מחשבות על אינסטרומנטליזציה של אמנות
יהיה זה מיתמם להתעלם מכך שאמנות הייתה מאז היווצרותה כלי לקידום מטרות, בעיקר דתיות ופוליטיות. אין חדש באמנים שיוצרים אמנות לטעמם של מצנטים פרטים או ציבוריים.
הססמה הרומנטית, “אמנות למען האמנות” ” l’art pour l’art” נטבעה במאה ה 19. היא מיוחסת למשורר ומבקר האמנות הצרפתי תאופיל גוטייה (Théophile Gautier 1811–1872) אבל היטיב לתמצת את משמעותה הצייר גיימס וויסטלר( 1834-1903 James Whistler) שכתב שאמנות צרכה לפנות לחושים ולא לרגשות חיצוניים לה כמו “דבקות, חמלה, אהבה פטריוטיזם וכדומה”. הססמה כמעט מעולם לא היתרגמה למציאות.
מנעד הקיום של תרבות ואמנות רחב למדי: מאמנות כפופה לתכתיבים לאמנות חופשית (אגב,ההיסטוריה מלמדת שאמנות נפלאה יכולה להיווצר בכל המנעד).
ההכרה שאמנות, צרכה להתקיים כ”נשמה יתרה” צומחת במקומות בהם יש חברה אזרחית שמודעת לערכם של חיים רוחניים.
אירועים בשנים האחרונות, ולאחרונה ממש, מעידים על כרסום בהסכמה הבסיסית הזו.
מדובר בתופעה נרחבת, שילוש לא קדוש של לאומנות,קפיטליזם וצרות אופקים. אלו דוחקים קריטריונים של איכות הצידה, לא פעם תוך שימוש בשפה מכובסת.
ָ ***
ההחלטה של עיריית תל-אביב לסגור את מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות של מוזיאון תל אביב, היא דוגמא למבט אינסטרומנטלי על אמנות (ואמנים).
ההודעה ניחתה על המוזיאון והמורים בתחילת ינואר כשתאריך הסגירה המיועד הוא במרץ, כלומר באמצע שנת הלימודים. הסדנאות פועלות מ 1986 במבנה בית ספר לשעבר, ולומדים בהן למעלה מ 2200 תלמידים ומלמדים עשרות אמנים. כעת, בגלל גידול במספר הילדים בסביבה נדרש מבנה לגן ילדים וכך, מבלי שהוצע חלל חליפי אמורה להפסק פעילות הסדנאות .
הסיפור פשוט: האמנות מילאה מבנה ריק והפכה פינה שוממת למשגשגת (עם בית קפה ואולם אירועים פופולרי וכעת מתבקשת להיעלם מהזירה – ומהר. זכותה של העירייה להחזיר את הבניין לשימוש שנראה לה,אבל הפסקת פעילות באמצע שנת לימודים וללא מציאת תחליף הולם היא בריונות לשמה .
המסר לתלמידים למורים ולקהילת האמנות ברור: לימוד אמנות חשוב פחות מגני ילדים.
***
“אוהבים אמנות” פרויקט דגל של תל-אביב שנערך בסוף דצמבר 2014 עורר בעיקר מחשבות נוגות.
ביקור באתרים המרכזים העלה חללים יפים שהאמנות בהם הייתה תפאורה. ב”מלטשה” בנווה שאנן, שכונה שעירית תל-אביב רוצה לשפר את תדמיתה, נפתחו סטודיות אמנים שרובם באיכות מביכה להחריד, והמצב לא השתפר בהרבה במבנה בזק באבן גבירול בו הוקצו הסטודיות לאמנים עד להריסת המבנה לטובת פרויקט מגורים. בשני המקרים מדובר בשימוש באמנות לקידום נדל”ן (תהליך שקורה שוב ושוב גם ללא התערבות ממוסדת מכוונת) .
אין פלא שכבר שנים אחדות הגלריות המרכזיות בעיר משכו ידיהן מהאירוע שבינוניות הייתה הרף הגבוה שלו.
***
“פרס הציונות”,אינסטרומטליזציה של אמנות מסוג אחר, מדאיג.
הפרס מוענק מאז 2012 מוגדר כפרס אשר נועד “לעודד ולקדם יצירות אמנות ותרבות בתחום הציונות, בתולדותיה במטרותיה בדמויות המרכזיות בה או בעשייה ציונית עכשווית”יסוד הפרס, שמובלעת בו הדרה של כחמישית מאזרחי ישראל הייתה צעד לאומני במובהק. המהירות בה עולם האמנות הסתגל אליו ורואה בו מקור מימון נוסף מדהים. מבט ברשימת זוכי הפרס ב2014, מעורר השתוממות מאחר שחלקם יוצרים שהביעו בעבר התנגדות נחרצת לרוח הפרס.
