בלילטי,דורצ’ין והאאוטסיידרים – לא שם של להקה .

 איפוק  עודד בלילטי 

התערוכה איפוקשל עודד בלילטי ,צלם עיתונות משובח (ועטור פרסים בינלאומיים) מציגה ערוץ לא מוכר, ולפי טקסט נלווה, חדש בעבודתו.  בלילטי צילם משטחי אימון של מתאגרפים, משטחים עניים – מאולתרים,  מזרונים עליהם כסויי בד עליהם מודפסת צללית גבר ללא סימני היכר. על ההדפס בשחור- אפור מסומנים שלושה עיגולים אדומים, אזורים שמכה בהם עלולה להיות קטלנית.

עודד בלילטי , 2012

בלילטי צילם את המשטחים המשומשים, רוויי  זעם ותסכול, ומבעד לקרעים מבצבצים מילויי ספוג והגומאוויר כמו קרביים שפוכים. הדמויות הדהויות הן כרוחות רפאים של גופים מעונים, זיכרון מחריד של כאב ותוקפנות אטומה. בצילומים נראית  ווי מתכת המחברים את המזרונים לקיר כך שהאסוציאציה לבשר על אנקולים ולצליבה מהדהדת.

         לצד עשרה צילומים של משטחי אגרוף  המקיפים את הצופים במעגל אלימות מחניק מוצג תצלום שולחן ערוך במה שאפשר לתאר כקלישאה של כיבוד באירועים ציבוריים ממלכתיים,  על בקבוקי הפלסטיק  וצלחות המאפים; תפנים  חלל  בית שקירותיו לא סוידו ועל רצפתו שטיח; וגזע עץ הניצב באמצע שביל סלול.

עודד בלילטי, 2012

הדימויים הם של ריאליה מחוספסת: מועדוני אגרוף של אוכלוסיות מהגרים, שולחן כיבוד צה”לי ועץ ששרד סלילת שבילים בפארק הירקון. המקום שנפתח אסוציאטיבית  הוא של  זמנים אחרים  אדיקות יותר מאשר איפוק ורק בסוף המעגל המחשבתי מתבררות הזיקות ביניהם.

האסוציאציה שיוצרות דמויות הרפאים הפצועות בהקשר תולדות האמנות והיסטוריה נוצרית היא  לתכריכים מטורינו, בד שמקורו בימי הביניים ועליו מה שאפשר לתאר כהדפסה או הטבעה של גוף גבר מעונה שפציעותיו כפציעות ישו על הצלב (התכריכים שמורים בקתדרלה של יוחנן המטביל בטורינו ורבים העולים לרגל הבאים לראותם). שאלת מקור הדימוי והאופן בו נעשה לא הוכרעה למרות דיון מחקרי ער בסוף המאה הקודמת. יחד עם שולחן הכיבוד

עודד בלילטי, 2012

שמתקשרת לסעודה האחרונה , העץ שנראה כשורד באופן כמעט פלאי וחלל הבית ששטיח הוא בו סימן לרחמים, מיכלול העבודות של בלילטי נקרא כחתירה למה שמניע את המציאות החיצונית, ניסיון לחלץ משמעות, ואולי סימן לגאולה, מתוך האלימות .

 גלריה נלי אמן, רחוב גורדון 26 , תל-אביב,שני-חמישי: 11:00-14:00, 17:00-19:00 יום שישי: 11:00-14:00 יום שבת: 11:00-13:00

יעקב דורצ’ין // מלאך נודד / פסלים ורישומים 2013-2011

אתחיל מהשורה התחתונה – לכו.

מלאך נודד, דורצ’ין

האמנות של דורצ’ין מפעימה.  עבודות הברזל שלו מהלכות בשדות של קסם ואלכימיה, כשהברזל, הכבד והגס הוא כעוגן בהפלגה של העבודות למחוזות אחרים.

בכניסה לגלריה ניצב הפסל “מלאך נודד” ולמולו, בפתיחת התערוכה, החסרתי פעימה. עם כל קהל הפתיחה, והמולת הרחוב, פסל המתכת העצום מרעים הדר וצער, כמלאך שירד לתהומות הקיום. ארבע גלגלים ומה שיכול להיקרא ככנפים פרושות (או צלב) והמלאך האדיר המרותק לקיראינו יכול להמריא.

החיפוש באמנות של דורצין הוא אחר תשובה ,פיתרון תעלומה. עבודתו היא  עתירה כנגד הסתמי, כנגד חוסר משמעות. היא מסוכסכת, קרע מדמם בין המודעות המוחלטת לזמן שחולף, לשבירות האנושית, ותקווה, אמונה באפשרות להתיר כבלים, השגבת הקיום.

נוף ימי עם סהר ומפרשית,דורצין

התערוכה מציגה היטב  אסופת עבודות כבדות, ועדינות שניתן לקרוא בהן את הנושאים שמשמשים גם ככותרות: מלאכים, בית, עץ ,אשה בחלון, מפרשית; מרכיבים של קיום מחוספס וגם רומנטי, מרכיבים שלולא העוצמה, הייתה דבקה בהם מתיקות. העבודות מתווכחות, כך נדמה עם עצמן ועם החומר ממנו הן עשויות, וגם משלימות עם המתכת, כיודעות תעלומותיו. (עדיף היה לוותר על הרישומים לצד הפסלים הופכים להערות שוליים ).

העבודות  של דורצין  לא מאיירות ולא מסבירות ואינן רלבנטיות או לא רלבנטיות לדבר. פסלי המתכת הם נגה ויפעה, שירה צרופה.

גלריה גורדון,רחוב בן -יהודה 99, תל-אביב .שני-רביעי  14:00-11:00 חמישי                19:00-11:00 שישי  14:00-10:00 שבת   13:00-10:00

במעגלי אמנות אחרים: אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים

מעטים המיקרים בהם ברורה כל כך ההפרדה בין הקונספט הבעייתי לבין האמנות המוצגת  כמו במעגלי אמנות אחרים: אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים במוזיאון חיפה לאמנות. התערוכה מאמצת, באופן בלתי ביקורתי, כמעט להכעיס, מונחים ששורשיהם נעוצים במאה ה 19 ובמנטליות שמעלה על נס את הידוע והקבוע בעיקר במובן המעמדי, מה שנוסח בעידן הויקטוריאני כמצב בו כל אדם יודע את מקומו. כך אפרו אמריקאים שנולדו לחיי עבדות או כאריסים ויצרו אמנות  נחשבים כ”אאוטסידרים” כמוהם מי שהיו עניים מכדי ללמוד, מאותגרים מנטלית, ומכל מקום לא עברו את מסלול החניכה האמנותית המקובל. ה”קריטריונים ” הללו חלשים במיוחד כשמוסיפים בטקסט הנלווה תפיסות רומנטיות ואמירות כמו עבור כולם הציור הוא גאולהאו ,הנחה שהתערוכה עצמה מפריכה, כמו אפיון האמנים ככאלו שאינם אוהבים להציג . כמעט כל סיפור חיים יוצא גופן יש לו מקבילה בקרב מי שנחשבים חלק מהזרם המרכזי (בהקשר הישראלי העכשווי אפשר לחשוב על הקשת שבין מאיה בלוך לKNOW HOPE  ובתולדות האמנות הרשימה תתחיל בואן גוך, תימשך בפרידה קאלו ותהיה כמעט אינסופית). השאלה מדוע  התקבל אופן הקטגוריזציה הבעייתי ללא ערעור מעניינת בפני עצמה אבל אינה מאפילה על האמנות המוצגת.

קטע מהציורין בדירתה של עאפיה זכריה , שלומי

שני מיקרים מרתקים של אמנים שיצירתם היא מחוץ למחוזות הצפייה הרגילים בארץ הם דירת השיכון בשלומי בה יצרה עפיה זכריה, שהלכה לעולמה בשנת 2000, מיצב ציורי אינטנסיבי ושורת בובות ועבודות נייר מרתקות, וביתו של  נסים קחלון בחוף סידני עלי בהרצליה.

   בדירה של זכריה ניתן לבקר בתיאום מראש עם בנה החי בסמוך.מיקבץ צילומים של שחר עמית המוקרן בתערוכה מעביר היטב את התחושה של התפעלות ופליאה שיוצר הביקור אך הטקסט הנלווה מקומם “הדירה המצוירת שהשאירה אחריה זכריה בשלומי היא בועה מופלאה, עולם פנימי והרמטי המשקף נביעה בלתי נשלטת של יצירה, אשר פורצת במקומות ובנסיבות הפחות צפויים“.  “בלתי נשלטת” אינה הגדרה המתיישבת עם העבודה המחושבת והסיסטמתית של זכריה. אשר ל “במקומות ובנסיבות הפחות צפויים” – האם משום שמדובר בשלומי? או בשיכון?

הדירה המצוירת נקראת כהצהרה של סירוב מוחלט לאסטטיקה החיצונית, כגעגוע למחוזות אחרים שאולי היו או לא היו. התערוכה אינה יכולה להעביר את ההפתעה עם פתיחת הדלת והמעבר מחדר המדרגות הדל לעושר שבפנים, מחצרות שיכונים למחוזות חלום ועושר עם צבעי תבלינים ותחושה של סוד. זכריה יצרה עולם אסטטי אלטרנטיבי ומרהיב. הצדדים האפלים שלו, דמויות הבובות המקושטות ודיוקנאות מצולמים ומעוטרים עד זרא, מבעיתים. זכריה דלתה תהומות ממה שנראה ברגע הראשון כבובות לתיירים, מאלו שהיו פופולאריות באמצע המאה הקודמת.

נסים, קחלון בביתו

סרטו של דן ברונפלד על ניסים קחלון בחוף סידני עלי יפה וניכר בו כבוד, ולא מבט “אקזוטי” על המצולם. קחלון, שבונה בהתמדה כבר כמה עשורים מבנה מתוחכם כונה בעבר “איש המערות מסידני עלי”, כינוי שכרוכים בו זלזול ופחד ולא מעט התנשאות. הסרט עוקב אחר העשייה שלו,בניה אקולוגית לכל דבר, כאופציה שונה שונה ועצמאית לקיום החברתי המקובל.

תחושה של אינוונטר שלא עבר סינון עולה משורת האמנים הבינלאומיים הארוכה המוצגים בתערוכה.  למרות העיצוב המצוין  בידי רעות עירון התחושה היא של ריבוי מוגזם ולא מוצדק קונספטואלית שבשורשיו התייחסות לאמנות כאל “תופעה”.

הטקסטים  הנלווים לעבודות בנויים תבנית אחידה: תולדות חיי האמן, לאחריה פיסקה שכותרתה “הגילוי” ופיסקה שכותרתה “האמנות”  כאילו מדובר במוזיאון אתנוגרפי מיושן “מגלים” תרבויות ולא  מתוודעים בקשב.

סם דויל

בין האמנים הבינלאומיים בולטים האמריקאי ביל טריילור, (1947-1853) שנולד כעבד בדרום וככל הידוע החל לצייר  בהיותו בן למעלה מ-80 . על קרטונים וניירות צייר טריילור בקווים דקים וצבעוניות מצומצמת של חומים שחורים אוקרים סצינות סוריאליסטיות במהותן של חיי חווה ועיר בשנות ה 30 . אלו עבודות אוריריות חכמות ושובות לב. מותר להניח שלולא חי בשוליים יתכן שטריילור היה מגיע להישגים שונים מאד.  צרלס שאנון שרכש מעבודותיו בשנות השלושים המאוחרות וראשית ה ארבעים אירגן לו שתי תערוכות בחייו, שלא זכו להצלחה רבה. החל משנות ה 80, עם צמיחת המודעות לאמנות אפרו-אמריקאית והשינויים שחלו בתפיסות אמנות בכלל ,עבודותיו מוצגות תדיר ולאו דווקא תחת מטריית ה”אאוטסיידרים”.

עוד בולטים סם דויל  ומיני אוונס.דויל, (1985-1906) מהאי סנט הלנה, מול חופי דרום קרוליינה הוא אמן מוכר בארה”ב וכמו שכתוב בסעיף המקומם “גילוי” הציג את עבודותיו על גדר ביתו ואלו קיבלו תשומת לב  ציבורית הרבה לפני שהוצגו בתערוכה “אמנות עממית שחורה באמריקה, 1980-1930”,  שאצרו ב-1982 ג’יין ליווינגסטון וג’ון בירדסלי בגלריה קורקורן, וושינגטון.התערוכה  הייתה ציון דרך ביחס לאמנים שלא שפר גורלם (או שבחרו שלא להיות) להיות חלק מהזרם המרכזי. העבודות של דויל צבעוניות, אקספרסיביות ומשלבות טקסט. הןדוגמא מובהקת  אמנות שמתרכזת בחוויה לוקאלית (דויל עזב את סט. הלנה רק פעם אחת בחייו) יכולה להיות בעלת היגד חזותי שנוגע לקהלים רחבים.

 אוונס, (1987-1892( גם היא אמנית מוכרת בארה”ב ועוד בחייה הציגה תערוכת יחיד בויטני, שם יש גם אוסף גדול מיצירותיה. אוונס החלה לצייר כשהיתה כבת ארבעים וכמעט מיד זכתה בהכרה בקהילה הדרומית (הגזענית) בה חיה. עבודות חוזרת צמחיה דשנה, כמעט מתוקה, אמנם דומה וצומחת מהדגמים האסטטים  של אמנות המכונה “עממית” אך האינטיסיביות והדרמה מייחדות אותה.

מיני אוונס

התחושה שהתערוכה היא הצטברות לא מגובשת של רעיונות ניכרת בחלק ” אמן מציג אמן ” ועוד יותר בהקבץ הלא ברור שמוגדר כאמנים “נאיביים, עממיים ואוטודידקטים בולטים” בו מוצגים –שלום מצפת (השען מצפת), גבריאל כהן, משה אלנתן,שמשון למברגר, ומוחמד פאדל.

אם הצופים מתעלמים מחוסר הקוהרנטיות (וההגיון) של התערוכה הרי זו הזדמנות לראות כמה וכמה הקבצים יפים מאד של עבודות. למרות זאת מוזיאונים, רצוי שיהיו יותר מאשר שורת חלונות ראווה.

מוזיאון חיפה לאמנות: אוצרת: רותי דירקטור –  אוצרת משנה: נטלי סמית, ימים א ה 16:00-10:00 – יום ו’ 13:00-10:00 יום שבת 16:00-10:00

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא מבקרת אמנות, אוצרת וחוקרת אמנות ותרבות עכשווית. מאז 2013 היא האוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב.
ב 2019 ייסדה את CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והייתה האוצרת הראשית שלו עד לסגירתו ב 2024.היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility