סדר יום | Daily Order

For English Click Here

התערוכה  “סדר יום” היא תערוכה משובחת, מדויקת ותיאטרלית באופן בלתי מתנצל. היא מנצלת עד תום את חולשות הצופה – את החיבה להיות מאחורי הקלעים, להתקרב לסכנה מבלי להיות בסכנה של ממש, להציץ בעולם שזר לנו ולחוש מוגנים. המיצב מהדהד היטב את הסביבה בה הוא נטוע. בעוד בטקסט התערוכה המרחב מתואר כ” דרום העיר בין מוסכים, חניונים ומועדונים” הוא הפך, זה מכבר, לאזור שעבר ג’נטריפיקציה – כפי שמעידים חנות מעצבים ובניין רב קומות, שניהם חדשים ובוהקים ממעבר לכביש מהגלריה, שפע הגלריות וחללי התצוגה הסמוכים ושביל האופניים המסודר, הרגוע, שהפך את רחוב הרצל לחד סטרי. יחידים וקבוצות שבאים לבקר נהנים, אולי, להתבשם בתחושת האזור המחוספס שהיה בעבר אך התפוגג. 

Installation View from Daily Order

בחלל שיצרו ליהי ניידיץ וליאור תמים מתבקש לטוות סיפור פשע אפל: במיצב הוידיאו של תמים דימוי של  וואן רנו אקספרס, חסר סימני זיהוי דוהר סביב הקירות, עוצר בחריקת בלמים מתקרב ומתרחק חליפות. השם של העבודה עוכרת השלווה “שלום”, מהדהדת מרירה כמו מילה מהמילון האורוואליאני של 1984.  “מים כבדים” היא כותרת על לעבודות של ניידיץ : במה קטנה עליה נעלי עקב אקסטרווגנטיות, וולגריות בירוק רעל, מועכות שוב ושוב סיגריה, הן מטונימיה לגוף שחסר, שאפשר לדמיין כמוגזם, מעוות  ופגיע כמוהן.               
    שלושה פסלים של ברי מים בגודל טבעי, מיציקות גבס בוהקות, קרויות גם הן “מים כבדים” החומר המשמש לקירור כורים גרעינים. שנים מהם עומדים, אחד נפול על הרצפה, כמו עמודים במקדש שחולל.

העולם שמשורטט מזכיר חדרי המתנה במוסכים, כאלו שיש להם חלון המשקיף על הרכבים בחוץ והיו אמורים ליצור “חווית” לקוח ידידותית אך הידרדרו במהירות כך שהעולם המאצ’ואיסטי של הרכב מולך בהם. בחלל המרוקן של הגלריה המאפינים האלו מזוקקים, כאילו ניטל הצבע (למעט הירוק רעל) וקווי המתאר הופכים חדים יותר. תמים וניידיץ כורים מעולם הדימוים הסקסיטיים ביותר של מכוניות ונשים ומדברים דרכו על אובדן ובדידות, ובעיקר , כפי שהדבר בולט בתנועת הוואן- אובדן דרך. האינטנסיביות של הסאונד, התחושה של תנועה בלתי פוסקת, העדר נקודת מבט “נכונה” או מרכזית על המיצב, וחוסר היציבות בין אנדרנלין גבוהה של שותפות ב”אסור” ב”נגוע” ,לבין החרדה המפעפעת,  מעלה על הדעת את המיצבים של  ליזי פיץ וריאן טראקרטין (Lizzie Fitch and Ryan Trecartin)  ולא פחות מכך את העולם הקולנועי  כמו הקלאסיקה וEasy Rider . העבודה גם נטועה בהווה האמנות הישראלית – מיצב הוידיאו של תמים מתכתב עם העבודות של אלונה רודה במיוחד city-dummies/ כמו מיצב הוידיאו  2022, וסדרת הצילומים של משאיות מרצדס מוארות באור יקרות ואלימות. 