קונספטואלית, אם מחלקי הפרס מכירים במדינת ישראל הרי הוא מיותר לחלוטין – הפרסים מטעם משרד התרבות והספורט ניתנים ליוצרים היוצרים בארץ והעשייה שלהם היא תרומה משמעותית לקידום המדינה (שהייתה המטרה המרכזית של התנועה הציונית). שאלת ההכרה במדינה מתחזקת למקרא ההודעה שהוציאה לימור לבנת לרגל ההכרזה על הזוכים :” המסר של הפרס הזה הוא ברור: את היצירה שלנו כאן בארץ ישראל אי אפשר להפסיק. היצירה הציונית מתחדשת כל הזמן וגם בשנת 2014 ערכי הציונות נותרים רלבנטיים יותר מאי פעם”.
לבנת, אז שרה בממשלת ישראל עדיין דיברה על ארץ ישראל במקום מדינת ישראל.
ההכרזה על הפרס נעשתה ב 2011 בעת שתערוכה מצוינת של ווליאם קנטרידג (שהיה ממתנגדי האפרטהייד בדרום אפריקה) הוצגה במוזיאון ישראל .לביקורת שכתבתי ל”הארץ” על תערוכתו הקדמתי קטע על הפרס (שעורכי גלריה החליטו לא לפרסם משום שאינו ביקורת אמנות ) . “אמנים” כתבתי אז, “כמו האזרחים כולם, פועלים בחברה הישראלית ..עושים מעשה שאפשר גם היום לראות אותו כציוני באחד הגוונים של המושג. גם מי שמתנגד לצדדים רבים בנעשה כאן הוא חלק ממנו. אין כל צורך בפרס שמייסדיו עצמם חשים צורך להזכיר שיש קשר בינו לבין איכות . ל300 אלף ₪ שחולקו ולשלל ההוצאות על הועדה והישיבות והכיבודים יכולים למצוא שימוש טוב בהרבה בתחומי התרבות המשוועים לתקצוב”.
***
האינסטרומטליזציה של התרבות שהכרנו עד עתה עלולה להחוויר אם אחרי הבחירות יהיה תיק התרבות בידי נציגי הבית היהודי ואלו יבחרו לפעול לפי המתווה שמקדמת “השדולה לקידום התרבות היהודית”. זו קמה במטרה “לסייע ככל יכולתנו ליוצרים של תרבות יהודית במאבקם לקבלת הכרה ראויה מהממסד התרבותי בישראל” ופועלת, כפי שנראה בהצלחה ליצור מחויבות של “הבית היהודי ” לדרוש את תיק התרבות .
הטענה לקיפוח תרבות יהודית מגוחכת. נתוני תקצוב החינוך הדתי בישראל ובשטחים, לעומת תקצוב החינוך הכללי (וכן חינוך ותרבות קשורים),שלא לדבר על תקציבים מוניציפליים (בעיקר בשטחים) מדברים בעד עצמם.
השדולה פנתה לראשי מפלגת הבית היהודי בפניה שכוללת אמירות שנעות בין הלא נכון כמו קבילה על “הניכור של יוצרי התרבות הישראלית לעולם הערכים והתוכן היהודי”, שאולי היה נכון לפני שני עשורים, לדרישות שמעוררות אסוציאציות לא סימפתיות כמו דרישה “לביצור תרבות מקור יהודית… בחקיקה”.
יוצרים יהודיים דתיים מצוינים זכו וזוכים להכרה נרחבת ללא צורך בקביים. אין סיבה לנקוט בשמות משום שיש בכך היגררות לסיווג של אמנים לפי השתייכות דתית במקום סיווג לפי איכות.
בשנים האחרונות יש עליה תמידית במספר הסטודנטים הדתיים באקדמיות לאמנות ושגשוג של מוסדות אמנות מוערכים שמזדהים כדתיים יהודים כמו בית הספר לקולנוע שמגדיר עצמו “מעודד ..לגבש אמירה אמנותית אישית עכשווית הספוגה בכל שורשי התרבות והחברה היהודית-ישראלית”.
