רשמים מניו יורק 1:
Walid Raad Walkthrough Scratching on things I could disavow, performance at the MoMA
בכובע ביסבול וגינס ואליד ראאד לוקח את הקהל למיצג – הרצאה בתוך המיצב שבנה בקומה השניה בMOMA . הוא מבקש לא לצלם אותו,מסביר שהוא מתרגש בכל פעם מחדש ויוצר מיידית קשר בלתי אמצעי עם הקהל . ההרצאה מייצג היא במסגרת תערוכת יחיד גדולה ראשונה שלו בצפון אמריקה אך הוצגה לפני שנתיים בדוקומנטה בקאסל .מוצגים בה שני הפרויקטים המרכזים אותם יצר בעשורים האחרונים. המיצב הוא חלק מ Scratching on things I could disavow בו עוסק ראאד מ 2007 . בקומה השלישית מוצג The Atlas Group מהשנים 1989- 2004 , ארכיב טקסט צילומים ווידיאו , פיקטיביים והסטורים העוסקים בעיקר במלחמות האזרחים הלבנוניות ובמלחמות עם ישראל.
Scratching on things I could disavow ,בתרגום חופשי “להרהר על מה שהייתי מתכחש לו ” מתחיל בסיפור על קרן פנסיה לאמנים ה Artist Pension Trust APT , פרויקט בין לאומי ממשי שנוסד לפני שנים אחדות וכבר הספיק לצבור השפעה ניכרת בעולם האמנות העכשווי . ראאד , ליד קיר עמוס בשרטוטים עליו מוקרנים סרטי ווידיאו , מתמקד ביזמים הישראליים שיסדו את הקרן ,מוטי שיינברג ודן גלאי ומאיר את הקשר ההדוק ,הגורדי, בין ההי טק הישראלי לצה”ל . הוא תוהה על הדרך בה העיסוק במיזם תרבות/ כסף מלבין את מקורות העשייה וכל זאת מנקודת מבטו כלבנוני שעלול לשלם מחיר יקר על הקשר לגורם ישראלי, גם אם המגע הישיר איתו נוצר בידי אוצרים לא ישראלים. ראאד אינו מזכיר סטראטייפים כלשהם הקשורים ליהודים – כסף : הוא חוזר ומתפעל מהאינטילגנציה של המיזם ושל האנשים שהוא מספר שחקר אודותיהם. את מוטי שיינברג אולו הוא מספר שפגש ,הוא מתאר כאחד האנשים היפים והמבריקים שפגש אי פעם וזאת בפגישה שכבר לא ברור עם התרחשה או שהיא בדויה. באותה התפעלות , או התפעלות כביכול הוא מספר ששינברג, שעות אחדות אחרי נפילת מגדלי התאומים במתקפות הטרור של 11 ספטמבר 2001 ניסה לקנות זכויות חוקיות על השימוש בתאריך. הדבר מסופר בטון מתפעל “אני ” אומר ראאד לקהל ” עוד לא הספקתי לסדר את הרגשות שלי , הוא כבר ראה קדימה…” .
מהמקום הישראלי איאפשר לא לחשוב על השאלות שראאד מעלה בהקשר לתהליכים הקורים בעולם התרבות הישראלי , לאו דווקא הפלסטי. יוצאי יחידות עילית,טכנולוגיות ואחרות שעשו הון מ”תעשיות” נמוכות באינטרנט ומחוצה לו (כל הטווח מהימורים, פורנוגרפיה ומסחר בנשק ) קונים מכובדות על ידי תמיכה, רק לעיתים משמעותית, במוסדות התרבות שמרוששים בהעדר תמיכה מספקת מהמדינה . אבל זה כבר דיון הוא מעבר לרשמים מניו יורק .
ראאד מעביר את הקהל שלו בין חלקי המיצב שבונוי כמו קוליסות תאטרון , עובר לדבר על בניית סטורקטורת התרבות החדשה באמירויות , על שאלת התרבות הנבנית שם על הררי מזומנים של כסף הנפט (כולל התבדחות על חשבון הלובר שדרש ביליון דולר בלבד להקמת סניף באבו דובאי בפרויקט אי האמנות סאיידת Saadiyat Island, הסכום הוא כנראה בדוי – פרסומים אומרים שהצרפתים הסתפקו בהרבה פחות ..) . ההתרחשויות סביב האי המדובר היותר בעולם התרבות הבינלאומי זכולהתיחסות נרחבת בביאלנה בוונציה שנסגרת בעוד כחודש ,מההיבט של תנאי העבדות של פועלי הבניין הבונים את הלובר ,הגוגנהיים ומוזיאון האיסלאם החדש . ראאד עוסק בהיבט אחר – מדוע פונה הדור הצעיר של שליטי האמירויות לתרבות ? מה היא משרתת? הדיון מתנהל מול קיר עשוי מסגרות ריקות , תפאורה שעתידה אולי להתמלא.
