בתערוכת בוגרי התואר הראשון בבצלאל יש כמה עבודות מבטיחות. במבט כולל במחלקות הקרמיקה, האמנות והצילום התחושה היא ששולט קונפורמיזם מסוים מה שאינו בהכרח רע. מי שימשיכו להתפתח אחרי הלימודים, ולא רבים ממאות הבוגרים של בתי הספר השונים ממשיכים במסלול האמנות , יהיה די זמן ,ואולי גם יותר עומק, לבחון כיוונים נוספים.
In between Bodies
במחלקה לקרמיקה, מחלקה שלא פעם בעבר הייתה המעניינת ביותר יש עיסוק נרחב בזכוכית, חומר בו הגיעו הסטודנטים להישגים ואובייקטים שהזכירו חנויות מפוארות לקהל שמרני.
שני רכס יצרה מיצב מצוין שכלל וידיאו וכדי קרמיקה . היא עוסקת ביחס גוף לכד וכך מתקשרת למסורות ומיתולוגיות הנוגעות לאדם כעשוי חומר (עפר), הגוף כמיכל, לרבות הקשר הנשי של כדים ומכלים. בפרשנות הפרופרמטיבית היא משרטטת מעין הדדיות בין הכד ליוצרת , כשנושאים של קבלה ועיצוב העצמי עולים מהאנלוגיה.
שתי אמניות מעניינות במחלקה לאמנות הן של אלישבע גייקובס ואור שולמן שאחרי שתיהן יהיה מסקרן לעקוב . גייקובס מטפלת בחלל על ידי שתילת חומרים או העתקים של חומרים כמו צילום של רצפת טרצו שצצה בקיר, או אלמנט קינטי
צהוב הנע בתוך קיר או עטיפת מעקה במסקינגטייפ. היא יוצרת תחביר מפורק , מערערת את הקוהרנטיות של חלל סתמי ומרמזת לאפשריות נוספות לקרוא אותו .
אור שולמן יצרה מיצב בתוך חללים המשמשים להדפס. היא הוסיפה אובייקטים הנראים כדמעות בטון, מין גידול מכושף שצמח והשבית מלאכה, יריעות חומרים שונים כמו גליונות איטום המכסים קירות ותקרות כך שהחלל נדמה שהוקפא. למרות שאין סיפור הרי ההפקעה מחוץ למקום ולזמן מצמררת ויוצרת שרשרת אסוציאציות משואה עד שואה גרעינית.
במחלקה לצילום יש מספר עבודות בולטות כמו זו של נועם בייטנר “אחד, שניים”, עבודה מרשימה שמנסה לדבר על סימנים אישים במרחב היסטורי והולכת מציור פלמי ועד פורצלן סיני( לא יכולתי שלא לתהות היכן מנחיו ומדוע הניחו לו להציב במיצב עבודות פיסול הנראות כהעתקה ,לא ציטוט ולא השראה, מיצחק גולומבק); צילום נוף של טל אורי ; “טרילוגיה של סופי שבוע”, עבודה פואטית של אלבומי תצלומים המונחים לדפדוף בחלל כשל כתה ,שיצרה ליהיא בנימין, ופרויקט של מיכאל שבדרון בשם “10דק’ ממשגב שלום” המתעד מרוצי סוסים ומתכתב עם הייצוג של סוסים בתולדות האמנות ומשמעותם בתרבות מקומית .
עוד בולטים בצילום ובאמנות הסרט המעוצב היטב של שי דרור שיש בו דמיון רב (מידי) לפעולות ועיצוב התנועה של “תנועה ציבורית”. עבודת הווידאו עבד אל-רחמן גולני The Wall Inside Me בה הוא מציב דגם מוקטן של חומת ההפרדה במרפסת ביתו בשועפט ומדבר על החלחול של האלימות לממד הפרטי ועל אופן בו היא ממארת , צומחת כגידול בתוך בית .; רישומים של מאי ספז ופיסול מצוין של עידית גלעד , ובמיוחד מיטה שפורקה ומזרונה נצרב וראש המיטה כוסה כמו איבר חי מגובס, מוגבל בתנועה , מרותק למיטה.
להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו
smadarsheffi עיקבו אחרי באינסטגרם
The Wall Inside Me
Bezalel BFA Graduates’ Exhibition, 2018
This year’s graduates’ exhibition has several promising works. An overview of the departments of ceramic and glass, fine arts, and photography gives the feeling of a certain overall conformism, which is not necessarily a bad thing. Those who continue to develop their art after graduation (and let us remember that not many continue as artists over the years) will have plenty of time to explore more directions.
The Ceramics and Glass Department, which in the past has frequently been the most interesting, is showing an extensive engagement with glass, with the students having achieved objects and a level reminiscent of luxury goods for a conservative audience. Shani Reches created an excellent installation comprising video and ceramics, engaging in the relationship between the body and a vase, associated with the traditions and mythologies of humans as made of clay/earth (and returning to earth), the body as container, and the feminine associations of the vase as container. In her performative interpretation, Reches delineates a mutuality between the vase and the artist as containing and shaping the self, obtaining from the analogy.
Two artists to watch from the Fine Arts Department who piqued my interest are Elisheva Jacobs and Or Shloman. Jacobs intervenes in space, placing materials or replicated materials such as photographs of terrazzo floor in the wall, a kinetic yellow element moving within the wall, or wrapping a handrail with masking tape. She creates a deconstructed context while challenging the coherence of a neutral space, hinting at its additional possible readings.
Or Shloman’s installation is located in the printing areas. She added concrete objects looking like tears, a sort of magical crop that grew up and stopped the printing works, with sheets of various materials such as sealant sheets covering walls and ceilings, “freezing” the space. Despite the lack of narrative, the displacement outside of time and place is chilling, giving rise to a chain of associations from the Shoah to a nuclear holocaust.
The Photography Department section has several outstanding works, such as Noam Baitner’s One, Two, an impressive work attempting to speak about personal signs in an historical space, from Flemish painting to Chinese porcelain (which made me wonder where his advisors were, and why they let him install sculptures that look like replicas instead of quotations or inspiration from Yitzhak Golombek). Weekend Trilogy, a poetic work by Lihi Binyamin with photo albums open to perusal, as if in a classroom, and Michael Shvadron’s documentary project on horseracing, 10 min. from Misgav Shalom, corresponding with the representation of horses in art history and their meaning in local culture.
