הפתחים והקירות ממוקמים באופן שאינו מאפשר להם להתחבר לחלל הקונוונציונלי שהצופה דימה לראות בשלב הראשון. ככל שממשיכים להתבונן בה, העבודה הולכת ומאבדת את ממשותה. היא נעשית קווית יותר ויותר, עד שהיא נדמית כציור של פרנץ קליין – צייר אבסטרקט אמריקאי (1910-1962) הידוע במשיחות עזות, קליגרפיות באופיין, של שחור על לבן. הקליגרפיות, התחושה של משיחה קלה ומדויקת, טעונה וחדה, היא ההרגשה שהמיצב של סרבר משאיר בזיכרון.

הרושם שמותיר המיצב נפגם עקב הרקע שבו הוא ממוקם, ובעיקר בגלל רצפת הלינוליאום האפורה של הגלריה. חבל מאוד שלא נמצא סוף סוף תקציב להחליף את הרצפה ובכך לשפר את חלל הגלריה, שבהחלט ראויה לכך.

העבודות התלויות בכניסה לגלריה – חיקוי של ענפי עצים כמו חרוב, אקליפטוס ואורן, העשויים באותה טכניקה ששימשה ליצירת המיצב – נראות כמעין הרהור של סרבר על המקום שבו הוא נמצא. העצים שבחר טעונים אסוציאציות ציוניות (האקליפטוס והאורן שימשו את המוסדות המיישבים לעיצוב מחדש של נוף הארץ) ויהודיות (החרובים שמהם ניזון רבי שמעון בר יוחאי).

את דימויי הענפים השרופים תלה סרבר על הקיר הלבן, באלגנטיות של מי שתולה אובייקט יקר וכמי שמתרחק מההקשר הטבעי לטובת בחינה מדוקדקת, קרה ובעיקר מרוחקת.

בעבודות האלה נוצר תהליך דומה לזה שנוצר במיצב, שבסופו אובייקט נתפש כקווי. גם התאורה, שיוצרת הצללה חזקה, תורמת לכך תרומה משמעותית ככל שמדובר בענפים. בשני חלקי התערוכה סרבר לוקח את הצופה למחוז שבו דברים קיימים, אבל באופן זמני בלבד.

הוצג בגלריה הקיבוץ, שמשכנה היה ב דב הוז 25 תל אביב. 

 

Sasha Serber’s “A Terribly Beautiful Fire” (2006, Kibbutz Gallery) has become “Home” (2023) at the Gordon Gallery

The dreadful time that began with the October 7th massacre contains incessant distress and constant pain about the abducted, murdered, wounded, and emotionally scarred. For me, as for many members of the creative and cultural community, this comes with the shattering disappointment in the international art world and academia. It also sharpens the issues of art as language, the intrinsic importance of form, and the power of image making.

The encounter with an installation by Sasha Serber at the Gordon Gallery intensified various questions that I yet have to answer for myself and to which perhaps I will respond in writing. Seventeen years ago, several months after the Second Lebanon War, I wrote about nearly the same installation at the Kibbutz Gallery (no longer extant), curated by Yaniv Shapiro, when I was art critic for Haaretz. At the time, I did not know Sasha. In the relative calm after the war, I wrote about ruined edifices and war but also about ruins as a theme in art history and the deconstruction of form into the linear, links to early Modernism and especially to Brancusi. 

On Saturday two weeks ago at the Gordon Gallery, three weeks after the massacre, Serber’s 2006 work became more acute: it took on the dimensions of an elegy to the nightmarish present, a shockwave of the terrible destruction in the South that crept quietly and coldly into the Gallery space, with precision and decisiveness.

Amon Yariv’s curatorial work is rare in its precision – at a critical moment he retrieved works from the Gallery storeroom and added sculptures by Serber including Burnt Rocking Horse (2005) made of polymer foam, and a Pinocchio (2012).

The empty Home of 2006 is filled with ghosts, pain devouring the wood-like foam with its alarmingly realistic lack of structural logic.

The original text may be read online: Smadar Sheffi .haaretz. 2006                              The photographs were taken on October 28, 2023, three weeks after the masscre.

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility