שמועות
עבודות סאונד נוכחות באמנות הישראלית כבר מסוף שנות ה 60 ומוצגות תדיר. בשנים האחרונות אמניות/ים כמו יהונתן רון, אורי וינשטיין ודניאלה חי (שאינם משתתפים בתערוכה זו) יצרו עבודות הנמנות עם הטובות שנעשו כאן בשנים האחרונות. אם זאת, לא זכורה לי תערוכה קבוצתית שסימנה באופן ברור ומעניין כל כך את המקום שהמדיום תופס באמנות הישראלית העכשווית כפי שעושה זאת ״שמועות״.
התערוכה נפתחה בדצמבר 2023, כחודשיים אחרי שהמלחמה חידדה עבורנו את הקשר בין סאונד ומרחב עד כאב : האזעקות, סימנו מרחב, והניעו לפעולה בתוכו. ושוב ושוב הפרדנו בין אזעקה באזור בו נמצאנו לצלילי אזעקה רחוקה. סאונד, קולות יירוטים, או חלילה נפילה היו המפתח לנסות להבין את הסיטואציה עוד לפני שעובדה לעדכון באפליקציות התרעות או חדשות.
טקסט התערוכה שוודאי תוכננה זה מכבר, מתייחס לספרם של, ג’יל דלז ופייר-פליקס גואטרי, אלף מישרים (1980). בספר, כרך שני בחיבור מונומנטלי שלהם על קפיטליזם וסכיזופרניה, מופיע סיפור על ילד ששר בחושך לחזק את עצמו כנגד הפחדים. האוצרים כותבים על “רעיון הקושר בין סאונד, טריטוריה, ביטוי ויצירת סדר” ומגדירים את התערוכה כ” עוסקת ביחס המתהווה בין המאזין לחלל ומספקת מעטפות שמע שמייצרות מקומות של ממש מעצם נוכחותו של המרחב האקוסטי”. כל אלו כאמור קיבלו רבדים נוספים בתקופה האחרונה כאשר הזיהוי סאונד וסכנה, שאמנם היה כבר מוכר וידוע, הפך לנוכח מבעבר.
התערוכה אינה מספרת סיפור כולל. המייצבים הם חללים נפרדים, רעיונית ואקוסטית, והתחושה היא של תערוכה שגדולה מכפי שהיא באמת. מדובר בעבודות תלויות זמן, חלקן ארוך למדי והן מצטברות לכלל מסע. מבחר מרחבים, כשהמעבר ביניהם הוא כחציית גבולות, כשזיכרון העבודות הקודמות נמהל בזו שצופים בה והמודעות לקולות שבמעברים הקצרים בין העבודות גדלה. המרחב כולו הופך למקום של קשב ומבחינה זו, ככל שמעמיקים בכרייה של הצלילה, גם למקום של ספק.
16 רמקולי שופר המסודרים כמערכת כריזה עומדים כמו זמר (או להקה) המופיעים מול ספה נוחה עליה ישוב הקהל. במיצב Wandering Ghosts של דניאל מאיר. כמו עבודות נוספות בתערוכה היא ארוכה – כ 24 דקות. המילים שניתן לזהות בה הן השיר “הממ פצצה” של ערן הדס שנכתב לפני למעלה מעשור. המציאות מתדפקת על העבודה – מערכות כריזה של מערך ההגנה, הרמקולים של הפגנות (ומי זוכר ששמחה רוטמן נהג בבריונות וחטף רמקול ממפגינה בארה”ב). לרגעים נוצר סוג של דיסאסוסיאציה – בספה הנוחה הרמקול הופך כמו מסך טלוויזיה שהכל חולף בו משוטח, רדוד וצעקני.
