על שתיים, על ארבע – תערוכה קבוצתית

אוצרת: אירית לוין

פתיחה: יום חמישי, 17 פברואר 2022, בשעה 19:30

בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

ב-ה 13:00-10:00, 19:00-17:00 ו’ 13:00-10:00 ש’ 14:00-11:00

החיות האישיות של האמנים, הדרות עימם בבית או בחצר, ופעמים בנות הלוויה לפעילויות היום-יום ולסטודיו, הינן מושא להתבוננות ומודל זמין עבורם. כלבים חתולים וארנבים מתועדים בידי היוצרים בציור בצילום ובפיסול, ביום ובלילה, בערות ובתנומה, בפעילות ובסבילות, במהלך שלבי החיים ואף  במסעם הסופי.

בתערוכה מוצגים:

* דיוקנאות של חיות הבית ללא אזכור מקום וזמן.

* החיה במרחב הביתי.

*  בעלי החיים בסביבות חוץ יומיות או ליליות.

החתול זכה ליחס אמביוולנטי לאורך התרבויות. במצרים העתיקה הוא היה מושא להערצה ולהאלהה.  בבתים רבים היו חתולים, ומי שהעז לפגוע בהם דינו היה מוות. המצרים האמינו כי האלה באסט פעמים רבות לובשת דמות חתול, ולכן גם במותו זכה החתול להאלהה ולכבוד על ידי חניטה מוקפדת, עשירה בשמנים ובבדים יקרי ערך. לחקלאים החתול היה בן-לוויה נאמן ומועיל בזכות כישורי הצייד שלו ועזרתו בהשמדת עכברים ונחשים. גם היוונים והפניקים, כמו עמים עתיקים אחרים, העריכו את יכולתם של החתולים להשמיד מכרסמים. הם סחרו בהם באוניות מסחר שהגיעו לצפון אירופה, וכך הפך החתול לחיה נעלה גם בקרב הוויקינגים והקלטים.

לעומת זאת, ביימי הביניים ספג החתול שנאה ודמוניזציה עקב זיקתו לתרבויות קדם-נוצריות, זיקה לשטן ולשאול, והקשריו למכשפות ולנשים (האישה נחשבה יצור חוטא ונחות ביימי הביניים עקב האמונה בחטא הראשון). אף שברומא זכה החתול לכבוד רב על עצמאותו, בנצרות אופיו העצמאי נתפס כקריאת תיגר על הדת – האדם הוא השולט בחיה, ומכיוון שהחתול אינו צייתן, הוא קשור לשטן. עם תנועת הרפורמה בנצרות בתקופה הוויקטוריאנית במאה ה-17, התגלתה התרבות המצרית, ומעמד החתול עלה מחדש כבן לוויה ביתי.

הדואליות בחתול מתבטאת גם באופיו – מצד אחד מעודן ואלגנטי, ומנגד צייד תוקפן ואכזרי. חיה נאהבת באמנות, בספרות ובשירה, אולם חיה אופורטוניסטית במשלים ובאגדות העם.^[1]

הכלב, ידידו של האדם, זכה אף הוא ליחס דו ערכי בתרבויות. במצרים העתיקה הוא היה אחד מאלי השאול אנוביס המגן על עיר המתים וממונה על מלאכת החניטה. באמנות המערבית הוא הופיע ככלב רועים המלווה צאן למרעה; כלב צייד; סמל סטאטוס המשקף את מעמדו של הפטרון – בציורי דיוקן ובחברת בני האצולה; סמל לנאמנות (יאן ואן אייק,”נישואי הזוג ארנולפיני”, 1434); סמל לטוהר ובעל ברית לצד ילדים(דייגו ולאסקז, “דיוקן הנסיך פליפה פרוספרו”, 1659); בן לוויה נאמן, נוכח בעל אוטונומיה משלו (גוסטב קורבה, “שלום אדון קורבה”, 1854 ), אך גם סימבול לאכזריות ולרוע של האדם (ג’ורג’ גרוס, “חולה אהבה”, 1916).^[2]

אמנים שונים ציירו את כלביהם, ויליאם הוגארת צייר דיוקן עצמי עם כלבו בציור “הצייר וכלב הפאג שלו” (1745); אדוארד מונק צייר את דיוקן כלבו האהוב בציור “ראש כלב” (1930); לוסיאן פרויד היה ידוע בחיבתו לכלבים, צייר ציורים רבים שבהם מודליסטים ומודליסטיות ולצידם כלבים שמרביתם היו כלביו.^[3] דיוויד הוקני צייר עשרות ציורים ורישומים של שני כלביו סטנלי ובוג’י, חלקם פורסמו בספרו “Dog Days.” “איני מתנצל על נושא הציורים. שני היצורים הקטנים והיקרים האלה הם חברים שלי. הם אינטליגנטים, מביעים אהבה, קומיים ולעתים קרובות משועממים. הם צופים בי עובד; אני מבחין בצורות החמימות שהם יוצרים יחד, בעצב ובהנאות שלהם. בשל היותם כלבים הוליוודיים, נראה שבדרך כלשהי הם יודעים שאני יוצר מהם ציור.”^[4]

אמני התערוכה “על שתיים, על ארבע” מציגים עבודות ממגוון רחב של יצירות שלהם בנושא, החיה האהובה מתועדת בתנועה בתנוחת גוף אופיינית, בהבעת פנים ובצבעיה השונים. ניכרות השפעות מתולדות אמנות של ציירים אשר ציירו ופיסלו חיות (ג’ויה, דירר, דה וינצ’י, ולפסלים מצרים עתיקים…).

דברי היוצרים בחלל בית האמנים, מעשירים במלל את התקשורת המובעת בתערוכה באופן חזותי, על אופייה של החיה ועל הקשר בן האדם לבעל החיים.

אירית לוין, אוצרת

[1] חתולים: על חתולים, אנשים, ומה שביניהם, אוצרת דנה תגר (תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, 2007).

[2] גדעון עפרת, “לכלבים תהילה,” המחסן של גדעון עפרת, 24.1.2011.

[3] Dr. Katy Nelson, “15 Brilliant Paintings Inspired by The Dogs of Famous Artists”, Post Bark,
18.06.2014.

[4] בתרגום חופשי מתוך: David Hockney, David Hockney’s Dog Days (London: Thames & Hudson, 1998).