נראוּת גף וול במוזיאון תל-אביב

נראוּת התערוכה של גף וול במוזיאון תל-אביב מצוינת.  וול הוא מספר סיפורים, לאו דווקא באופן נרטיבי מסורתי אבל  עם הקסם שמושך לצאת מהממברנה לתוך עולם אחר. צילומיו הם בריאת מציאות, קרובה אך לא מחויבת למה שקורה בעולם ה”אמיתי”. הוא ממציא או משחזר סצנות, מביים אותן לפרטי פרטים, מנכיח אבסורדים וחלומות, יוצר חלל התרחשות מרהיב, קולנועי, שההקפאה שלו היא הזדמנות להתבוננות חזותית-רעיונית מרתקת.
האג’נדה של וול  היא זו של העולם המערבי כיום: משבר המודרניזם, ההגמוניה הקפיטליסטית, אלימות, הגירה וגזענות. אפשר להיאחז בקביעה – קלישאה על חפיפת האישי והפוליטי  ובכל זאת בולט בתערוכה המקום המועט של הרפלקציה הפנימית. זו הגדרה חמקמקה, שהרי הדיבור על הפנימי האמנות אינו בבחינת זאנר ובכל זאת האמנות של וול מביטה החוצה, יוצרת דיון, ובאופן מסוים אינה אינטימית.
מבחר העבודות מורכב מהצילומים הגדולים, הצבעוניים, בקופסאות האור שהם המזוהים ביותר עם וול, עבודות גדולות בשחור לבן ומבחר עבודות קטנות יחסית, בעלות אופי כמעט אבסטרקטי.

החקיין מ 1982 ו בעקבות “האדם הבלתי נראה” מאת ראלף אליסון, הפרולוג, 2000-1999. גורמות לצופים להיעצר כמי שנתקלים בתעלומה ובשתיהן משתקפים פניה הכעורות של גזענות. וול מרבה להשתמש בהתייחסויות לתולדות האמנות והתרבות  ולש אותן כבחופשיות של מי שחש חלק ממסורת.
ב חקיין (בקטלוג מצוין שהיא העבודה הראשונה שיצר מחוץ לסטודיו)  נראה זוג לבן ההולך ברחוב באזור תעשיה סתמי מאחורי גבר ממוצא אסייתי. הזוג גס לעומת הגבר הלבוש היטב. הגבר הלבן עושה תנועה של ליכסון עינים לעגני מאחורי גבו של הגבר האסיתי ומתקרב עליו באופן מאיים. ממבעו של הגבר האסיתי ניכר הוא  חש מאוים, אולי מחיש את צעדיו. האלימות שמרחפת באוויר, מבלי שהיתרגמה למהלומה, מחוזקת על ידי הכתמים באדום וכתום: מכנסיה הקצרים של האישה הלבנה  והחולצה הכתומה של בן זוגה. בקטלוג מקשר שלום שפילמן את הצילום לציור של סצנה עירונית רחוב פריזאי, יום גשם של  ג’וסטאב קאיבוט מ 1877. השימוש בצבעים מתקשר עבורי במיוחד  לציורים של ניקולס פוסן :
אונס  הסבינות 1635-34, הריסת המקדש 1637,  משפט שלמה 1649, עבודות שמצויות בלב  הזיכרון הקולקטיבי של תולדות האמנות המערבית (ומוצגות במוזיאונים מרכזים: המטרופולין, הקונסטהיסטורישה וינה, והלובר.
הדיבור של וול על גזענות, כמעט עשרים שנה אחרי חקיין, הוא בהנכחה ושיחזור הקול השחור.

  בעקבות “האדם הבלתי נראה” מאת ראלף אליסון, הפרולוג, 2000-1999 מתיחס לספרו של הסופר האפרו-אמריקאי ראלף אליסון שראה אור ב 1952 וזכה מיד לפרסים והכרה הנמשכת עד היום. הספר עוקב אחר קורות גבר שחור שמשתייך למעגלי ההתנגדות השחורה לגזענות האמריקאית בראשית המאה העשרים וחש עצמו “שקוף” לחברה הלבנה. הוא חי במרתף מואר ב 1369 נורות. האור מטאפורי במשמעות הדתית- אור החסד האלוהי, במשמעות שהוקנתה לו בתנועת ההארה כאור התבונה, וגם בהקשר שלו כביטוי לעירוניות מודרנית. אפשר לחשוב על “אורות הכרך” City Lights סרטו של צרלי צפלין ( 1931 )בו  העיר המוארת היא המקום בו עיוורון יכול להפוך לראיה. הצילום של וול שרוחבו מעל שנים וחצי מטר, גודל שכמעט מדמה כניסה לחלל שמנוכח בו הופך את הצופים לפולשים-מציצים לחלל. גבר שגבו מופנה עליהם יושב בתוך חלל מגובב בחפצים ,אוחז דבר מה בפעולה שלא ברור מה היא.
  את האדם החושב, 1986 ו ניקיון של בוקר, קרן מיס ון־דר־רוהה, ברצלונה, 1999 אפשר לקרוא כאלגיה למודרניזם.

בהאדם החושב גבר בתנוחת האדם החושב , הפסל הפופולרי של רודן מתחילת המאה הקודמת ,יושב על פדסטל אבסורדי מחלקי בלוק שפת מדרכה וחתיכת גזע עץ, ומאחוריו נוף נרחב של מפרץ ונקובר. פסלו של רודן נחשב לפרסוניקציה של הפילוסופיה והתבונה ועוצב תחילה כנראה בהתיחסות לדאנטה שאמור היה לשבת בראש הפסל “שערי הגהנום” שנשען על “הקומדיה האלוהית”  שחיבר דאנטה במאה ה 14. בצילום של וול הגבר נראה כשייך לשולי החברה, אולי מהגר ,ומכל מקום הוא מת מהלך שהרי חרב נעוצה בגבו. התבונה, הפילוסופיה, המחשבה, עם סכין בגב.

ניקיון של בוקר, קרן מיס ון־דר־רוהה, ברצלונה,כמו חושף את החולשה שמאחורי “ביתן ברצלונה”, שתכנן לודוויג מיס ון־דר־רוהה ( 1969-1886)  כביתן הגרמני לתערוכה העולמית של  1929 . הביתן (שנהרס ושוחזר בשנות ה80) נחשב לדוגמא מובהקת , גבישית של האדריכלות המודרנית ההירואית ויש משהו כמעט מביך שלצלם אותו כשנעשת בו עבודת ניקיון פרוזאית, כמו הסרת מעטה ההדר וההדגשה שגם היכל מודרניסטי כפוף לפרוזאי.
ואם יש בתערוכה רגע אינטימי, רגע של רפלקציה היא

מתרחשת ב בעקבות “שלג אביב” מאתיוקיו מישימה, פרק 34. בצילום קטן 2000-05  איכויות שמעלות על הדעת ציורים ורמיר , ואולי של Georges de La Tour   שפעל במקביל. בקטלוג מסופר סיפור האהבה היפני הטראגי שעל פרק ממנו הצילום מבוסס אך העבודה נפלאה גם בלעדיה. אשה  שנראת מהגב מרוקנת נעל שחלצה בסביבה שניראית כמו פנים קרון רכבת. לבושה הוא ספק שמלת כלה, הנעל ספק נעל סינדרלה, הסביבה ספק מגינה ספק סוגרת עליה ובתוך המצב המוזר שלווה גדולה ותוגה לוחשת. העבודה מבוימת בדקדקנות. היא חסרה את העזרים של גודל וקופסת אור שמאפינים חלק ניכר מהיצירה של וול  אך נשארת בתודעה בזכות יופי מרהיב שיש בו זיכרון לכך שהכל חולף.

***

 התערוכה, כישות, יוצרת הזדמנות להתבוננות גם במה שמתרחש סביבה בסצנת האמנות.

לצד מילמולי ביקורת שנשמעו עוד לפני התערוכה על כך שחלף הזמן להציג את וול, כאילו יש לאמנות טובה תאריך תפוגה, היו את מי שהביעו אכזבה,מיד לאחר הפתיחה, מכך שמרבית העבודות מוכרות (תערובת של התנשאות והתיחסות  לאמנות כחויה שכוחה בחידוש בלבד). כמו בפארסה נכתב בביקורת על התערוכה, ולמעשה על וול,  שאינו ביקורתי  “מספיק” כאילו יש מידה של ביקורתיות שעם פחות ממנה אמנות כבר אינה עומדת בתקן זה או אחר.
המאמר הארוך רוחות הרפאים של היומיום של ז’אן־פרנסואה שוורייה הפותח את הקטלוג, עמוס מלל ששייך ברוחו לשנות ה 90 המוקדמות – דבקות בפרדיגמות פילוסופיות כאפיק בלבדי לדיבור על אמנות במקרה הטוב ומה שנראה כהתנאות בידע מרשים  במקרה פחות טוב . אחד המשפטים הפרדוכסליים מתייחס לצילום שכותרתו  “האדם הבלתי נראה”מאת ראלף אליסון, הפרולוג, 2000-1999. הספר שיצא ויוצא במהדורות מחודשות ובכל הפורמטים לרבות כספר אלקטרוני מוגדר כ “רומן מוּכּר וחשוב שנקרא על־ידי מעטים”- מעטים ???
מאמריהם של נילי גורן,אוצרת התערוכה ושל חגי כנען בולטים לטובה . השובל הארוך של דיון בעבודתיו של וול הנמשך  למעלה שלושים שנים מסתבך, ומדגיש, לאו דווקא לטובה,  את משקל הצייט גייסט, רוח הזמן, בניתוחים שונים.