אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם? Beat Nation: Art, Hip Hop and Aboriginal Culture

Please scroll down for English

עתיד קרוב, קצת עבר, גם הוא קרוב , ממש לפני ש 2013 הופכת לתאריך בארכיון הזמן.

 אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?* , תערוכה שאני אוצרת בבית ביאליק תפתח ב 26 לדצמבר.מרגש לאצור במבנה שהוא סמל תרבות ומתגלה, ככל שההיכרות איתו מעמיקה, כמקום שקוי משמעות מתפתלים ומצטלבים בו לכל הכיוונים, ספירלת תכנים  שהולכת ומתפשטת לתוך העיר שמשנה פניה סביבו. הבית, על החדרים, התקרות הגבוהות וצבעי הקיר העזים, והויסטות פנימה והחוצה משמרים, לא פחות מעבר וממשות, גם פנטזיה על מה שרצו אבות העיר, ואולי יכול היה להיות דמות העיר.

ארבעה האמנים שעבודותיהם בפרויקט האמנות הראשון שלי בבית ביאליק  ניר אדוני, אריק בוקובזה, ציבי גבע וחיה רוקין הם אמנים שרגישויות מסוימות ביצירתם נוגעות בנביעה – זליגה של עבר לתוך הווה,  במקום בו נדמה שמתגלה לנו עבר שלא ידענו אודותיו, או שהודחק או השתכח. בעבודות האמנות שהם מציבים בבית יש  הד לספק ולגעגוע שצפונים בבית היפה, השלו לכאורה. העבודות מצטרפות לעבודות של ראובן רובין, ש. עובדיהו, פ. ליטבינובסקי ורבים נוספים , שהיו תלויות בבית בשנים בהן התגוררו בו ח”נ ביאליק ומשפחתו. אם נרצה להרחיק לכת נחשוב עליהן כחלק ממה שיכול היה להיות באוסף ביאליק לו היה איתנו כיום.

על האח, בחדר ההסבה בכניסה לבית- מוצבים ליד פסלון אבן של קבר רחל – מיכלי מלח ופלפל עשויים כסף על מגש עץ זית של אריק בוקובזה. המיכלים מעוצבים כשני מבנים ז’אנריים  בנוף הישראלי: הפלפל- השחור, כקבר שייח עם כיפה; המלח- הלבן, כבניין בסגנון הבינלאומי.למבנים המיניאטוריים – על האח שמקפל בתוכו געגועים לאירופה – ניצב עולם דימויים שלם: קבר רחל שיהודי התפוצות התרפקו על זכרו ומאידך קברי שייחים שנתפסו בעיניים אוריינטליסטיות כמייצגים את המזרח בו עצר הזמן מלכת . בעשורים האחרונים זיהו בהם זרמים יהודים קברי צדיקים או דמויות מקראיות. הבניין המיניאטורי עשוי בסגנון הבינלאומי הנתפס כמיצג את חזון המודרניזם שהביאו המתיישבים היהודים ממערב אירופה למזרח. בוקובזה יוצר רגע אוטופי של קיום משותף, שוויוני, של  מזרח ומערב, חזון נוסח הרצל וביאליק שמתומצת – מזוקק  לפלפל ומלח.
בחדר האוכל מתחת לשלושת החלונות הפונים לחצר בית ביאליק, ערוך השולחן הכבד המכוסה

בזכוכית,  בסט תה פורצלן מעודן בצבעי כחול ולבן, ובינות לספלים הדקיקים והקומקום הכרסתני מפליגה מפרשית פת הקיבר וקליפת הבננה של חיה רוקין; עוני וקמילה בים הבורגנות המוגנת של השולחן, אך גם ספינת פיראטים שחורת דגל. בארון הסרוויסים, המלא כלים מעודנים חגיגיים – גאוות משק בית – ספונה מפרשית מיניאטורית נוספת של רוקין העשויה שבר יציקת פלסטיק לקיבוע זרוע, ומפרשה פיסת זכוכית. החיבור – חביקה של אמצעי מרפא שבור עם מה שגורם בפוטנציה לפציעה, טורד וחולה כמו הדבקות של אוהב מיואש במי שהוא מקור כאבו.  העבודות של רוקין מגרדות את קליפת השובע של בית ביאליק, מגלות כאב נוטף מבעד לסדקים דקים במראית העין של נינוחות.
חיתוכי המתכת, של ניר אדוני הן כצלליות שחורות, כקו מתאר של עיר המתרחקת מחוף, הרגע בו

