ארוע אמנות ומחווה למשה גרשוני בדרך למצר מייסר

הרגע בו בערה כתובת האש עם הכיתוב ” מי ציוני ומי לא “, והשיר יד ענוגה הושר על ידי קובי גרוסמן, משורר ומחנך בעין שמר, היה רגע מרגש. השיר,  שגרשוני שר בעבודת סאונד שהושמעה לראשונה ב 1975, קיבל פרשנות בהקשר למנגינה הבדוואית שלו  עבורה כתב זלמן שניאור  שיר אהבה ולשימוש שנעשה בשיר כמאין תכתבות עם קריאת מואזין .
ב”הדרך למצר – מייסר”, ארוע המחווה לזכרו של משה גרשוני שהתרחש במוצא”ש (6 למאי 2017)  היא נשמעה תפילה יהודית (לא פחות מקריאת מואזין) וכתובת האש הבוערת  דימוי שבאמנות הישראלית נקשר למיליטריזם,היתה בעיקר עצבה, נר תמיד שכבה עד מהרה.
הארוע התייחס ” מצר – מסר”  סדרת עבודות פוליטיות- פואטיות שנעשו  בקיבוץ מצר והכפר הערבי מייסר. גרשוני, שכינס את חברי קיבוץ מצר לאסיפה בה “חילק” אדמות כמי שמפרק את המרקם הקיבוצי על הטוב והרע שבו . בתערוכת המחווה מציגים שלושה מהשתתפים של הפרוקיט ב 1972 ” אבחטל גבע , יחזקאל ירדני ומיכה אולמן .
בארוע היו עבודות מצוינות בהן ” והבד לבן גם מבפנים”, סדרת עבודות לוהבת באדום של הדר גד שתלו בתוך החממה החינוכית הידועה של אביטל גבע, מנכיחות מבט מרובד  אוהב – חוקר- זוכר -על הנוף מקומי כל כך שלבש שני ונשאר יחף ; עבודת החפירה של מיכה אולמן שכתב “אני בא” וקשה לחשוב על אמירה מלנכולית יותר במה שנראה כקברים כרויים וממתינים; עבודה של רניה עאקל- עץ שגזעיו כוסו רקמה שאינו זקוק לה והוא מפורכס ומוגן כקורבן שמקשטים טרם שחיטה; עבודות יפות של יחזקאל ירדני ופסל, יפה, אחד של דורצין.
חבל אבל רבות היו העבודות הבינוניות . הדבר לא פגם בתחושה המסוימת של חופש שעמדה באוויר, בתחושה שיש שיח שאינו ציני ואינו מתנצח,  והוא פוליטי באופן שאינו מתנצל ואינו פרובוקטיבי ואינו חסין מהתלבטות. וזה הרבה מאד בשביל ערב אביבי אחד.

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי, כולל סיור בביאנלה בונציה באוקטובר 2017 אנא כיתבו ל  thewindowartsite@gmail.com