היה נכון להציג את התערוכה של פמלה לוי במוזיאון תל אביב, ואפשר לתמוה על כך שחלפו ארבע עשרה שנה מאז מותה ועד תערוכת הזיכרון הזו, הקטלוג הנלווה אליה הוא מסמך חשוב. אחרי שדברים אלו נאמרו הרי כשאני שבה ומתבוננת בריכוז העבודות שלה נראת הבעיתיות של ציוריה , הפער בין כוחה של העמדה המובעת בהם על לאומנות, מין ובעיקר ניצול וכוח לבין הציור עצמו. הציורים הם כפיגומים שאינם חזקים דיים להחזיק את העמדות, האמירות, חסרים מכדי להפוך לישות שלמה. שני חלקים קטנים יחסית בתערוכה, ויטרינה עם צילומים עליהם ביססה לוי את ציוריה וקבוצת עבודות טקסטיל, מרשימים, מעלים שאלות לגבי הבחירה המדיומלית שעשתה.
הצילומים, snap shots בגודל רגיל מימי הצילום לא דיגטלי, מעולים. מתנקזת עליהם ההיסטוריה של צילום מודרני על “הרגע המכריע ” אבל האבחנות של לוי מדויקות להכאיב . בציורים היא בדרך כלל מפשיטה את הדמויות שצולמו לבושות. בסרט שנעשה איתה (במסגרת הפרויקט הנהדר שדוד וקשטיין הפעיל באורנים לתיעוד אמני שנות ה 80 ) היא מדברת על לבוש כגורם לכך שדימויים יהיו מתוארכים, Dated , כסיבה לכך שהעדיפה עירום, תשובה שאינה משכנעת,ביחוד לאור הדברים המתוארכים במובהק בציוריה(מכוניות, מיבנים ועוד) ובעיקר משום שאמנות “מתוארכת” בוודאי שאינה חלשה בהכרח מאמנות המבקשת למחוק סימני זמן (הדוגמאות רבות מספור, די לחשוב על ה 3 במאי 1808 של גויה ).
עבודות הטקסטיל (עליהן יש מאמר קצר ונבון של דר’ טל דקל בקטלוג) הן בבחינת הדרך שלא נבחרה. יש בהן את השחרור ושביל אסוסיאציות רעיוניות וחומריות מרתק שאבד בציור השמן. הנושאים נעים ממיתולוגיות דתיות כמו ללא כותרת (ג‘ורג‘ הקדוש) 1978 כיפה אדומה (1978 , הגר , 1978 ועד לעבודות הנוגעות לחיי יום יום כמו ללא כותרת (שחינית) . העבודות נעשו בפרק זמן קצר של כארבע שנים. והן ברובן המכריע גדולות, ציבעוניות מאד, עשויות טלאים ורקמה שיותר משהם משלבים ניגודים הם מבליטים אותם. לצד בדים עם הדפסה זולה ודמויות ילדותיות בדים אתניים ורקומים , הטבעות וגם ציור ישירות על הבד.
הן נעשו סמוך להגירתה לארץ והן חלק, ענף מהאמנות הפמיניסטית האמירקאית שבתוכה צמחה ופעלה לוי בארה”ב. אמניות כמו מרים שפירו בעבודה Anatomy of a Kimono 1974
מהדהדת בהן ואפילו אפשר לחשוב על תפקיד הטקסטיל ב The Dinner Party (1974–79)העבודה האיקונית של גודי שיקגו (כיום במוזיאון ברוקלין). מענין לחשוב על כך ששתי אמניות מרכזיות אלו , ורבות אחרות באמנות הפמניסטית האמריקאיות היו יהודיות ולתהות עם היתה לכך חשיבות ללוי שהמירה את דתה ליהדות כדי להנשא כדת משה וישראל . אסוסיאציה נוספת, מענינת היא לעבודות של יהודית לוין מאותן שנים , שנעשו על פיסות דיקט שחוברו לקומפוזיציות תחת כותרות כמו נסיכה בארמון מ-1978. לוין שצמחה בבית המדרש של המודרניזם הישראלי , בנוסח שהוצג שמונה שנים
אחר כך בתערוכה דלות החומר יצרה אז עבודות שנגעו בפמיניזם באופן שונה מהמסורת האמריקאית ממנה נבעה העבודה של לוי, אבל האיכות של הפירוק, האומץ של הסמכת טקסטורות וצורות יוצר זיקה מענינת. בתערוכה נעשה גם הקישור המתבקש לעבודות של ג’ניפר בר לב, חברה של לוי ומי שכמוה הגיעה לארץ מארה”ב (אף כי מרקע שונה בהחלט) וכמוה עסקה באמנות שכללה גם טקסטילים. בתערוכה מוצג דיוקן בר-לב שציירה לוי כחלק מפרויקט דיוקנאות אמנים על עבודות שלהם אבל דומה שהוא בעיקר מבליט את ההבדל בין הדחיפות והמידיות שעולות מהעבודות של לוי לקונצפטואליות של בר לב .
מענין לחשוב על עבודות הטקסטיל של לוי בהקשר אמנית כמו נועה אשכול, שיצרה ממש באותן שנים גוף עבודות מרשים בטקסטיל. אשכול נדחקה מהקאנון עד לחזרה קצרה לתודעה התרבותית לפני כעשור ,בזכות תערוכה בתפן ובעיקר בזכות מיצב וידיאו עם עבודתה שיצרה שרון לוקהרט האמריקאית( והוצג במוזאון ישראל,במוזיאון היהודי בניו יורק וב LACMA ).
עיסוק בטקסטיל, (גובלן,רקמה,טלאים) שנתפס ,במידה רבה בטעות ,כלא שייך לספרות טעם מודרניות, כאומנות ולא אמנות, גבה מחיר של רחיקה לשוליים. העזיבה של היצירה בטקסטיל, הפניה לציור של לוי, ושל בר לב, אם נרצה גם המעבר לפורמטים מסורתיים של לוין, יכולה להקרא כנסיון להתאים לקונבנציות, למכבש ההאחדה.
***
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write
thewindowartsite@gmail.com