For English Click Here
ב”בית חכם בגוף טיפש” יש לא מעט רגעים יפים. גיא גולדשטיין בונה אימה, ותחושת בידוד ומצליח לחדד את היחס הישר, המתסכל, שבין עיסוק אובססיבי בשליטה, במדידה ובמעקב לבין החשש שללא סדר קפדני ישרור כאוס מוחלט. אם זאת, אוסף הרגעים אינו מספיק להפוך התערוכה להיגד כולל וחבל. התערוכה מאכזבת, במידה רבה בשל הציפיות מגולדשטיין, אמן שיש לו גוף עבודות מרתק.
סידור של תערוכה כדירה, או תערוכות שהשתמשו בחלל דירה בהתאם לפונקציות שכיח למדי. ההלימה לאנושי מתבקשת ופשוטה (וגם פשטנית) – מילוי הפונקציות הגופניות הבסיסיות במטבח, אמבטיה ושירותים; חדר השינה כמקום לחלימה וחיי רוח; וחדר המגורים, או הסלון, מיצג את החיים הציבוריים. גולדשטיין פורש את ה”דירה” בחללים שמשני צידי מסדרון המוליך לחלל גדול שבו, על שולחן מאין דגם עיר דיסטופית. גבולות החדרים, מסומנים על ידי שטיח על רצפת האבן של חלל בית הנסן, שהיה בית מחסה למצורעים. התחושה היא שהחלל היפיפה של בית המחסה (שנוסד ב-1867) דווקא אינו המתאים לתערוכה וההצבות כאילו מתעלמות ממנו.
יש לכך משקל בכך שהמייצבים, למרות ש”הדירה” כמסגרת, לא מצליחים להפוך לנרטיב שלם – לתערוכה. האכזבה נובעת גם מכך שהתערוכה דומה מידי, ובעיקר חלשה יותר, מ טעויות העתיד וכיבוד קל אותה הציג לפני כשנה וחצי בארטפורט וגם היא, כמו התערוכה הנוכחית באוצרות ורדית גרוס.
“טעויות העתיד וכיבוד קל” יצאה התייחסה להקשר ההיסטורי של תערוכת “עולם המחר” World of Tomorrow , יריד עולמי שנערך בניו יורק, הציג חידושים טכנולוגיים וביטא את האמונה שהעתיד צופן טוב ושל מסיבות הקוקטייל שהתפתחו בתרבות האמריקאית בשנות השפע של אחרי מלחמת העולם השנייה.טקסט התערוכה מציב אותה כהמשך היסטורי – כרונולוגי של התערוכה בארטפורט – ממסיבות הקוקטייל בפרוורים המטופחים, החד גוניים, כעת “בית חכם בגוף טיפש” ההתייחסות היא לבדידות ולאובדן בחיים בסביבה אורבנית צפופה של תחילת האלף השני. נכתב שהתערוכה יצאה מהתבוננות בתצוגה ההיסטורית בבית הנסן, אך הקשר, אם קיים, קלוש ואינו מוסיף רובד משמעות. המשוואה גוף מתפרק ממחלת הצרעת ובתערוכה ואיברים כמו יד או עיניים או קיבה המבודדים בתערוכה אינו עובד.
טקסט התערוכה מתייחס לניסוי מפורסם של גון קלהון John Calhoun Universe 25, בו עקב אחר הידרדרות מושבת עכברים בתנאים מלאכותיים שסיפקו את כל צרכי קהילת עכברים שחיה בצפיפות איומה. הסתבר שתנאים אלו -העדר אויבים, שפע מזון- לא הועילו בשל לחץ פסיכולוגי ושינוי הרכב גילאי אוכלוסיית העכברים. ההשוואה בעיתית בלשון המעטה (בראש ובראשונה משום שאורבניות אינה מתאפיינת בהעדר עוני).
הפרסונה שחיה בחדרים של “בית חכם בגוף טיפש” מזכירה דמויות מ הר הקסמים של תומאס מאן המתרחש בסנטוריום לחולי שחפת בתחילת המאה העשרים. העיסוק האינסופי במדידות חום וכיח, מעקב אחר סימנים ותסמינים, הפיקוח ההדוק על מצבי רוח, המשטור של תנועה, השליטה המוחלטת בזמן – החיכוך המטריד בין ריפי ועינוי. אפשר לחשוב על אלו למול חדר השינה עם המיטה עליה מוקרנים דימויים ולצידה מעין מטולטלת, קוצבת את הזמן תחת לוח עיניים (שדומה לו הוצג ב”טעויות העתיד וכיבוד קל”). מחשבה דומה מתעוררת גם למול ה”אמבטיה” שמקיף אותה סרט מדידה והיא קטנה ונמוכה מכדי להיכנס אליה בנוחות. גולדשטיין יוצר רגעים סוראליסטים יפים: ארוחה המורכבת מביצה שהיא כדור טניס עגול, מעיים אנושים מוקטנים וורדרדים על צלחת וצלוחיות מלח עליהן שיפודי ציפורניים. האסוציאציות לעבודות עם מזון של סוראליסטים, במיוחד דאלי ומאן ריי, רבות.