המראה הופך מפסיפס מקומות לישות אחת גדולה, כשמיכה שמחליקה את הסכסוכים והמחלוקות לשחור קטיפה. הצללית בה אפשר לחפש תשובות אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם? חיתוכי המתכת, מוארים מאחור נוגהים אור כאילו מוקפים הילה. צללית קתדלרה שמעולם לא היתה בתל-אביב תלויה ליד צללית מסגד חסן בק שבנייתו הושלמה שנה לפני שביאליק התיישב בתל-אביב. העבודות מרחפות בחדר הקטן ומתקשרות למסורת עבודות בצלאל, עבודות של מאיר גור-אריה שגם פיסל את ראש ביאליק ואריחים מסטודיו זאב רבן המקשטים את העמודים והאח בחדר ההסבה.

בפורמטים קטנים, על פיסות עץ מריהוט ישן, ניירות וקנווסים, צייר ציבי גבע ציפורים. הן יושבות על ענפים או חוטים, נאחזות ברגליהן הדקיקות ביציבות. הציפורים הן מסדרה חדשה שיצר גבע בשנה החולפת אך ציפורים הופיעו בעבודותיו כבר משנות ה 80 של המאה הקודמת. הציפורים הן הרהור על מקומיות, החל מזיכרון ציפורים שנלמדו בשיעורי טבע ומולדת ועד להקשרי נדידה  בשירתו של ביאליק. הן מוצבות בחדר העבודה, לב ליבה של יצירתו של ביאליק כסופר ושל זהותו כאיש רוח, כמקום מנוחה למחשבות נודדות בין הגולה לארצות החום.  הציור של גבע, על הנזילות, על הכתמים, על החספוס והמלנכוליה, מתגלה בחדר העבודה במלוא העדינות והפגיעות שלו, ציפורים נחבאות בין ספרים.
יצירות האמנות העכשווית מנכיחות ענן שקוף של געגוע שממלא את בית ביאליק, מקום שמסתיר יותר ממה שהוא מגלה. אמנות ,שלא מחויבת להתנסח במשפטים, מצטרפת לתשוקות ולמאווים שבין הקירות, רגישה לשבריריות שמאחורי ההוד.

* ח”ן ביאליק /בַּעֲרֹב הַיּוֹם, תרנ”ה

אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?
פרויקט אמנות מספר I  בבית ביאליק דצמבר 2013 – מרץ 2014
אוצרת: ד”ר סמדר שפי
אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי

באמצע נובמבר  הרציתי בכנס היסוד של מרכז עזריאלי ללימודי ישראל באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול. תחת הכותרת “Milk, Blood and Honey: Contemporary Art from Israel” עסקתי באמנות ישראלית מתחילת המילניום בדגש על השנים האחרונות. זו הייתה הזדמנות לשרטט רעיונות ומחשבות. התמונה שעולה היא של יצירה רדופת ספקות, התחבטויות בלתי פוסקות, אומץ וכורח שמביאים להתמודדות חדשה עם העבר, במיוחד השואה.
די להביט בלוח התערוכות הנוכחי בגלריות בתל-אביב: “טיפת מזל” של רועי מנחם מרקוביץ ברוארט,  עבודת הוידיאו Schwartze sking in Austria   של תמר הירשפלד ב” את[נ]יקס” בגלריה גבעון, ו”קו- תפר של יוכבד וינפלד בגורדון.
עם המחשבות האלו על אמנות, ורושמן של הרצאות בכנס שעסקו בבניה של זהות’ הגעתי לתערוכה    Beat Nation:  Art, Hip Hop and Aboriginal Culture  שמוצגת ב Musée d’art contemporain de Montréal.
בשיחות במהלך הביקור במונטריאול התוודעתי לאופן בו קנדה, או לפחות חלקים באקדמיה הקנדית,  מתמודדים עם העבר של כיבוש וטבח בעמים שישבו במקום לפני ההשתלטות האירופאית. יש דמיון וקשר להלך הרוח האמריקאי בנוגע  ל Native Americans, קבוצות העמים והשבטים שכונו שעבר “אינדיאנים” (לרוב בתוספת “פראים”) אך גם הבדלים מהותיים: בקנדה מדברים על האומות הראשונות First Nations שמורכבות בעיקר משני עמים אבורגינים (מונח שמקושר בארץ בדרך כלל רק לאוסטרליה ) ה Inuit וה Métis  .
   בעבודות האמנים בתערוכה מצטלבות תרבות אורבאנית מערבית אם תרבות ומורשת של אומות ראשונות. זו התמודדות עם שאלות זהות באופן מרהיב  חזותית ומרתק אינטלקטואלית.

