יוסי מרק – דיאלוג חרישי
יופיים של הדיוקנאות בתערוכה של יוסי מרק סדוק, שברירי, כאילו הם מאיימים להתפורר ולהעלם מהקנבס, להותיר אותנו עם זיכרון בלבד כמו שאנו נותרים עם הזיכרונות, המתעתעים, של אהובים שאינם. התערוכה החדשה של יוסי מרק כמו מבקשת קריאה אחרת של עבודותיו מכפי שנעשתה בעבר. הדיוקנאות השקטים, בדרך כלל חמורים, אינם מקלים עם הצופים.
המסגור הרעיוני לעבודות כמו מתבקש – הן צומחות מתוך תולדות האמנות. כך הן נראו שוב ושב בעבר. מרק מתייחס, באופן ישיר לציירי הרנסנס האיטלקי ולציירי רנסנס הצפוני ועבודותיו רוויות התייחסויות לאיקונוגרפיה נוצרית. זיקות אלו חשובות ומענייניות אך דומה שבמידת מה הן מיסכו התבוננות ישירה. הפעם עולה לעיתים התחושה שמרק משחק עם הצופה, חושף – מסתיר את הנוכחות של מורכבות היומיום וגם מעמעם את העכשוויות, המיידיות שנמצאת בעבודות לא פחות מהעבר.
המהלך שעבר על ציור דיוקנאות בכללו מרתק. אם נדמה היה, אי שם בתחילת המאה הקודמת שמדובר בז’אנר שעתיד להפוך לפחות שכיח בציור – בשל הצילום הרי שהדבר לא קרה. מתחילת המילניום, ובמיוחד בשנים האחרונות ממש ציור דיוקנאות הפך מרכזי יותר ויותר. דווקא בעת הזו בה השאלה כיצד אנו רואים את עצמנו וכיתד רואים אותנו אחרים, בתוך חשיפה אינסופית ברשתות החברתיות ואמצעי המדיה השונים, הציור נותן זווית לעיתים בלתי צפויה. מעניין לחשוב על ציור הסלבריטאים של אליזבת פייטון שמציירת דמויות מוכרות בדיוקנאות אינטימיים על חלק מהעבודות של לוסיאן פרויד ועל אמנים כמו קהינדה וויליkehinde Wiley ואימי שרלדAmy Sherald – שני האמנים שציירו את דיוקנאות בני הזוג אובמה. ווילי שמשתמש בקומפוזיציות (ולעיתים טכניקות) מציור מערבי קאנוני ועושה שימוש באיקונוגרפיה שלו לדבר על שאלות זהות וכוח – וכן, למרות כל השוני מעניין לחשוב על המכנים המשותפים לאמנים הבוחרים, היום, להסתמך על תבניות איקונוגרפיות מוכרות וקאנוניות באופן כל כך בולט.
הסדרה של ציורי אימו של האמן, מעקב אחר דמותה בשבע השנים האחרונות לחייה 2016 – 2023 קשה, ומרגשת במיוחד כי מרק מדבר על חוויה אוניברסלית שרבים חשים ולא תמיד יודעים כיצד לתמלל או להראות. המבט על הציור פוגש אפוא חוויות אוטוביוגרפיות – פרדה מקרובה או קרוב, הידיעה שמתנהלים בשביל חד סיטרי והניסיון למצות קשר, להיות יחד מתוך קירבה. בציורים שמרק כמו חושף את הפיגומים שלהם, מדגיש חלוקה למישורים, ומשמר צחיחות צבעונית הוא אינו מפגין וירטואוזיות גרידא. הוא מנכיח את התהליך של חיבור פיסות הזיכרון , שמיכת טלאים של זיכרון שמחברת לכל קו מצוייר את הצטברות השנים שלא נראית אך נוכחת בציור או הרישום. העבודות מראות את האם העוברת מדמות כמעט מלכותית ומי שנסוגה לתוך עצמה, קורסת פנימה ומתרחקת.
