פקעת מורכבויות: התערוכה של ביאנקה אשל גרשוני מאירה שינויים ואופציה לשינויים בקריאת אמנות ישראלית. את עיקר התערוכה מהווה מיקבץ עבודות מאמצע שנות ה 80 של המאה הקודמת. המחשבה על כך שדומות להן הוצגו במוזיאון תל אביב 1985 , שנה לפני ” דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית” (שתי התערוכות באצירת שרה ברייטברג-סמל) מרתקת : אשל גרשוני נותרה במידה רבה אמנית בשוליים, כזו שתמיד “מגלים מחדש” כאילו נעלמה ושבה, בעוד שעבור האמנים שהציגו ב “דלות החומר” (רפי לביא, יאיר גרבוז, מיכל נאמן, תמר גטר, יהודית לוין, נחום טבת, הנרי שלזניאק, מיכאל דרוקס) התערוכה היוותה קאונוניזציה.
(1980ies )
יותר מהציורים, החלק המעניין בתערוכה הם שלושה האוביקטים, המצבורים הקטנים של חפצים בפרוטה ,צילומים, צבע וחומרים אורגניים. הדימיון לאמנות פיונררית, כזו שרואים בבתי קברות במזרח אירופה, בספרד, פורטוגל ודרום אמריקה’ בולט.
אשל גרשוני פעלה בשנות ה 80, ויוצרת גם היום, בשפה שלא דוברה בחוגים ההגמונים. הפסלים הקטנים, אוביקטים מורכבים , מיניאטורות – רליקוויות הן ישויות מבעבעות בעודפות, במוות , מיסטיקה אפלה, ובמידה לא מעטה של רשעות וסרקזם. הגברים הערומים ,האבסורדיים, על איברי המין הזקורים והבשר הרך נדמים קרובים למלך אובו של ז’ארי על האיוולות והתאוותנות והילדותיות האנוכת .דמותה שלה, ומרבית הנשים הן דיוקנאות עצמיים. הן פעמים רבות , רק ראש כמו מרטירית קדושה שנערפה. אשל גרשוני שבה ומופיעה בצילומי שחור לבן וציורים גדושים כאילו ניסתה לפענח את החיבור- חיכוך שבין הפאגניות המוחצנת והנוצריות הנוטפת של העבודות. הצרופים שלה מצמררים: בובת פלסטיק של חתן כלה שטופה צבע אדום כדם ליד עין גדולה פקוחה, ובולמוס פרחי פלסטיק ונוצות. כתערוכה, חבל שמוטיב העודפות לא רוסן: פחות ציורים שלא כולם משובחים (ואולי עוד פסלים ) היו הופכים אותה מלוטשת יותר.
(1980ies )
השאלות על אופן קריאת האמנות ומכאן על מקומה של אשל גרשוני רבות: מה בין עבודתה לבין גוף העבודות שלה לשל פיליפ רנצר, למשל ? והאם יש מקום לחשוב מחדש על מקומם על יוצרים כמו דן בן – אמוץ או בתיה אפולו ? מה קרה לסוראליזם הישראלי המסוים, המאוחר, המר ? מעניין לחשוב על העבודות לא רק בהקשר של פרידה קאלו, האסוסיאציה שהועלתה פעמים רבות כל כך, אלא גם בהקשר אמניות שוליים כמו עפיה זכריה שציירה את דירת השיכון שלה בשלומי מהמסד ועד הטפחות ויצרה מייצבי בובות בלתי נשכחום בחומרים דומים למדי לאלו של אשל – גרשוני.
על העבודות של מאירה שמש בשנות ה 90 מתבקש לחשוב לאור התערוכה שהיתה לאשל גרשוני ב 1985 ולעבודות שיצרה לאחריה. לא רק הבובות הקטנות , הנצנצים והנוצות אלא ההרגשה של הידוק אותו קשר אינהרנטי של אמנות ופולחן כמעט עד חנק ,עד רליגיוזיות מאיימת, אלימה ,שבה אולי צפונים זרעי ההדרה החלקית של האמנות של אשל גרשוני (בעוד היא עצמה בשר מבשרו של עולם האמנות). מעניין לחשוב על היחס בין עבודתה לעבודות שסיגלית לנדאו הציגה לפני שלוש שנים בתערוכתה בגלריה חזי כהן לנדאו הציגה שבעה תבליטים תחת הכותרת “ללא הצגה — מחזה שלא הומחז” העשויים בחומרים דומים במובהק לאלו של אשל גרשוני: סוכריות ובובות, צדפים ונוצות, עושר של עליבות שגם כשהוא מבהיק נדמה כמכוסה אבק, שנאבק ומתאמץ להראות, להיות נוכח בעולם .
קריאה פמיניסטית של אשל גרשוני חיונית, היא היבט בכוח של העבודות להטריד, לפעמים כמעט להגעיל, לאתגר את מה שהתקבע כטעם טוב אך היא רחוקה מלהיות קריאה בלבדית . מינעד רחב של עבודות של אמנים ,מאיתן בן – משה על תבליטיו או שולחנות האוביקטים, ועד למריק לכנר, בציור וברקמה יוצרות פריזמה שבה אפשר לראות את העבודות של אשל גרשוני כחלק מוקדם מגישה ועמדה רעיונית ריגשית אסטטית, שכיחה בהרבה ממה שנדמה היה בעבר .מערך רגישויות שנוכח אך מדוברר פחות.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write thewindowartsite@gmail.com
(1980ies )
גלריה עינגע וליזה גרשוני
בר יוחאי 7 תל אביב
03-5181812
שעות פתיחה:
שלישי-חמישי 11:00-18:00
שישי 11:00-14:00
שבת 11:00-14:00
ראשון, שני – סגור. בתיאום מראש
The Night is My Nudity/ Bianca Eshel Gershuni
Bianca Eshel-Gershuni’s intense complexities illuminate changes and options for change in reading Israeli art. The majority of the works in the current exhibition are from her corpus of the mid-1980s.
Eshel-Gershuni was active in the ‘80s and is still working with an art language seldom heard in the hegemonic art circles. Her small-scale sculptures and complicated miniature reliquaries are entities bubbling over with surplus, death, dark mysticism and a great deal of evil and sarcasm. Absurd naked me with their erections and their soft flesh seem close to Jarry’s Ubu Roi, with all their stupidity, lust and childish egoism. The imagery of the women often feature her own figure and self-portraits, many times only a head looking like a beheaded saint.
(1980ies )
There are numerous issues here about reading art and about Bianca Eshel-Gershuni’s place in Israeli art. Is there a fundamental difference between her oeuvre and others,’ such as Philip Rantzer’s works? Should we be re-thinking about the place of artists such as Dan Ben Amotz or Batya Apollo? What happened to the late Israeli bitter surrealism? It is interesting to observe these works not only in the context of Frida Kahlo, an association raised frequently, but also in the context of marginalized women artists such as Afia Zecharia who painted her entire home in Shlomi and created unforgettable installations of dolls using materials very similar to Eshel-Gershuni’s.
It is vital to read Eshel-Gershuni’s work through a feminist prism, but this is far from the only reading. A wide range of works by artists, from Eitan Ben Moshe’s reliefs or tables of objects, through Marik Lechner’s paintings and embroideries create a context through which Eshel-Gershuni’s works may be seen as an early form of her vision and her aesthetic, sensitive philosophical stance, more prevalent in the past than what it may have seemed – an approach present but discussed much less.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write thewindowartsite@gmail.com