העבודות של נוני וויס –.MHz 121.5 +…- •. … • -. Ω8 ותומר לחם – Leviathan מוצבות יחד בחלל אחד והתוצאה מוצלחת ביותר. בעבודה של וייס, שבכותרתה יש את התדר המשמש לאותות מצוקה במטוסים (MHz 121.5 ) הסאונד נשמע ונראה ברעידות ותנודות של הרמקולים היוצרים מערך קווי על הרצפה. המערך, לפי שהטקסט הנלווה מתקשר לסיפורו של בורחס ” גן השבילים המתפצלים” בו מרגל למען הגרמנים במלחמת העולם הראשונה הורג אדם רק כי שמו כשם אזור בו מייצרים נשק והוא המרגל רוצה לספק את המידע לשולחיו מרחוק. העיגון הזה מיותר (קווים כשבילים ? ). תחושת הרעד וסצנת הנוף שיוצרים הרמקולים חזקה דיה.
והלוויתן של לחם תלוי כמו עור שהופשט . זו העבודה חסרת הסאונד היחידה בתערוכה. הלוויתן, יונק מופלא שידוע גם בזכות התקשורת בין בני המין דרך שירה, תלוי כצלוב. הרצח המרומז והרצח הסימבולי שכבר בוצע בלוויתן מתחבר לאפוקליפטיות של העבודה של וויס .
ב”מכונת גשם מספר 6″ דוד למואן ממשיך את העיסוק שלו במכונות גשם כפי שהציג במשכן האמנים בהרצליה. צליל גשם, ומים בכלל, מטופל תדיר באמנות סאונד. אחת העבודות המוכרות ביותר היא ה Rain Room של Random International, מיצב סאונד ותאורה שמאפשר ללכת ב”גשם” בלי להירטב.
בעוד חדר הגשם הוא מיצב אלגנטי למואן יוצר מיצב מתוחכם עם צליל גשם בלתי פוסק, גגוני פלסטיק, יריעות ניילון וקרשים, מראות דלות שיכולים להיות בכל שכונת עוני או אזור מוכה אסון. הלובן כאילו נשאבו כל הצבעים הופך את הנוכחות שלנו הצופים למודגשת ומגביהה את החיץ בין המביטים בנוחות לחלל שבתוך מכונת הגשם, קצת כמו להביט במראות שיטפון במסך טלוויזיה.
עוד עבודה מצוינת היא מחרוזת אין סופית של נמרוד גרשוני ועירא שליט (Slash-Hood Sound System) – עבודת סאונד בת 12 דקות כוללת קטעי מוסיקה שחלקם נשמעים מוכרים ואז מתפוגגים לתוך קטעים אינסטרומנטליים שמדמים צלילי גלים (שוב צליל מים). ההצבה בתוך שני תאי עץ שנראים ספק תאים במלון קפסולות, ספק מסתור של חסר בית, יחד עם התאורה אדומה צהובה, יוצר לעבודה קונטקסט ומטען שלם של התרחשות צלילית במרחב הספר האורבני, מקום מוקצה ומושך קרוב ומורחק. באחד התאים, משקולות מתכת התגלמות הניסיון ליצור שיטה וסדר שני דברים שבצחיחות החלל ומרחב הקול נדמה שהם זיכרון תקופה אחרת.
אוצרים: אודי אדלמן, ליילה רוז ברי
אמנים משתתפים: נמרוד גרשוני ועירא שליט, אנה ווילד, נוני וייס, שחר יהלום, תומר לחם, דויד למואן,
דניאל מאיר, שחר מזרחי
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, האמוראים 4 חולון.
צילום: סמדר שפי
Hearsay
Sound works have been present in Israeli art since the late 1960s, and are frequently exhibited. Over the past few years, artists such as Jonathan Ron, Uri Weinstein and Daniela Hai (who are not participating in this exhibition at the CDA) have made a roster of noteworthy works. Nevertheless, I don’t recall any group exhibition that has so clearly marked the place the medium of sound has taken in contemporary Israeli art as well as “Hearsay” has.
The exhibition opened in December 2023, some two months after the war acutely intensified the connection between sound and space: the sirens marked out spaces and drove action within the area. Again and again we distinguished between an alarm sounded in our immediate space and between a more distant sector. The noise of the rocket intercept or strike was the key to understanding the situation even before the news or warning apps.
The gallery text, most probably written before recent events, refers to the book A Thousand Plateaus (1980), by Gilles Deleuze and Pierre-Félix Guattari, the second volume of their monumental work on capitalism and schizophrenia. The book opens with a text on a young boy in the dark singing to himself to calm his fears, and discusses the concept of ‘refrain.’ The curators quoted Deleuze and Guattari, “This concept interweaves sound, territory, expression, and order,” and define the exhibition as one that “explores how sounds and noises create environments and experiences, how they generate situations and places.” All of these elements took on additional layers since October 7th as the identification of sound and danger, although already familiar, became more present than in the past.
There is no overall exhibition narrative. The installations are spatially, conceptually, and acoustically separate, generating the sensation that the exhibition is bigger than it actually is. The works are time-based, some too long; they create a cumulative journey. The choice of spaces, the feeling of crossing a border when moving from one to another, as the memory of the previous space merges with the new space and an increased awareness of the sounds in the short transitions between works. The entire space is transformed into a place of attentive listening in which the deeper visitors dig into the sound they also arrive at a place of doubt.
In Daniel Meir’s installation, Wandering Ghosts, 16 bullhorns arranged as a public broadcasting system stand like a singer or a band performing, facing a comfortable sofa on which the audience is seated. Like other works in the exhibition, it is long – approx. 24 min. Some of the identifiable words are from Eran Hadas’s song “Hmm a Bomb,” written more than a decade ago. Reality has taken over the work as it evokes amplified defense system announcements, bullhorns used in demonstrations (including the memory of Simcha Rotman snatching a megaphone from a demonstrator in the USA). For a moment there is a type of dissociation – sitting on the comfortable sofa the amplifier becomes like a TV screen on which everything is momentary, flattened, shallow and loud.
Nuni Weisz’s MHz 121.5 +. . .- •. … • -. Ω, and Leviathan by Tomer Laham are installed together in one space –a good curatorial desicion. In Weisz’s work, its title the frequency of airline distress signals, the sound is both heard and seen in the amplifiers trembling and movements creating a linear network on the floor. The text explains its association with Borges’s story, “The Garden of Forking Paths,” in which a spy for Germany during WWI kills a man whose name is the same as the geographical area he needs to send to his handlers. This anchor is unneeded (lines as paths?) since the feeling of quaking and the landscape created by the amplifiers is powerful enough.
Laham’s Leviathan is suspended like a flayed skin, or a crucified creature, the only soundless piece in the exhibition. Whales are marvelous mammals known also for communicating with each other through song. The hint of murder and the symbolic murder already committed on the leviathan form a link with the apocalyptic feeling of Weisz’s piece.
In Rain Machine #6, David Lemoin continues his engagement with rain machines, such as the ones shown in his exhibition at the Herzliya Artists’ Residence. The sound of rain, and of water in general, is frequently treated in sound art. One of the best known is Random International’s Rain Room, a sound and light installation that enables viewers to walk in the “rain” without getting wet. While the rain room is an elegant installation, Lemoin creates a sophisticated installation with the non-stop sound of rain, plastic roofing, plastic sheeting and planks, sights in every area stricken by poverty or disaster. The whiteness, as if all the colors have drained into it, makes viewers’ presence emphasized, raising the barrier between comfortable viewers of the space inside the rain machine, a bit like looking at televised scenes of flooded areas.
Another excellent work is Endless Cassette, by Nimrod Gershoni & Ira Shalit (Slash-Hood Sound System. The 12 minute piece comprises music clips, some sounding familiar, but which then fade into instrumentals similar to the sound of waves (water, again). The installation inside of two wooden compartments looking like they might be part of a capsule hotel, or a refuge of a homeless person, along with the reddish-yellow lighting, creates an entire context and charge of acoustic events on the urban periphery – the rejected yet attractive space, so close and distanced. In one of the compartments, metal weights become the embodiment of the attempt to create a method and order, two elements that within the space of sound become a memory of a different era.
Photographs: Smadar Sheffi
CDA, HaAmoraim 4, Holon. Through 16.03.2024
Curators: Udi Edelman, Leila Rose Bari
Participating artists: Nimrod Gershoni & Ira Shalit, Tomer Laham, David Lemoin, Daniel Meir, Shahar Mizrahi, Nuni Weisz, Ana Wild, Shahar Yahalom