***
שתי עבודות בתערוכה הנוכחית, ב”פרגמנטום” ו”מנוחה נכונה” הוצגו ב”מארג: זיקות לאמנות המערב בציור עכשווי בישראל” שאצרתי במוזיאון פתח תקווה לאמנות ב 2016. המפגש איתם מגלה על ההתפתחות הסובטילית אך העמוקה ביצירה של מרק. על “פרגמנטום”, עבודה שמתייחסת ל “ישו המת” של אנדראה מנטניה (Mantegna),המשיך מרק לעבוד בשלוש השנים אחרי התערוכה והדגיש בו את פריכות הדימוי את קורי הקווים המחזיקים אותו. “מנוחה נכונה” נותרה כפי שהייתה, האישה שרועה, ספק חייה, על-פי הציור “מות המדונה של קאראווג’ו” . התבוננות בעבודות המצוינות האלו המהלכות בין הזמנים ההיסטוריים מאיר את ההבדל בינן לבין ציורי הדיוקן של אם האמן .
אוצרת : דרורית גור אריה
גלריה שלוש
Silent dialogue | Yossi Mark
The beauty in Yossi Mark’s portraits is cracked and fragile, threatening to crumble and disappear from the canvas, leaving viewers with only a memory, the way that we are left with the elusive memories of departed dear ones. Yossi Mark’s new exhibition calls for a reading of his works that differs from past readings. The quiet, mostly severe portraits, are not easy to gaze at.
Mark’s works are an immersed in art history, which is their conceptual frame. Mark refers directly to the Italian Renaissance and the painters of the Northern Renaissance, suffused with Christian iconography. These links are important, and interesting, but to a certain extent they disturb direct observation, leading to the feeling that Mark is sometimes playing with the viewer, exposing then concealing the complexity of the everyday. He makes the contemporaneity vague, but there is as much immediacy as the past in the works.
The changes that portrait painting in general has undergone are fascinating. If it seemed at the beginning of the 20th century that the genre would diminish due to the invention of photography, this did not happen. From the beginning of the Millennium, and especially in recent years, portrait painting has become more and more important.
. It is precisely now at a time in which we are asking how we see ourselves and how do others see us, an era of incessant exposure to all types of media and social media other media, that painting provides a perspective that is at times unexpectedIt is interesting to think of Elizabeth Peyton’s intimate, small-scale portraits of celebrities, or of artists such as Kehinda Wiley and Amy Sherald who painted portraits of Barack and Michelle Obama. Wiley uses compositions (and frequently techniques) from canonical western painting, using its iconography to speak on issues of identity and power. It is interesting to contemplate the Mark’s common denominators with contemporary artists who base themselves on canonical iconographic paradigms so obviously.
Mark’s portraits of his mother over her last seven years of life is are especially moving, because he is speaking about a universal experience – one which many feel but do not always know how to transcribe or depict. The gaze at the painting thus encounters an autobiographical experience – the parting from a relative, the knowledge that this path has an ending, the attempt to experience the relationship to the utmost, to be together based on closeness. Mark exposes the “scaffolding” of the paintings, emphasizes the division into planes, and maintains dry coloration. He is not demonstrating simple virtuosity, but is making the process present, a patchwork of memory in which each painted line carries the accumulated invisible years that passed. The series follows his mother changing from an almost regal figure to someone who is retreating into herself, collapsing inwards and becoming distant.
***
Two of the paintings in the current exhibition, Fragmentum and Perfect Repose were shown in “Intricate Affinities: Recollections of Western Tradition in Local Contemporary Art,” the exhibition I curated in 2016 at the Petah Tikva Museum of Art. The repeated encounter with them reveals the subtle yet deep development in Marks oeuvre. Mark continued to work on Fragmentum, the work which references Mantegna’s The Dead Christ, for three years after the exhibition, and emphasized the crispness of the image and the web of lines holding it. Perfect Repose was not touched: the female subject is reclining, hardly alive, based on Caravaggio’s Death of the Virgin. Observation of these excellent paintings straddling historical periods illuminates the difference between them and the portraits of the artist’s mother.
Curator Drorit Gur-Arie
