רותי הלביץ כהן: מסך הדמעות |Ruthi Helbitz Cohen: Veil of Tears

האמנות של רותי הלביץ-כהן משאירה רווח בינה לבין הצופים שמילים אינן ממלאות. מספר נכבד של טקסטים נכתב אודותיה  ובכל זאת הדימויים המסויטים, גרוטסקיים נשארו בלימבו נרטיבי למרות היות התחושה והמשמעות מחוורות היטב.

העמימות, הזרות והחרדה שנשקפו בתערוכות שהציגה הלביץ –כהן בשנים האחרונות העלו על הדעת את תחושת הזוועה הזוחלת שיש בסיפורי  עגנון  (למשל האדונית והרוכל) או בעבודות של פול מקארתי האמריקאי Paul McCarthy שחלק מדימוייה נראו לעיתים כדיוקנאות אפשריים לדמויות האפלות- מעוותות שמופיעות בעבודות ווידאו ופיסול שלו. כמה  גיבורי אגדות, כמו שלגיה,מופיעים בעבודות שניהם. הלביץ עובדת בפורמטים לא רגולריים, משתמשת בשקיפות של נייר וניילון  וחוזרת ומשתמשת בסרט מידבק מהעסק המשפחתי (“הלביץ ברוך בע”מ – בימ”ס לחומרי בנין”.) אותו היא הופכת למצע או רקע,  בצבעי אקריליק, ספריי צבעת חומרי מזון וניקוי , מה שמצטבר לרשימת מלאי של כל היבטי חיי היום יום שיחד בונים לא מקום של ביטחון או שיגרה אלא עולם פרגמנטרי פרוץ. כשעקובים אחר הצורות והכתמי והקווים של הלביץ – כהן נדמה שלעולם אינם נסגרים או מסתיימים אלא הם שסועים וקטועים ונעלמים במעבה האין. בעשור האחרון היו מספר שיתופי פעולה אמנותיים בינה לבין יהושע סובול (כך ב   2011 במוזיאון גוטמן).

בחלל מסך הדמעות טקסט המסביר לקהל על רפסודת המדוזה המחזה של סובול ששמו כשם ציורו  של תיאודור ז’ריקו הצרפתי מ  1819. עיקר הטקסט מפרט את ההקשר ההיסטורי  של המאורע המצויר שהחשב לאחד מאסונות הספנות בגדולים של התקופה: החזרת השלטון המלוכני  לצרפת בעקבות נפילת נפוליון, אוניה שקברניטה כיהן בתפקיד רק משום שהיה אציל. ואחר שהתגרה בגורל והתעלם מעצות ימאים עלתה האוניה על שרטון ואנשי  צוות ומשרתים הופקרו לגורלם על רפסודה שחולצה רק לאחר כארבע עשר יום. ההתרחשות על הרפסודה , החל באכלוסה וכמאה וחמישים איש ועד להצלתה כשעל סיפונה חמישה עשר איש בלבד,היא נושא המחזה. כמו בתיאוריית האבולוציה של דרווין החזקים שורדים וזאת אחרי שהרגו חלשים, ולאחר שהפכו קניבלים.
למעט עבודה בשם “אוכלת את היד ” שקשורה ישירות למחזה של סובול (משרתת המזהה את יד אדונה האכזר שנאכל על ידיה) שאר העבודות הן המשך לתערוכות קודמות : “אימה גדולה וירח” או  , The position of the Magician  ממשיכות את הנגיעה במיסטי, במציאות מרובדת  ברמות קיום  ותודעה שונות.
במסך הדמעות העמימות הנרטיבית הופכת לגדר, לאוטונומיה, למה שמבטיח שהעבודות לא יהיו לאיור. כוחו של המיצב הציורי “מסך הדמעות” הוא בדיוק בכך שאינו כרוך ברפסודת המדוזה כפי שכתוב בשורה הראשונה של הטקסט הנלווה. העבודה של הלביץ-כהן פועלת כישות ליד המחזה, וללא העצמאות הזו היה הביקור בתערוכה שלא בעת אחד מאירועי התיאטרון המתרחשים בה כביקור בתפאורה מיותמת.

Veil

לאחר שכל זה נאמר הרי אירוע התיאטרון, פעולה של השחקנים בתוך המיצב מוצלח. באירוע שהייתי בו המשחק היה מה שהפך מכבר למודל המקובל ביותר – עם שחקנים שמדברים משורות הקהל ולא פחות צעקות ובכי והתנשמות מדיאלוגים או מונולוגים, הטקסטים יפים ונעים בהצלחה בין מיקומם בזמן היסטורי שחלף ורגישויות הווה. המחזה עוקב אחרי סיפור הרפסודה,כפי שסופרה על ידי שנים מהשורדים כמקרה מבחן: הרפסודה  כמיקרו חברה בדומה לסיפורים אחרים על שורדים בסיטואציות קיצוניות ,לרוב איים, כמו בבעל זבוב (וליאם גולדינג 1954)  ובמידה רבה גם רובינזון קרוזו (דניאל דפו 1719) . דיונים ושאלות אמוניות וחברתיות מושמות בפי השחקנים. היחס בין תנועות השחקנים הנעים בתוך מיצב הציור לעבודות נע בין תחושה של חילול הילת הקודש שקושרים בדרך כלל לעבודות במוזיאון ,לבין הסתופפות בצילן. ה”הילה” סביב העבודות של הלביץ- כהן ממילא מסוכסכת על הפרגמנטריות ותחושת הכיליון שמפעמת בהן. נוצר רגע מעניין של מפגש טקסט – דימוי. למרות שמדובר במחזה שלפחות שלושת חלקיו המשוחקים באירועים בתערוכה מבטיחים מאד, ובסיפור עתיר דרמה והקשרים עכשוויים (השרטון עליו מוביל הון שלטון) הרי כל חלק בצרוף נשאר שלם.

 אוצרת : איה לוריא
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, רח’ הבנים 4, הרצליה

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Ruth Helbitz Cohen/“Veil of Tears”
(Inspired by Yehoshua Sobol’s play, The Raft of the Medusa)

Ruthi Helbitz Cohen’s art leaves a space between itself and viewers that words are unable to fill. Her distorted, grotesque images remain in a narrative limbo although their sensations and interpretations are well explicated. The opaque, alien character and anxiety reflected in her recent exhibitions evoke the horror of some Agnon stories (e.g., “The Lady and the Peddler“) or works by American artist Paul McCarthy. Some of Helbitz Cohen’s images could be portraits of McCarthy’s dark sculptural and video figures, such as a distorted Snow White.

Helbitz Cohen works on irregular formats, employing materials such as transparent plastic, paper, masking tape with the logo of her family’s construction business, acrylics, food and cleaning supplies, and other substances from daily life. These materials do not create a safe haven but evoke a fragmentary, broken world.
In the exhibition space of the “Veil of Tears,” the wall text explains the background of Sobol’s play, Raft of the Medusa, whose title was taken from Géricault’s painting of 1819. The play deals with one of the biggest seafaring disasters of the period: a ship captained by an unskilled aristocrat who did not heed the advice of experienced seamen,broke up on a reef. Of the 150 people on a makeshift raft, only 15 were finally rescued.
Except for the work “Eating the hand,” directly associated with Sobol’s play (a servant identifies the hand of her cruel master), the other works, such as “Huge horror and moon,” or, “The position of the Magician,” refer to a mystical, multilayered reality.
In “Veil of Tears,” the narrative’s vagueness ensures that the works are not illustrative. Without this autonomy, a visit to the exhibition without a theatrical performance would be just a look at scenery.

However, after all is said and done, this is a successful theatre event. The acting itself was what has become a standard style (actors within the audience, a great deal of yelling), but the texts were beautiful, making a successful transition from the 19^th century to present sensitivities. The play traces the story of the raft as told by two of the survivors, as a test case – a micro-society – similar to other extreme situations of survival stories (“Lord of the Flies,” William Golding, 1954; “Robinson Crusoe,”Daniel Defoe, 1719). Issues of religious belief and society are voiced in the actors’ dialogue. The relationship between the actors’ movements within the exhibition move between feeling of a “desecration” of the sanctity of the museum space and between sheltering under the works. The aura surrounding Helbitz Cohen’s works is already compromised due to their fragmentariness and evident fragility.
The three scenes acted in the theatrical event are promising, creating an interesting moment of encounter of text and image. It is a narrative loaded with drama and contemporary associations (the ship of state about to run aground due to the domination of tycoons). Each part remains whole even when taking into consideration the sum of all the parts.

Curator: Aya  Luria

Herzliya Museum for contemporary art, 4 Ha’banim St., Herzliya

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925

Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com