שתי ערים :ירושלים ולונדון |Two Cities: London and Jerusalem

0

Please scroll down for English

שתי ערים :ירושלים ולונדון

עבודת האמנות /קמפיין השלום החדש של עונת התרבות הירושלמית שיצרו יאיר מוס וירון שטיינברג חוטא בחוסר מודעות ורגישות היסטורית, או אולי מידה גדושה של ציניות לצד הכישרון לומר את מה שינעם לאוזניים רבות. על עמודים שלמים במוספי סוף השבוע ועל לוחות המודעות ברחבי ירושלים פורסמו דיוקנאות יפים, דרמטיים, של ירושלמים שמייצגים קהילות שונות בעיר המגוונת תחת הסיסמה “אנחנו כאן” ותחתיו הפניה לסרטון באתר עונת התרבות. ההנחה המובלעת בהפניה היא שלנמעני העבודה/קמפיין יש גישה לאינטרנט כלומר הוא אינו מיועד לקהילות חרדים ועניים יהודים מוסלמים ונוצרים באחת הערים העניות בישראל.

cover website we are here 1

cover website we are here 1

בסרטון הקצרצר, מובאים הדיוקנאות ולצידם פס קול שהוא טקסט משיחי והכרזת אמונה. הטון דרמטי כשל חזות הדימויים, אמור כנראה להלהיב המונים ולהיחקק בתודעה
“…אנחנו כאן אל מול הרוע, השנאה והאלימות. אנחנו כאן גם בעלטה המוחלטת. אנחנו כאן כדי להדליק את האור…. אנחנו כאן כי אנחנו מאמינים בטוב – זה שבאל, באדם ובאדמה. אנחנו כאן כי מאיתנו תצא הבשורה אל ההרים, אל הארץ ואל מעבר לים. אנחנו כאן, כי יותר מדי זמן שתקנו ועכשיו אנחנו זועקים את קולה של התקווה “.
העבודה נקראת כקליפה ריקה, הכלאה לא מוצלחת בין ניו אייג עכשווי, למחזמר “שיער“, בין אסטטיקה של בנטון לעבודות אמנים מריינקה דקסטרה עד תוס רוף, תפיסות משיחיות ונרקיסיסזם: בני אור מול בני חושך. הוא מהווה תחרות לא רעה לטקסט שקרא להפגנת האמנים בצוק איתן והתחיל במילים המתיילדות “מלחמה זה רע”.
הכותרת” אנחנו כאן ” מהדהדת את שיר הפרטיזנים היהודים שנכתב ביידיש ב 1943 והפך להמנון של לוחמים יהודיים ברחבי אירופה הכבושה. כיום הוא מושר בטקסים בארץ ובטקסי יום השואה הבינלאומי ברחבי העולם.
אברהם שלונסקי תירגם מיידיש לעברית את שירו של הירש גליק (שנרצח בשואה) ואתהשורה מיר זײַנען דאָ! תרגם ל”אנחנו פה” . באנגלית התרגום הוא We are Here.

Billboard with "We are here"  poster  (photo J.Appleton)

Billboard with “We are here” poster
(photo J.Appleton)

גוגל של שלושת המילים האלו באנגלית מביאות לאתר סרט דוקומנטרי על יהדות פולין של פרנסין צוקרמן הקנדית שיצא למסכים בקיץ החולף . זוהי גם הכותרת של ספרה של אלן קסידי We Are Here – Memories of the Lithuanian Holocaust שראה אור בארה”ב ה 2012 וזכה בכמה מהפרסים הספרותיים החשובים של 2013 .
מוס ושטיינברג כותבים שהעבודה ” מגיבה למציאות המורכבת שהקיץ הזה הביא לפתחנו והיא מבקשת להשמיע את קולו של הרוב השפוי, זה שאינו מוכן לוותר על העיר שאנחנו כל כך אוהבים ומבקש לזעוק ממנה את קולה של התקווה“. הם מגדירים את עבודתם משום מה כ”סוראליסטית”, הגדרה שמביסה את הכוונה שלהם שמנוסחת מיד אחר כך ” ניסינו ליצור דימויים ..שבעיקר יפעלו יחד בתור סידרה, כמעין קהילה של דמויות שנוקטות עמדה של סולידריות, אותה קהילה שממנה ייצא התיקון והאחווה“.
אין פח שהעבודה המהוקצעת, המרופדת במסע פרסום נרחב לא נופלת בו: מהמוסיקה בסרטון ועד אוקסימורונים שחוקים במיוחד (“חמושים באהבת אדם”) בטקסט.
כל כך הרבה כאב יש בירושלים ובארץ כולה, כל כך הרבה שאפשר לעשות ולא נעשה שלא נותר אלא להשתומם על הבזבוז מול עבודה ריקה כזו.

לונדון – THE SPACE WHERE I AM ב BLAIN|SOUTHERN

שתי תערוכות מצוינות בגלריות סמוכות ,ליד Hanover Square בלונדון: THE SPACE WHERE I AM ב BLAIN|SOUTHERN ובגלריה ויקטוריה מירו מוצג גוף עבודות משובח של Francesca Woodman, צלמת אמריקאית שלא הכרתי ושפעלה פחות מעשור עד תחילת שנות ה 80 .(ועל כך בהחלון הבא)
ב BLAIN|SOUTHERN מוצגת THE SPACE WHERE I AM תערוכה שעוסקת בריק, בחלל ומאירה את האופן בו אמנות בונה מקום לקונטמפלציה הדרושה להתבוננות בסטרוקטורות של מציאות. אם תחילה נדמה שהתערוכה עוסקת בשאלות צורניות מופשטות הרי ככל ששוהים בחלל מתברר שהיא גם אמירה מחודדת על ההווה.Installation Shot 1
העבודהEmigrant   של  Michael Joo מ 2012 נראית כעמוד המשמש להסדרת תורים שנקרע ונדחק לקרן זווית . ג’ו, אמן אמריקאי ממוצא קוריאני עוסק באופן בו חלל משמש להגדרת זהויות. העבודה היא מתוך הסדרה Expanded Access שהתבוננה במבנים שונים של חלל שיוצרים עמודים וחבלים שכאלו, משורות ישרות ועד למבוכים (נוסח אלו המצויים לעיתים באולמות שדות תעופה לפני עמדות החתמת דרכונים). העמודים והחבלים עשויים זכוכית מבריקה ומשקפת כמו מראה כך שהצופים מוצאים עצמם בתוך העבודה, בתוך מערך של אישור ודחייה. העמודים והחבלול שקובעים אם אנשים הם חלק ממערך או מחוצה לו משמשים סמלים של סמכות, ממחישים מערכות עוצמה.