שאלות של חופש האמנות והתרבות, כמו זכויות אדם ואזרח, חייבות להיות מוסכמות ללא קשר לשמאל או ימין . כרגע אפשר רק לקוות שיתעוררו קולות בימין שיבינו את הנזק האדיר שטמון ברעיון עוועים כמו עיגון תכנים של תרבות יהודית או אחרת בחקיקה.
הערה (ולא ביקורת) על אנרי סאלה: בלי שמות, בלי כותרת
סאלה הוא מהאמנים הבינלאומיים החשובים והמעניינים היום .מצוין שתערוכה שלו מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין וחבל שהיא מוצגת כאילו היה הביתן סלון בית פרטי.
סאלה אמן שיוצר בעיקר בווידאו עושה מהלך של התרחקות ממילים לטובת מוסיקה, מהלך קונספטואלי מרתק .
התערוכה מוצגת ללא מפתחות לקהל. למעט דף שהוא מפה מצידו האחד ורשימת שמות בצד השני אין דבר שעוזר להתבונן בעבודות. אין סיבה לדרוש מקהל לנחש את הרקע המורכב של העבודה Ravel Ravel Unravelשמתחיל מהבנת הזיקות בין מקום הצגתו הראשון – הביתן הגרמני שהפך לצרפתי בביאנלה האחרונה בונציה להסכם בין דה-גול ואדנאואר ב 1963 ועד לפאול ויטגנשטין הפסנתרן היהודי והפטריוט האוסטרי האיטר והמלחין הצרפתי ראוול. אין לצפות שהקהל יזהה את השיר של ה CLASH הבריטים מ 1982 Should I Stay or Should I Go או שידע ש doldrums הוא אזור באוקיינוס האטלנטי בו אוניות נתקעו בעבר משום שלא היו די רוחות למלא את מפרשיהן.
סאלה אמן מצוין. התערוכה מחמיצה את ההזדמנות לשתף ברגישויות שלו את הקהל.
אוצרת : נועם סגל
ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, בתל אביב.
הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com
Some thoughts on the instrumentalization of art
It would be naïve to ignore the fact that art has always been a means to promote goals, (especially religious and political), and that there is nothing new in artists who please a private or public patron.
The Romantics’ slogan, “l’art pour l’art” – art for art’s sake –coined in the 19th century, attributed to French poet and art critic Théophile Gautier (1811–1872), was articulated by painter James Whistler (1834-1903) as, “Art should… stand alone… without confounding this with emotions entirely foreign to it, as devotion, pity, love, patriotism, and the like.” But this was never realized.
Culture and art range over a broad spectrum, from art subject to specific directives to free art. History has demonstrated that great art can arise at any point along this range. Art’s freedom is valued in a civil society which acknowledges the value of spiritual life. However, recent events show that this basic consensus is being eroded. I am referring to “unholy trinity” of nationalism, capitalism and narrowmindedness, which has pushed aside criteria of quality, often by using laundered language.
***
The recent decision by the Tel Aviv-Yafo Municipality to close the Meyerhoff Center for Art Education of the Tel Aviv Museum of Art, is a perfect example of an instrumental view of art (and artists). The surprise announcement gave only a three month notice without offering an alternative site – in the middle of the school year. The studios have been operating in a former school building since 1986, and host more than 2,200 students, taught by dozens of artists. The Municipality wants to take back the structure to use for kindergartens.
It’s a simple case of art having filled an empty space and transformed a vacant area into a flourishing center (with a popular events hall and café), and now it is being asked to leave and to leave fast. The Municipality has the right to use the building as it sees fit, but to terminate activities in the middle of the year without an alternative space smacks of pure bullying.
The message to students, teachers and the art community is quite clear: an art education center is not as important as kindergarten.
***
The “We Love Art” project, the Municipality’s annual flagship project held in late December, has aroused melancholic thoughts. A visit to the major sites revealed lovely locations in which art was merely a stage set. In the Maltesha in Neve Shaanan, a neighborhood whose image the Municipality wants to upgrade, art studios were opened – but most featured embarassingly bad art. The situation was not much better in the Bezeq building on Ibn Gabirol, in which studios have been allocated to artists until the building is demolished to make way for an upscale residential construction project. In both cases, art is being used to promote real estate initiatives (a process happening time and again, even without deliberate government intervention). No wonder that the city’s major galleries have withdrawn from this event, whose best is only mediocre.
***
The Zionism Prize in art is another type of instrumentalization of art which is of concern. Awarded since 2012, its aim is “to encourage and promote creations of art and culture on Zionism, its history, goals and major figures or in current Zionist action.” Founding this prize, which excludes about one fifth of Israeli citizens, was clearly a nationalistic act. The rapidity with which the art world became accustomed to it and considers it just another source of funding is amazing. The list of winners for 2014 includes some artists who have in the past, expressed their violent opposition to the spirit of the prize.
