תערוכתו של כריסטיאן בולטנסקי “ימי חיים” מעלה על הדעת סימפוניה גדולה, מתוזמרת היטב, מקצועית לעילא. יש בה חלקים מרגשים (ואחד או שניים שניתן היה לוותר עליהם כליל או לצמצם) והיא עולה בהרבה על סך חלקיה. בולטנסקי הוא אמן מורכב ועתיר ניגודים. מעבודתו  נעדר פחד מפאתוס או מקיטש, ואת המסרים שהוא מבקש להעביר הוא אינו ממסך. עם היותו מהאמנים הבינלאומיים המצליחים ביותר בעשורים האחרונים הוא מודע לכך שהתהילה חולפת והזיכרון האנושי קצר. בעוד האמנות נוצרה, ומשמשת במידה גם היום, בתפקיד יד זיכרון – לאנשים אלמונים ולידועים בשעתם, לאירועים (ובעיקר מלחמות כאלו ואחרות), הרי בולטנסקי מאמץ את ההתכוונות לנצח ובה בעת חותר תחתיו, מעצב זיכרון ז’אנרי של כל אדם, במידה רבה גם של כל זמן. אופייני לבולטנסקי שבמקביל לטיפול בזמן כחומר גמיש הרי עבודתו רוויה, באופן הספציפי ביותר, בזיכרון מלחמת העולם השנייה, במיוחד השואה, ממנה ניצל אביו, שהסתתר בפריז, בעור שיניו.

חרף שמה “ימי חיים”, והכרזת המוזיאון, לא מדובר בתערוכה רטרוספקטיבית. העבודה המוקדמת ביותר המוצגת בה היא מ 1987, כמעט עשרים שנים אחרי תערוכתו הראשונה ב   1968 ושנים אחרי שהציג בתערוכות מפתח כמו הדוקומנטה ב 1972. “ימי חיים” מתרכזת בסדרות שהפכו את בולטנסקי לאמן פופולרי וקונצנזואלי. ב” מזבח לבית-הספר התיכון ע”ש חיות” ,1987,  הוא מנציח אנשים ובה בעת יוצר אבסטרקציה  הזיכרון. מתוך תמונת מחזור של תלמידי בית-הספר היהודי בווינה ע”ש צבי פרץ חיות משנת 1931 הוא הגדיל את פניהם של ארבעה בוגרים שקרוב לוודאי שנרצחו כעשור אחר כך. עם התאורה העמומה וההבעות ההופכות מטושטשות הם מצטרפים בתודעה החזותית לשורות המרטירים  האינסופיות שיצרה ההיסטוריה, כלומר בזיכרונם צפונה כבר שכיחתם, ומכל מקום מחיקת אותו ייחוד שנתפס כמבדיל בין השואה לג’נוסייד אחרים.
ההעמדה של תצלומים מוגדלים, מוארים ומסודרים כאלתר דתי או חדר זיכרון, חוזרת שוב ושוב בתערוכה וחבל. עניין מסוים יש בעבודה מעניינת  לקבוצה זו היא “מונומנט דימוי זיכרון” שנעשתה ב 1988, כלומר שנה אחרי “מזבח לבית-הספר התיכון ע”ש חיות” והיא מורכבת מצילומים שבולטנסקי צילם בחלונות חנויות צילום בביקור חטוף בירושלים ב 1973. הצילומים מסודרים ומוארים באופן דומה לאלו של העבודה מ 1987 אף שהפנים לא עברו הגדלה מטושטשת.  סידור זה מחזק את השאלה של לאן הובילו החיים את המצולמים ונוצרת תחושה  של הנצחה, כאילו המצולמים כולם כבר אינם עמנו.(על עבודות אלו, וכן עבודות נוספות מעניין לחשוב בהקשר השפעתן על אמנות ישראלית).
העיסוק במוות, ובמותו שלו המתקרב חוזר שוב ושוב באופן שמבקש את קריאת התערוכה בשורה אחת עם פרויקטים נרחבים של הנצחה עצמית מהעבר (ובתרבויות שונות, ממצרים הקדומה ועד לפנתאונים מודרניים). בכניסה לתערוכה שעון עצר דיגיטאלי שסופר את השניות מרגע הולדתו של האמן ויפסק עם תום חייו. עקרון דומה, של זמן מוגבל לאורך חיי האמן, חוזר בעבודה בה הסטודיו של האמן מצולם בארבע מצלמות כל העת והדימויים משודרים ישירות לאספן אוסטרלי שרכש את השידור עד מותו של בולטנסקי.