עבודת הוידיאו המצוינת ! Assimilate this של Bear Witness, אמן מולטימדיה שהציג בקנדה ובברלין, היא העבודה מרשימה ביותר בתערוכה שרובה מעולה. האמן, שמשמעות שמו “להיות עד” ,יצר עבודה שמתיחסת להבניית  זהות  באופן חכם, אירוני, מבדר ומר ומצליחה להפוך לחוויה פיזית בזכות המוסיקה הקצבית עם פס קול של תיפוף מתמשך ושירה אבורגינית .  מוקרנים בה קיטעי מערבונים, לצד קטעים מ”ממזרים חסרי כבוד” של טרנטינו ו”איש מת ” של גים גארמוש. העבודה בוחנת את האופן בו נבנית הדמות של האומות הראשונות בצפון אמריקה בעיניים מערביות באופן שנע בין הערצה לגיחוך ,בין תפיסות ה”פרא האציל” למי שיש להושיע את נפשו הלא נוצרית.
אין בתערוכה התייחסות להיבטים האלימים והקשים של קיום התרבות של האומות הראשונות בקנדה של היום למעט הקרנה של מעט מאד תיעוד הפגנות כנגד הפקעת

סקייטבורדס של גורדון בנט Jordan Bennett, עבודת הוידיאו Dance to Miss Chief, 2010 של  Kent Monkman בו  פנטזיה על “אינדיאניות”  שמנהלתרומן עם וואנטו, דמות של ” אינדיאני”  שהמציאקרל מאי הגרמני (שמעולם לא ביקר באמריקה) או המיצב המצוין של Dylan Miner של אופנים מקושטים  Native Kids Ride Bikes,מדברים על התרבות החזותית ההיברידית, העשירה בה יש מקום, ואפילו

החייאה, של מורשת אומות ראשונות בתוך ההקשר של תרבות אורבאנית צפון אמריקאית עכשווית. לא מדובר ב”התבוללות”, כפי שמזכירה קריאת התגר בשם העבודה !  Assimilate This אלא בבניית הגדרות זהות תרבותית חדשה.

Beat Nation:  Art, Hip Hop and Aboriginal Culture
Kathleen Ritter, Associate Curator (former), Vancouver Art Gallery, and Tania Willard
The Musée d’art contemporain de Montréal (closing 5^th January 2014)

 HIGH INTENSITY:

The near future and a bit of the (recent) past – just before 2013 becomes a date in the archives of Time…     