פסלי ברי המים של ניידיץ מעלים על הדעת  את,Mineral fountain, 2008 עבודה יפה של מיכל הלפמן מ 2008 . הלפמן חיברה את בקבוק הפלסטיק הגנרי לברזיה והפעילה שרשרת אסוציאציות למים חיים בהקשרי קדושה, לתרבות של סבילים וברזיות ציבוריות והמשמעות החברתית מאחוריהם ולדרך בה מים הופקעו ומוסחרו לעייפה. בחלל העצבני של ניידיץ ותמים ברי המים הלבנים מקרינים את אותה יוקרה מזויפת ששווקה במונח מים “מינרלים” – מים שאריזתם ייצרה אסון אקולוגי והם כפי הנראה פחות בריאים ממים “רגילים”.  

Michal Helfman.  Mineral fountain, 2008
Michal Helfman. Mineral fountain, 2008

בהווה המורכב, הרווי כאב המיצב האינטנסיבי אינו יכול שלא להזכיר התרחשויות מצמיתות – הגוף שנעלם, המכונית המתפרעת – ובכל זאת יש להיזהר שקריאה זו לא תשתלט ותידחק קריאות אחרות.

העבודה “ללא כותרת” של מאיה אטון  היא רישום, נפלא, של פה בתוך פה. פה של בוגר/ת  מכתר  פה ילדי. הוא  לקוח מתוך יומן שנתי-שבועי וספר אמן של אטון ב 2018  לציון  200 שנה להופעת ספרה של מרי שלי, “פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני”.  אפשר לקרוא את הרישום באופנים רבים – הכל בהכלה והגנה ורוך ועד זוועה של גוף שבלע גוף או גוף לא הצליח להתפתח והתנוון. הזיקה בין העבודה של אטון לתערוכה רופפת -דווקא בשל אלמנט האלימות הזיקה קיימת כך שהיא אינה מייצגת אופק אחר. הקישור שעשה נשען על כך שהאוצרת הגדירה  העתק/רפליקה (copy) ורוח רפאים (ghost) כשני מונחים המניעים את התערוכה, קריאה שאינה מתיישבת מבחינתי עם  המוצג. בקריאה הזו ה”רפאים” יכול, אולי, להלום את העניין של אטון בגוטיקה, כפי שבא לביטוי בעיסוק שלה בספרה  הגוטי – רומנטי של שלי אך הדבר עדיין אינו מצדיק את הימצאות הרישום במיצב. נוכחותו זו אינה מעלה או מורידה.

Maya Attoun, 2018

חלון הגלריה הפונה לרחוב נחסם בקיר מסך, זו עבודה משותפת לתמים וניידיץ שכותרתה “רצועה” (שמתקשר לרצועת ביטחון, לרצועת עזה). מעליו נורות שטקסט התערוכה מגלה  ש”הבהוב  הנורות תוכנת להציג באופן רנדומלי את תאריכי הלידה של שלושת האמנים והאוצרת”. רק כשמתקרבים לגלריה  מתגלה הפניה לכניסה מהצד (מהמעלה המוביל לבניין לימודי התואר השני של בצלאל). כשמתבוננים ב”רצועה”   ביציאה מהגלריה  העבודה נקראת מחדש ואחרת. האורות שקרצו והבטיחו הרפתקה במבט ראשון נראים מרושעים משהו ביציאה.

אוצרת : סאלי הפטל נוה 
גלריה בצלאל,  רחוב הרצל 119, תל אביב .

Lihi Nidiz and Lior Tamim, Strip, 2023

Daily Order

“Daily Order” is an excellent, precise, and unapologetically theatrical exhibition, taking full advantage of viewers’ weakness: the love of being ‘behind the scenes,’ flirting with danger without being truly endangered, peeking into a foreign world and feeling protected. The installation well resonates its environs. Although the gallery text describes the space as “the south of the city, among garages, car parks, and nightclubs,” it has long since become a gentrified area, with a new, glistening designer shop and multi-storey building across the street from the gallery. There are numerous art galleries and showrooms adjacent to the building, and a calm, orderly bicycle path transformed Herzl into a one-way street. Individuals and groups who come to visit perhaps enjoy imagining the area as seedy as in the past but that has little to do with the present.                                                                           

Lihi Nidiz and Lior Tamim’s space is like a scene from a film noir. Tamim’s video shows an image of a Renault Express van devoid of any identification, speeding around the walls, braking noisily, coming closer and driving away alternately. The disturbing title of the work, Peace, resonates with bitterness like an Orwellian term from 1984. Nidiz’s object in the installation appear under the heading Heavy Water. Extravagant, vulgar high heeled shoes in a poisonous green crush a cigarette again and again on a small platform. They are a metonymy for an absent body that the viewer may imagine as over the top, twisted, and vulnerable as the shoes.