On a conceptual level, if those awarding the prize recognized the State of Israel, it is entirely extraneous: prizes awarded by the Ministry of Culture and Sport are given to artists making art in Israel and their artwork contributes to promoting the country (which was the primary goal of the Zionist Movement). The issue of recognizing the state becomes more acute when reading the notification posted by Minister of Culture and Sport Limor Livnat announcing the winners: “The message of the Prize is clear: our creative artwork here in Eretz Israel cannot be stopped. Zionist creativity is constantly renewing itself, and in the year 2014, as well, the values of Zionism remain relevant more than ever.” Livnat, an Israeli government minister, was still using terminology of Eretz Israel – the Land of Israel – instead of the State of Israel.
The prize was first announced in 2011 during the excellent exhibition at the Israel Museum by South African artist William Kentridge, who had opposed his country’s apartheid regime. In my review of the exhibition for the Haaretz daily at the time, I added a few comments on the prize, which the editors of the Gallery column cut because “it was not art criticism.”) I wrote: “Artists, like all citizens, act within Israeli society…and are committing actions which today can be also be considered Zionism…Even someone opposing much of what is going on here is part of it. There is no need of a prize whose very founders feel the need to mention the association between the prize and quality. The NIS 300,000 awarded and the many expenses for the committee, meetings and refreshments, would be better used in many spheres of culture crying out for budgetary allocations from the government.”
***
The instrumentalization of culture that we have been familiar with up to now is likely to pale in the near future if, after the forthcoming elections, the Bayit Hayehudi holds the culture portfolio, and if they chose to operate according to the platform laid down by the Lobby for the Promotion of Jewish Culture. The latter was founded “to assist to the best of our abilities, creators of Jewish culture in their struggle to obtain proper recognition from Israel’s cultural establishment.” Apparently it is succeeding in creating a commitment from the Bayit Hayehudi to demand the portfolio of the Ministry of Culture.
Their argument that Jewish culture is being underfunded is ridiculous. The budget for religious education in Israel and the occupied territories as compared to general education (since education and culture are linked) speaks for itself, without even mentioning municipal budgets (especially in the occupied territories).
The Lobby appealed to the heads of the Bayit Hayehudi with statements ranging from the incorrect (e.g., complaining about “the alienation of Israeli cultural creators from the world of Jewish values and content,” which may have been correct two decades ago) to demands arousing negative reactions such as the demand “to fortify the culture originating in Judaism…through legislation.”
Outstanding religious Jewish artists have gained and continue to gain broad recognition without the need for crutches. No need to name names, since that would classify artists by religiosity instead of quality. We have witnessed a steady climb in the number of religious students in the art academies and a flourishing of respected art institutions identifying as Jewishly religious, such as the film school defining itself as “encouraging students…to formulate a contemporary, personal artistic statement suffused with all of the roots of the Jewish-Israeli culture and society.”
Issues of freedom of art and culture, like human and civil rights, must remain free of categorization by the political Left and Right. Now we can only hope that voices arise on the Right who will realize the tremendous damage embodied in twisted ideas such as anchoring contents of Jewish or other culture in legislation.
***
A comment (not a review) on Anri Sala: No names, no title
Sala is one of the most important and interesting international artists today. More the pity that his excellent exhibition in the Helena Rubinstein Pavilion is presented as if in a private living room. Sala, working mainly in video, is employing music as a major vehicle for his ideas in a fascinating conceptual step. However, the exhibition does give the viewer any key to its reading it beyond a page with a map on one side and a list of names on the obverse. There is nothing to help viewers observe the works. It is impossible to guess the complicated background of Ravel Ravel Unravel, which begins with an understanding of the links between its first exhibition site – the German Pavilion which became the French Pavilion in the most recent Venice Biennale, through the DeGaulle-Adenauer agreement of 1963 to Paul Wittgenstein, one-armed, left-handed Jewish pianist and Austrian patriot, and the French composer Maurice Ravel. Neither can one expect the audience to identify British band The Clash’s 1982 song, Should I Stay or Should I Go, or know that the “Doldrums” is an area in the Atlantic Ocean in which ships used to find themselves without enough wind to fill their sails.
Sala is an outstanding artist, but the current exhibition misses the opportunity to share his sensitivities with viewers.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter: www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com