כמו שחרזה ב”לילות ערב” , יצירה שעמדה בלב האוריינטליזם מאז תחילת המאה ה 18, אין לסיפור של ראאד סוף . הוא מראה לקהל דגם של Sfeir-Semler Gallery, הגלריה שלו בבירות (סיף של גלריה גרמנית חשובה מהמבורג) ומספר סיפור מזוויע – משעשע על תערוכה שתיכנן למקום וכשהגיע התברר לו שכל עבודותיו בוצעו בהקטנה כך שהפכו למיניאטורות ועל אמנים ערביים נשכחים ששמם עלה מתהום הנשיה ושוב נשכח.
ראאד משתמש במסגרות זמן מדויקות כמשקולות לעובדות האמיתיות והעבודות הבדויות המשמשות אותו . ההרצאה- מייצג המבריק מסתיים, כמובטח אחרי 55 דקות בדיוק.
על אמנות נאמר לעיתים קרובות שהיא שקר האומר את האמת. האמנות של ראאד מהלכת במחוז הזה.
Walid Raad October 12, 2015–January 31, 2016 The Museum of Modern Art 11 West 53 Street New York, NY
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
Notes from New York City
Walid Raad, Walkthrough Scratching on things I could disavow, performance at the MoMA
Dressed in bluejeans and wearing a baseball cap, Walid Raad takes the audience through a lecture-performance inside the installation he built on the second floor of the MoMA as part of the artist’s first one-person exhibition in the USA.
Scratching on things I could disavow is a performance which begins with a narrative about the Art Pension Trust APT. Established several years ago, it is already showing visible impact on the contemporary art world. Next to a wall laden with drawings on which video films are screened, Raad focuses on Israeli ventures founded by the Fund, Moti Steinberg and Dan Galai, illuminating the “Gordian knot” bonding Israeli hi-tech and the IDF. He raises questions about the way a cultural venture/money “launders” the sources of the activity, from his viewpoint as a Lebanese likely to pay a high price for the link to Israelis, even though his contacts were with a series of international, non-Israeli curators. Raad does not hint at any stereotypes of Jews such as the link to money: he repeats his amazement at the intelligence of the venture and the people he researched and met. Moti Steinberg is described as one of the most beautiful and brilliant human beings he ever met (it is unclear whether such a meeting really took place…). With the same seeming amazement, he tells the story of Steinberg trying to buy the legal rights to the date 9/11 moments after the attack on the Twin Towers. “I,” Raad tells the audience, “had not even managed to regulate my emotions, while he rushed ahead…”
From an Israeli viewpoint, it’s impossible not to think about the issues that Raad raised regarding processes in the Israeli cultural milieu, not necessarily the visual arts world. “Graduates” of IDF elite technological and other units that made a fortune from low-tech internet “industries” as well as outside the internet (the entire gamut from online gambling, porn and arms dealing) buy respectability by supporting nearly bankrupt cultural institutions (and only rarely with significant support) who are not receiving sufficient state support. But this is another discussion, beyond the scope of my notes from NYC…
Raad leads his audience between the sections of his installation constructed like stage flats, while speaking about building a new cultural structure in the Emirates, the issue of culture built on tons of cash from oil money. He discusses events involving the most talked-about island in the international culture scene, the broad reference in the Venice Biennale, ended about a month ago, from the aspect of the slavery-like conditions of the laborers building the Louvre, the Guggenheim, and the New Museum of Islam. Raad addresses another aspect: why is the younger generation of the rulers of the Emirates turning to culture? What is its purpose? The discussion takes place facing a wall made of empty frames, a backdrop that may perhaps be filled in the future.
Like Sheherezade in the Arabian Nights, the literary work that lay at the very heart of Orientalism from the beginning of the 18th century, Raad’s story has no ending. He shows the audience a model of his gallery, the Sfeir-Semler Gallery (branch of an important Hamburg gallery) as he relates a horrifyingly amusing story of an exhibit he designed for the site, but when he arrived, he saw that all his works had been executed in a reduced scale, producing miniatures. He tells of forgotten Arab artists whose names were retrieved from the abyss of oblivion only to be forgotten again.
Raad uses a precise timeframe as a counterweight to the genuine and fictional facts he uses. The brilliant lecture-performance ends, as promised, in exactly 55 minutes.
It has been often stated that art is a lie which tells the truth; Raad’s art may be said to fall within this realm.
Walid Raad October 12, 2015–January 31, 2016 The Museum of Modern Art 11 West 53 Street New York, NY
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com