Installation View from “Daily Order”.

Three life-size statues of water dispensers made of shiny plaster titled Heavy Water, insinuate the heavy water used for cooling in nuclear plants. Two are standing, one is on the floor, like pillars of a desecrated temple.

The milieu is reminiscent of waiting rooms in garages, the ones with a window overlooking the work area intended to create a “user-friendly experience” but which rapidly deteriorate in this macho world of vehicles. In the stripped gallery space, these qualities are distilled, with the color seemingly bleached out of them (except for the poisonous green), with the contours made sharper. Tamim and Nidiz have extracted the most sexist images of cars and women, to speak through them of loss and loneliness, and primarily – as in the motion of the van – of losing one’s way. The intensity of the sound, the non-stop movement, lack of “correct” viewpoint or a central perspective on the installation, a high adrenaline level of partnership between the “forbidden” and “tainted,” and the throbbing anxiety, bring to mind installations by Lizzie Fitch and Ryan Trecartin   as well as films, such as the classic Easy Rider 

The work is rooted in contemporary of Israeli art – Tamim’s video corresponds with works by Alona Rodeh, especially city-dummies/, her video installation from 2022, and the series of Mercedes trucks illuminated in bright, violent light. 

Nidiz’s sculptures of water dispensers bring to mind Michal Helfman’s lovely Mineral Fountain (2008). Helfman connected the generic plastic water bottle to faucets, generating a chain of associations to contexts of sacred ceremonies, the culture of Islamic sebils and other public water fountains with their underlying meanings, as well as to the way water has been appropriated and exhaustively commercialized. Nidiz’s and Tamim’s space is imbued with nervous energy, and white water dispensers convey the same fake luxury marketed as “mineral water” –whose plastic packaging has created an ecological disaster, and which is apparently less healthy than tap water.

Installation View from “Daily Order”.

In our painful present, the intense installation cannot but remind us of recent horrific events – absent bodies, cars driving wildly –nevertheless, one must be cautious of making this the only reading.

Maya Attoun’s Untitled is a marvelous drawing of a mouth inside a mouth – an adult mouth surrounding a childlike set of teeth, taken from her journal/artist’s book of 2018 marking the 200th anniversary of Mary Shelley’s book, Frankenstein, or The Modern Prometheus. The drawing may be read in various modes, from containment, protection, and gentleness through horror of a body devouring another body, or a body that did not succeed in developing and withered.

The connection between Attoun’s work and the exhibition is hardly persuasive: it is precisely due to the element of violence that the link exists in a way that it does not represent any other interpretation. The ensuing link rests on the curator having defined “copy/replica” and “ghost” as two terms motivating the exhibition, a reading that I found incompatible with the works on display. In this reading, the “ghosts” may perhaps fit Attoun’s interest in the Gothic, as expressed in her engagement with Shelley’s Gothic-Romantic novel, but this still does not suffice to justify the drawing in the installation.                                                                               

Nidiz and Tamim’s work Strip obstructs the gallery’s window to the street, covers the gallery’s street window. Strip, with its associations to Gaza and security, features bulbs above it, whose flickering is explained in the gallery text as “random representations of the birth dates of the three artists and the curator.” It is only when approaching the gallery that signage to the temporary entrance is visible (from the alley leading into the MFA studies building). When looking at the Strip upon exiting the gallery, the work is re-read differently. The blinking lights that promised an adventure seem somehow wicked when seen on the way out.

Curator: Sally Haftel Naveh 
Bezalel Gallery, Herzl 119, Tel Aviv

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility