ואולי מדובר במלחמת מאסף. בניסיון של המוזיאון לשמר באמצעות הקשר עם מחול את המגע הישיר, את החיכוך, את ההתרגשות של רגע, ואם נרצה גם את ההילה של החד פעמיות, שנדמה שמאויימת היום יותר ויותר.
המחשבה הזו ליוותה את קריאת “צעדים בוני אמון – מחול-אמנות-קהילה” ספר שראה אור לאחרונה ומהווה המשך לתערוכה שכותרתה כשם הספר והוצגה ב– 2014 במוזיאון פתח–תקוה לאמנות. גור אריה ופלדמן הציגו את CLIMAX, העבודה של יסמין גודר שנוצרה לתערוכה כמוצג- ארוע מניע של התערוכה כולה. ההופעות הארוכות, כשלוש שעות איתגרו את הצופים ויצרו הזדמנויות להתבונן בשאר חלקי התערוכה , לעקוב אחר קוי הזיקה הדקים שניטוו בין התנועה, המבע החזותי והזמן. אחרי הצגת העבודה של יסמין גודר במוזיאון פתח תקווה היו שורת אירעי מחול במוזיאון תל אביב , מיצג של ” “תנועה ציבורית ” ובימים אלו נועם ענבר: עם שרים בכיכר.
הפן המעניין ביותר בשיתוף הפעולה מחול – מוזיאון הוא היחס לזמן , והספר מהווה פן נוסף בקשר המורכב שנוצר בין מוזאון שמתקשר לעצירה, להתבוננות ולא פחות מכך לחניטה של רגעים, זרמים ומחשבות לבין המחול שמהותו בחולף, בחומק במה שחי בזיכרון וחוגג את הגוף. הספר, שאינו קטלוג אלא מאין סמינר כתוב, מהרהר במוטיבציות ובאתגרים, מאריך חיי התרחשות קצובה בזמן .
ב”המקום יעיד: מחול מתנחל במוזיאון” דרורית גור אריה , מנהלת מוזיאון פתח תקווה ואוצרת התערוכה בשיתוף אבי פלדמן מתבוננת בשנות ה 60 האמריקאיות, רגע בו המחול שיקף פרימת גבולות תרבותיים. שינוי דמות הרקדן והרקדניות “האידיאלית”, דרך הרחבה ניכרת של במות הביצוע, עד כידי אימוץ כל חלל כמתאים והתקרבות בין מחול למיצג , צורה אמנותית שנדמת לא פעם כחורגת לזרם המרכזי של אמנות חזותית . טענה מרכזית היא שהכנסת מחול למוזיאון כחלל “ביניים”, בין במות מסורתיות לאלטרנטיביות מדגישה את מדדיו הפוליטים. די בשם המאמר עצמו “המקום יעיד: מחול מתנחל במוזיאון” המהדהד סיסמת ימין ותיקה אודות התנחלות בלבבות יחד עם הרמיזה לטקסיות, לקשרים רליגיוזים של מחול דרך השימוש במונח “המקום”. הפרשיה שהתפתחה סביב הצגת עבודת מחול-וידיאו של ארקדי זיידס בה בחן סיטואציה שתועדה בוידיאו של ארגון ׳בצלם׳ –(תיעוד של פרוייקט ׳חמושים במצלמות׳,) הדגישה את פוטנציאל ההתלקחות שאצור בניתוח של תנועה , של שפת גוף ותרגום שלה לקומפוזיציה אסטתית.
כוחו של הספר באופן בו הוא שוזר מה שנדמה היה כאירועים מבודדים לשרשרת שמובילה עד לפריחה נוכחית של הצגת אמנות תלויית זמן במוזיאונים,. גור אריה, לאור ההשוואה לזירה האמירקאית האבנגרדית של שנות ה 60 מציעה קריאה לזירה הישראלית על מורכבות ויחודיות מסורת המחול שלה . גור אריה מתיחסת למחולות של ברוך אגדתי ודרך אירועי תל- חי בראשית שנות נ80 ועד לגודר, ובמיוחד לעבודתה קרם תות ואבק שריפה מ 2005 .
אבי פלדמן מתמקד בזירה הבינלאומית בשנים האחרונות ובעיקר בתערוכות “סשה ואלץ: מיצבים,אובייקטים, מיצגים” — שהוצגה ב– 2013 בZKM בקרלסרוהה בגרמניה וב “רטרוספקטיבה: תערוכה מאת הכוריאוגרף קסאווייה לה רואה”, שהוצגה שנה קודם במכון אנטוני טאפייס בברצלונה.
“הרקדה: כוריאוגרפיה באמנות החזותית” מאמרה של סטפני רוזנטל מאיר את המקום של יצירות כוראוגרפיים כמו וויליאם פורסיית ( Forsythe) או בוריס שרמאץ ( Charmatz) העומד בראש מוזיאוןן מוזיאון המחול ברן, צרפת כנקודות ציון ביחס בין המחול, המיצג וההפנינג ובממסד האמנות כמאבק על מקומו של האוביקט, מקומה של האמנות כסחורה לבין ערכים לא חומריים ,פוליטים וחברתיים .
המונח “צעדים בוני אמון” לקוח מהזרגון המדיני ומצביע על שינויים שאמורים למזער חיכוך ולהנמיך להבות לפני צעדים דרמטיים . בארץ, לאחר שנים של צעדים שנועדו לבנות אמון בסכסוך הישראלי פלשתיני והפכן חלק ממשחק מזוויע של צעד קדימה ושנים לאחור קיבל המונח גוון אירוני, מר. לעיתים ,בקריאת המאמרים נוצרת תחושה שיש הכרה באופן בו תנועה ועצירה, החולף והאוביקט האמנותי ,כרוכים זה בזה, יותר מכפי שנדמה, לצד מידה גדושה של ספקנות כלפי השאלה המהותית של מעמד האמנות לאור התפיסות המשתנות של המרחב והזמן. הספר מעניק פריזמה להתבונן ולחשוב על כך .
עורכים: דרורית גור אריה, אבי פלדמן
הוצאת מוזיאון פתח–תקוה לאמנות
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי, כולל סיור בביאנלה בונציה באוקטובר 2017 אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com
Trust-building steps: Dance-art-community – The book
This may be seen as a museum’s attempt to preserve direct contact in an actual (not virtual) space through dance, and perhaps also the aura of art which is increasingly under threat.
Such thoughts accompanied the reading of the recently published book Dance-art-community, a continuation of the 2014 exhibition of the same name at the Petach Tikva Museum of Art. Curators Drorit Gur Arie and Avi Feldman presented CLIMAX, a work by Yasmeen Godder created for the exhibition as a performance catalysing the entire exhibition. The three-hour performance challenged viewers and created opportunities to trace the links between movement, visual expressiveness, and time.
The interesting aspect of the museum-dance collaboration is the way it addresses time, the complex bond formed between a museum, associated with suspension and observation, and between dance, which deals essentially with the transient, the elusive, what lives in memory and celebrates the body.
The book’s strength lies in the way it combines isolated incidents into a coherent series of events leading to the current flourishing of time-specific art in museums. Gur Arie proposes a reading of Israel’s complex and unique dance tradition from the 1920s (Baruch Agadati) through Tel-Hai in the early ‘80s to Godder, especially her work Strawberry Cream and Gunpowder (2005).
The term “trust building steps,” taken from political jargon, refers to changes designed to minimize friction. After years of trust building steps in the Israeli-Palestinian conflict, which became a horrific game of “two steps forward and one step backward,” the expression is tinted with an ironic, bitter tone. The book provides a prism for observing the changing perceptions of space and time and the status of art.
Edited by Drorit Gur-Arie and Avi Feldman.
Published by the Petach Tikva Museum of Art.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write to thewindowartsite@gmail.com