Michael Joo, Emigrant, 2012

Michael Joo, Emigrant, 2012

עבודה פוליטית נוספת בתערוכה היא של JOHN GERRARD גון ג’גרארד, אמן אירי המציג את SUN SPOT DRAWING (GUANTANAMO CITY) 2012
בה נראת יד האמן האוחזת זכוכית מגדלת ומרכזת את האור לנקודה אחת. העבודה נראית תחילה כקופסת אור כחלחלה עשויה בעזרת גרפיקה ממוחשבת משתנה לאורך היממה ורק בהתבוננות ממושכת היא מתבהרת .הדיבור על נקודת העיוורון המובנית ,מחנה המעצר גואנטאמנו שסמוך לעיר גואנטמנו ברורה . הריכוז של קרני האור שיוצר את הצבע הלבן בו כל הצבעים נבלעים וחום קיצוני מקבל בעקבות שם העבודה משמעות של דיבור על העינויים המתרחשים במקום.
עבודות של לוציו פונטנה , LUCIO FONTANA מ 1964 עם חתכי הסכין בקנווס שהפכו לסימן ההיכר שלו נקראת כאלימה במיוחד ואלימות יש כך גם במתח הקר של ריק ומלאות בעבודה של דונלד גאד מ 1969.
PULLEN (RED)עבודה של גיימס טוראל ,( תערוכה יפה שלו מוצגת במוזיאון ישראל) , עשויה באמצעות הקרנת קרן אור מפינת חדר כך שנוצרת אשליה של גוף תלת מימדי בצבע המזכיר מאד את העבודה של פונטנה.
דיון אחר בחלל יוצרת העבודה היפה של טים נובל וסו וובסטר הבריטים SPINNING HEADS IN REVERSE. העבודה מ 2006 נראית במבט ראשון ככלי הגשה או אמפורה מסוגגנת במיוחד אך מסתברת כסימון המרחב שבין שני פרופילים של ראשים, משחק על מהו הריק ומהו המלא ומודעות כואבת למתח בין החולף והקבוע כשהנסיון להאחז בדימוי יוצר מאמץ מתמשך לצופים.

Pullen (Red) (1968),  James Turrell

Pullen (Red) (1968), James Turrell

החולף והחומק הם של עבודת סאונד של ביל וויולה PRESENCE מ 1995 . קיטעי שיחות מעורפלים נשמעים במקהלת קולות של גילאים שונים כמו ניסיון מתמיד להידבר שחוזר ונכשל שוב ושוב.

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

***
Two Cities: London and Jerusalem

The Jerusalem Season of Culture’s new artwork/publicity campaign for peace, “We Are Here,” created by Yair Moss and Yaron Steinberg, misses the point: it lacks awareness and historical sensitivity, or perhaps it is too full of cynicism and the skill to cater to average public taste. On full pages and on street billboards are striking portraits of Jerusalemites representing the city’s diverse communities.Above is the slogan, “We are here” with the Season of Culture website address underneath. The covert assumption is that the audience to whom the art/PR posters are directed have access to the internet, meaning is not directed to ultraorthodox or underprivileged Jews, Muslims and Christians, in one of Israel’s poorest cities.

Billboard with "We are here"  poster  (photo J.Appleton)

Billboard with “We are here” poster
(photo J.Appleton)

The short clip features portraits and soundtrack in a messianic text, with declarations of faith in a tone which is supposed to enthuse the masses and become engraved in memory: “We are here to oppose evil, hatred and violence. We are here to turn the light on…We are here because we believe in the good that is in God, in humanity, and in the earth. We are here because the message will emanate from us to the surrounding hills, throughout this land, and far beyond. We are here because we have been silent for too long, and will now shout out the voice of hope.”
The work is  an empty shell – an unsuccessful hybrid between the New Age ethos of the musical “Hair” , a Benetton aesthetic, crossed with artists from Rineke Dijkstra to Thomas Ruff, with a sprinkling of messianic and narcissistic perceptions, such as the “Sons of Light” vs. the “Sons of Darkness.” This provides fair competition to the text from the artists’ protest during Operation Protective Edge, which opened with the embarrassingly banal statement, “War is bad.”
“We are here” resonates with the Yiddish song of the Jewish partisans written in 1943, which became the anthem of the Jewish resistance fighters. It is currently sung at official memorial ceremonies in Israel and those marking International Holocaust Remembrance Day abroad. Abraham Shlonsky translated the lyrics by Hirsch Glick (murdered in the Shoah) Mirzeinen do,into Hebrew as(  אנחנו פה)anahnu po; in English it has been translated as, “We are here.”