 A new exhibition of art interventions at the Bialik House, which I curated under the title “To eternity’s end, beyond the sea” (from Chaim Nachman Bialik’s poem, At Day’s End (1905), opens on December 26.  Curating at a site which is a cultural symbol is exciting.  The more I become acquainted with it, the more it reveals itself as a place with intricate layers of meaning, resonating and expanding through a changing city. With its high-ceilinged rooms painted bold colors, beautiful flooring and suites, the Bialik House preserves not only the past but the fantasy of what the founders envisioned as the future image of the “first Hebrew city.”
The four participating artists in my project Art Intervention I in the Bialik House, Nir Adoni, Eliahou Eric Bokobza, Tzibi Geva and Chaya Rukin,  share specific sensitivities of continuity and the ephemeral. The past flows into the present,  an unknown past is being revealed, a past we did not know, or one which was repressed or forgotten.
The artworks exhibited in the Bialik House respond and echo the ambiguity and yearning manifested in this beautiful edifice, so peaceful on the outside. The new works are exhibited alongside paintings by Reuven Rubin, Shmuel Ovadyahu, Pinchas Litvinovsky and other Eretz Israel artists of the early 20^th century, which graced the walls when Bialik and his family resided there. If we were to imagine a contemporary Bialik collection, these works could well be part of it.

In the parlor, on the mantelpiece above the fireplace, near a small sculpture of Rachel’s Tomb, is the piece “Salt and Pepper” made of sterling silver salt and pepper shakers on an olive wood platform, by Eliahou Eric Bokovza. The set is designed as miniatures of generic buildings dotting the Israeli landscape: the black pepper shaker is a domed sheikh’s tomb, while the white salt shaker is an International-style building. These small-scale sculptures encompass longings for Europe and an Orientalist worldview. The representation of Rachel’s Tomb, the focus of the prayers of Diaspora Jewry, evokes Mother Rachel weeping for her children; while on the other hand, a typical sheikh’s tomb perceived through an Orientalist prism represents a time capsule of the ancient Middle East. Over recent decades, currents of Jewish piety have identified in these structures tombs of Jewish holy men and the burial places of biblical figures. The miniature International style building embodies the vision of Modernism imported from Western Europe. Bokovza creates a utopian moment of coexistence, an egalitatarian vision of East and West, in the spirit of Herzl and Bialik’s vision, distilled into essential forms as salt and pepper shakers.

In the dining room, underneath the three large windows giving onto the courtyard, a heavy glass-covered table is set with a delicate porcelain tea service in blue and white.  Chaya Rukin’s dry bread and banana peel, an icon of hardship, sets sail among thin teacups and a full-bellied teapot, like a pirate ship with a black flag, breaking through the sea of sheltered haute bourgeoisie. The glass-fronted china cabinet, full of formal tableware, the pride of the house, harbors another piece by Rukin from a shard of a plastic splint with a sail made of a piece of glass. The combination of a broken splint meant to heal and a dangerous piece of glass seems as obsessive as a despairing lover cleaving to the source of his pain. Rukin’s artworks shatter the Beit Bialik Museum’s shell of composure, exposing the pain leaking out of the slight cracks.
Metal works by Nir Adoni look like black silhouettes forming the contour of a city as it recedes into the distance, the moment in which a view is transformed

from a mosaic of different sites into one large entity, like a blanket smoothing over conflicts and disagreements into velvety blackness. Perhaps this is the silhouette in which we can search for answers “To eternity’s end, beyond the sea.”  The metal cutout of a cathedral that was never built in Tel Aviv hangs near the form of the Hassan Bek mosque whose construction was completed one year before Bialik settled in Tel Aviv. The works float in the small room, reminiscent of the early Bezalel Art School style, such as works by Meir Gur-Arie, who also sculpted a bust of Bialik, and the decorative tiles from Ze’ev Raban’s studio which decorate the pillars and fireplace in the parlor.
      Tzibi Geva’s painted birds sit on branches or wires, poised with stability,

holding on tightly with their thin legs, on small formats of wood from old furniture, paper and canvas. The birds are from Geva’s new series created over the past year, although birds have appeared in his oeuvre since the 1980s. The birds reflect contemplations of local landscape, from the memories of the birds studied in nature and homeland lessons through the mention of wanderings in Bialik’s poems. The works are placed in the study, the haert of Bialik’s creative work as a writer and his identity as an intellectual, as a place of rest for wandering thoughts between Exile and hot Eastern lands. Geva’s paintings, with their drips, patches of color, crudeness and melancholy, are exposed in the study in all their delicacy and vulnerability, birds hiding among the books.
The contemporary artworks divulge a transparent cloud of longing and hope filling the House, a site which conceals more than it reveals. Art,  not obligated to formulate itself in literal sentences, becomes part of the passions and the desires between the walls, bringing forward fragility beyond the grandeur.

“To eternity’s end, beyond the sea…”
Beit Bialik Museum: Art Intervention I
December 2013 – March 2014
Exhibition Curator: Smadar Sheffi, PhD
Chief Curator and Director of the Bialik Complex: Ayelet Bitan Shlonsky

In mid-November, I Participated in the founding conference of the Azrieli Institute of Israel Studies at the Concordia University in Montreal, where I gave a lecture titled, “Milk, Blood and Honey: Contemporary Art from Israel.” It focused on Israeli art since the new millennium with emphasis on the past few years. This was an opportunity to crystallize my ideas and thoughts about current Israeli art, resulting in a picture of creativity haunted by doubt, constant soul-searching, courage and necessity bringing about a renewed engagement with addressing the past, especially the Holocaust. A look at the current galleries listing in Tel Aviv attests to its place in the culture sphere( “A bit of luck” by Roy Menachem Markovitch at RawArt; Tamar Hirschfeld’s video art “Schwartze skiing in Austria” in “Eth(n)ics” at the Givon Gallery, and “Jocheved Weinfeld’s Seamline,” at the Gordon Gallery).
With these thoughts and quite a few impressions from the Conference lectures on the construction of identity running through my head, I went to see the exhibition “Beat Nation: Art, Hip Hop and Aboriginal Culture” at the Musée d’art contemporain de Montréal.
Some Conversations in Montreal gave me a certain insight as to the way in which Canada –  at least parts of Canadian academia – addresses its past of conquest and slaughter of nations native to the country before the Europeans. The attitude is similar to the one in the USA towards Native Americans, groups of nations and tribes  referred to in the past as “Indians” (often coupled with the word “wild”), but there are essential differences: in Canada, the indigenous population is called “First Nations,” composed mainly of two aboriginal nations (a word usually associated, at least in Israel, with Australia) – the Inuit and the Métis.
On view in the exhibition are works by artists merging the influences of western urban culture with the culture and heritage of the First Nations to produce works addressing issues of identity which are visually and intellectually breathtaking.

The excellent video “Assimilate this!” by Bear Witness, a multimedia artist who exhibited in Canada and Berlin, is an extremely impressive work in an overall outstanding exhibition. The artist created a work addressing issues of identity in an intelligent, ironic, entertaining and bitter manner, transformed into a physical experience through the soundtrack. The highly rhythmical music of continuous drumming and aboriginal chanting  accompanies visuals of clips from westerns intercut with clips from Tarantino’s Inglorious Basterds and Jim Jarmusch’s Dead Man. The video art examines the way in which the representation of the First Nations has been constructed through western eyes in North America, moving between admiration and ridicule, between the image of the Noble Savage and heathen whose souls must be saved. The exhibition avoids the violent or painful aspects of defending the First Nations’ culture in contemporary Canada, except for screening some footage of demonstrations against land confiscation.
Jordan Bennett’s “Skateboards,” Kent Monkman’s video art “Dance to Miss Chief”  a remix of contemporary and vintage footage  in which  a sexy fantasy “Miss Chief’” meets  Winnetou, a fictitious “Indian” from Karl May’s German Westerns., or Dylan Miner’s excellent installation of decorated bicycles, “Native Kids Ride Bikes,” all refer to the hybrid, rich visual culture which

provides space to exist and for the revival of the heritage of the First Nations in the context of contemporary North American urban culture. This is not about “assimilation,” as viewers are reminded by the challenging title of “Assimilate this!” but art engaged in defining a new cultural identity.

Beat Nation:  Art, Hip Hop and Aboriginal Culture
Kathleen Ritter, Associate Curator (former), Vancouver Art Gallery, and Tania Willard
Musée d’art contemporain de Montréal (closing January 5, 2014)