עבודה מקוממת בחולשתה היא “מדברים” 2005  בה דמויות ממדפי עץ ומעיל שחור המוצבות באלכסון כהולכות נגד כיוון הרוח , וחיישנים מפעילים הקלטה של אוסף משפטים בנאליים כאילו-רגישים בקול מלחשש (“הרגשת מה שאני הרגשתי?”). אם בעבודה הזו הישירות של בולטנסקי גובלת בקריקטורה הרי ב “נשמות קטנות (ים המלח) ” ווידיאו מ2017, הוא מהלך על סף הקיטש, ולא נופל בפחיו. “נשמות קטנות (ים המלח) ” היא  עבודה עדינה, מצמיתה בשבירותה, בשקיפות הרצון המתגלם בה כמו תפילה לשלווה . הווידיאו, שאורכו כ 12 שעות צולם בצוק מעל ים המלח. 300 פעמונים יפניים, יתדות מתכת  עליהם תלויות לוחית פרספקס הוצבו לפי מערך הכוכבים בליל הולדתו של בולטנסקי והוסרטו בתאורה טבעית. העבודה נערכה בצ’ילה, קנדה ויפן, לפני ים המלח.  בתערובת של גאוותנות ותמימות מכמירה בולטנסקי מציג  אפוא את הולדתו כאירוע  אקומני, ומכאן את עצמו כדמות בעלת חשיבות במהלך הדברים, אולי מושיע או מרפא סמוי, המודע לכך שהוא עומד לחלוף מהעולם מבלי שמובטח שחותמו ישמר.

שמירת החותם, בעיקר שלו אך גם של אחרים עומדת בבסיס “ארכיון הלב”: מאות אלפי הקלטות של פעימות לב של המוקלטות בחדר הקלטה ניידים ו במקומות שונים, וגם בתערוכה הנוכחית.
כוחה של האמנות של בולטנסקי מונח ביכולת להאיר וליצור רגעי עצירה ברצף הזמן השוצף ובאופן בו הוא מנכיח ומבהיר את הפער הלא ניתן לגישור בין שאיפה לנצח לחולשת הזיכרון. אלו מפצות היטב על תחושת שביעות רצון עצמית ומה שהייתי מכנה כוחנות חזותית שניכרת, וחבל, בחלקים החלשים בתערוכה המרשימה הזו.

אוצרות: לורנס סיגל ומירה לפידות
מוזיאון ישראל 

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

סיור עומק במוזיאון ישראל ב 21 אוגוסט בתערוכה של בולטנסקי (וכן ב פרויד – שר הטבעות / אירה אדוארדובנה – על סוליות זרות/ גיל מרקו שני –אוטובוסים /יעקב ובניו –  סוּרבָּרָן)  פרטים בעמודת סיורי אמנות  באתר או    כיתבו לכתובת: 

thewindowartsite@gmail.com

 עקבו אחרי  באינסטגרם

http://www.instagram.com/smadarsheffi/ 

Christian Boltanski Lifetime

“Lifetime,” Christian Boltanski’s exhibition currently at the Israel Museum, brings to mind a large-scale symphony with moving passages (and one or two that should have been left out or minimized), in which the whole is greater than the sum of its parts.

“Lifetime” concentrates on the series that turned Boltanski into a popular, consensual artist. In the piece Altarpiece to the Chases [Chajes] High School, 1987, he commemorates specific people while creating an abstraction of memory. He enlarged four faces from a 1931 yearbook picture of students of the Zwi Perez Chajes Schule in Vienna, who were most probably murdered about one decade later. With the dim lighting and their blurred expressions, the faces join the visual consciousness of the long list of martyrs in history: their oblivion is embodied in their memory, and erases the uniqueness perceived as differentiating between the Holocaust of Jewry and other genocides. This , and some other works, makes one aware of Boltanski’s influence on contemporary Israeli Art.
In his video Animitas [Small souls] (Dead Sea), 2017, Boltanski walks a fine line between kitsch and art but does not succumb. The work is delicate, with transparent passion like a prayer for peace of mind. The 12-hour long work was filmed on a cliff overlooking the Dead Sea. It depicts 300 Japanese bells, metal stakes on which Plexiglas plates were hung in the shape of the constellations on Boltanski’s day of birth, and filmed in natural light.

The work was previously created in Chile, Canada and Japan before being installed and filmed at the Dead Sea. In a mixture of pride and innocence, the artist presents his birth as a cosmic event and himself as an important figure, perhaps a savior or hidden healer, aware that he is about to leave this world perhaps without leaving a lasting mark.
Boltanski’s strength as an artist lies in his ability to illuminate and create pauses in the rapid progression of time, making present the unbridgeable gap between striving for eternity and the weakness of human memory.

Curators: Laurence Sigal and Mira Lapidot
Israel Museum,Jerusalem

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about the Art tour in the Israel museum (August 21 )    – please write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram:

http://www.instagram.com/smadarsheffi/