cover website we are here 1

cover website we are here 1

A simple Google search of the phrase leads to a documentary film by Francine Zuckerman (Canada) on the Jews of Poland which premiered last summer. This is also the title of Ellen Cassedy’s book, We Are Here: Memories of the Lithuanian Holocaust (University of Nebraska Press, 2012), winner of several important literary awards in 2013.
Moss and Steinberg wrote that “the work, which was created in response to the complex reality that this summer brought to our door, provides a platform for the voice of a sane majority, a voice that is not willing to give up on the city that we love so much, and a voice that is trying to shout the sound of hope.”For some reason or another, they define it as “surrealistic,” a definition that defeats their purpose. Immediately following, they state, “We tried to create images that would not only work alone but, more importantly, would work together as a series—a collection of images that would promote solidarity, a community from which tikun and unity could emanate.”
There is no doubt that the work is professionally honed, and backed up by a PR campaign no less professional, from the dramatic music to the especially clichéd, oxymora (such as “armed with a love of humanity”).
There is so much pain in Jerusalem and the entire country, so much that can but is not being done, that one is left bewildered when looking at such an empty campaign/project.

London – Space Where I Am, at Blain|Southern

Two excellent exhibitions in adjacent galleries near Hanover Square in London The Space Where I Am, at Blain|Southern, and Francesca Woodman’s outstanding oeuvre at Victoria Miro Gallery. It was the first time I encountered a full display of photographs by the late American photographer who was active for less than a decade until her untimely death in 1981 at age 22. (More on Francesca Woodman in the next Window).
The Space Where I Am at Blain|Southern is a group show engaged in the void and emptiness from the 1960s to the present, illuminating the ways in which art sets the stage for a new way of looking at the structures of reality. If at first it seems that the show addresses formal abstract issues, the longer one contemplates the works, the clearer becomes its sharp statement about the present.

The Space Where I Am at Blain|Southern

The Space Where I Am at Blain|Southern

         Michael Joo’s 2012 sculpture, Emigrant, looks like abroken stanchion pushed aside. Joo, a Korean-American artist, explores how space defines identities in his series Expanded Access He addresses diverse spatial structures created by pillars and cables, from straight lines to mazes (such as the spaces created in passport control lines).Joo’s stands and ropes are made of mirrored glass, thus viewers find themselves inside of the work, within a system of acceptance and rejection, as the stanchions decide whether people are “in” or “out,” as symbols of authority, the concrete manifestation of power systems.

Another political piece in the show is by John Gerrard, an Irish artist exhibiting his Sun Spot Drawing (Guantanamo City) (2012). The artist’s hand holds a magnifying lens concentrating the sun’s rays into a single spot. An extended look makes it clear that what at first seems to be a bluish lightboxchanges over time. The piece refers to built-in blindness, applied to the Guantanamo Bay detention camp near Guantanamo City. The concentrated light rays which create white, the point at which all the colors are swallowed up, the point of extreme heat, imbues the title of the work with a reference to the torture taking place in the camp.

Michael Joo, Emigrant, 2012

Michael Joo, Emigrant, 2012

Lucio Fontana’s Concetto Spaziale (1964) featuring his signature knife slashes in a stretched canvas, may be read as overt violence,with further violence in the exhibition space in the cold tension of the void and fullness of Donald Judd’s Untitled work from 1969.
Pullen (Red) (1968), a work by James Turrell (whose beautiful exhibition is now at the Israel Museum) is created by projecting a single red light beam from the corner of the room to create the illusion of a 3-D object in a color reminiscent of Fontana’s canvas.
Another discourse on space resulted in the successful piece by Tim Noble & Sue Webster (both from the UK), Spinning Heads in Reverse (2006). What looks like a stylized amphora is the negative space between two profiles of heads, a play on presence and absence, with painful awareness of the tension between impermanence and finality, with the attempt to grasp the image creating continuous effort for viewers.
Bill Viola’s sound piece, Presence (1995), stands on the interface of the elusive and the transient. Parts of vague conversations are heard in a chorus of different age voices, striving continuously for a dialogue, and failing repeatedly.

Translation: J. Appleton

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter on art, special events, and openings: www.smadarsheffi.com/?p=925

Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

 

Print Friendly, PDF & Email
0
This entry was posted in וידיאו, פיסול ומיצב, צילום. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art