בחלל הגדול בתערוכה מוצג שולחן שהוא עיר מסויטת מצחיקה, מעוצבת להפליא – המשך דומה מאד לעיר שייצגה את התצוגה העולמית ומסיבת הקוקטייל בתערוכה בארטפורט. עיניים עצומות במבני פרספקס ציבעוניים, מגדלי חנייה וגלובוס שקוף, צבתות ועדשות משקפיים, מוח מוקטן על כף רגל עצומה, יציקות של אוזניים ומחוגות מאזניים ‘מרכיבים מאין מודל עיר שהשתבש כליל, אנדרטה לנוכחות אנושית שהפכה לאוסף סימנים נוירוטיים.
אוצרת: ורדית גרוס (ארטפורט)
נעילת תערוכה: 17.2.2024
שעות פתיחה בית הנסן:
ב-ה 18:00-10:00 | שישי 14:00-10:00 | שבת 16:00-10:00
Smart Home in a Dumb Body | Guy Goldstein
Guy Goldstein’s new exhibition, “Smart Home in a Dumb Body” has many beautiful moments. He builds terror and a feeling of isolation, and succeeds in creating a direct relationship between an obsessive engagement with control, measurement, and monitoring, and the fear that without painstaking order, absolute chaos will reign. These beautiful moments do not suffice to turn the exhibition into a comprehensive statement. It is disappointing due to high expectations from Goldstein, an artist with a fascinating body of work.
Arranging an exhibition like an apartment, or using an apartment as a venue and installing works according to functions, is a common practice. Each room has a symbolic function – fulfilling physical needs in the kitchen, bath, and toilet; the bedroom as a place for dreaming and spiritual life; and the living room, representing public life. Goldstein spreads out his “apartment” in spaces on both sides of a hallway leading to a large space with a table on which a model of a dystopian city stands. There are islands of office carpet on the stone floor of the Hansen House, formerly a leper hospital (founded in 1867) which is not best suited to this exhibition. The office carpet does not create a sharp enough contrast to the architecture, and the displays seem to ignore it. Perhaps this is what contributes greatly to the sensation that this is a display of installations more than an exhibition. The disappointment arises from “Smart Home in a Dumb Body” being extremely similar, and weaker, than Goldstein’s exhibition “Finger Food and Future Mistakes” at Artport about a year and a half ago, both curated by Vardit Gross.
“Finger Food and Future Mistakes” referred to the “World of Tomorrow” exhibition in New York, which presented technological innovations, expressing the belief in a bright future, and the postwar American cocktail party culture in uniform suburbs. The current exhibition refers to isolation and loss in the crowded urban environment of the new millennium. The gallery text mentions that the exhibition came after observing the historical display in the Hansen House, but the association – if it does exist – is slim, and does not add a layer of meaning. The equation of a body falling apart from leprosy with organs such as a hand or eyes or a stomach isolated in the exhibition does not work.
The gallery text refers to “Universe 25,” a famous experiment by John Calhoun, a scientist who studied the collapse of an overcrowded mice colony under artificial conditions in which all of the population’s needs were met. It turned out that the conditions of lack of enemies and plenty of food did not help to overcome the psychological stress and changes in the population. The comparison is problematic (primarily since urban life has no lack of poverty).
The persona living in the rooms of the “Smart Home” brings to mind characters from Thomas Mann’s Magic Mountain set in a tuberculosis sanatorium in the early 20th century. The constant measuring of temperature and sputum, monitoring symptoms and syndromes, the close watch on moods, regimenting movement, and absolute control of time, form the disturbing friction between healing and torture. These thoughts arise when facing the “bedroom” with a bed on which images are screened, alongside of which is a sort of pendulum, marking time underneath a board of “eyes,” (similar to a piece in ”Finger Food and Future Mistakes.” Similar thoughts arise when observing the “Bath” surrounded by a measuring tape, too low and too small to fit into comfortably.
Goldstein has created beautiful surrealistic moments: a meal of an “egg” which is a tennis ball, miniature pinkish human intestines on a plate, and small salt saucers with skewers of fingernails. The associations are to many works with food by the Surrealists, especially by Dali and Man Ray.
In the large space, a table bears a nightmarish city, marvelously designed – a continuation which is very similar to the city exhibited in “World of Tomorrow” and the cocktail party at the exhibition at Artport. Huge eyes in colorful perspex structures, and dials from scales comprise a model of a disrupted city, a monument to human presence that became a collection of neurotic signs.
Translation: Judith Applton
Curator: Vardit Gross
Opening Hours: Mon-Thu 10:00-16:00 | Friday 10:00-14:00
