״לחן עממי״

מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב מציין 70 שנה לישראל

אוצר ראשי: יובל סער

אוצרים: איה בנטור, טל אמית וליה שורץ, ליאורה רוזין ולו מוריה, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, נדב ברקן

 

בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

ב-ה 13:00-10:00, 19:00-17:00 ו’ 13:00-10:00 ש’ 14:00-11:00

שני מעצבים וחמש מעצבות, הפעם בתפקיד אוצרים, יציגו בבית האמנים בתל אביב עבודות שאצרו, וינסו לענות על השאלה: עיצוב בישראל או עיצוב ישראלי?

יובל סער, ראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל: “חגיגות ה־70 למדינה מהוות גם בשבילנו ציון דרך שבו אנו עוצרים לרגע כדי לבחון את הפעילות שלנו וסוגיות העולות ממנה: האם העיצוב שלנו ייחודי? האם הוא יכול להיווצר רק כאן ולא במקום אחר? האם יש בו מאפיינים של המקום ושל יושביו? והאם אפשר לדבר בכלל על עיצוב ישראלי, או שצריך לדבר על עיצוב בישראל? התערוכה מציגה מנעד של תשובות אפשריות, רב־תחומיות ומעוררות מחשבה, באמצעות דימויים רב־גוניים, ממוצגים איקוניים וממלכתיים ועד מוצגים יום־יומיים שכלל לא ייחשבו ׳מעוצבים׳ במובן הרווח של המילה ״.

התערוכה ״לחן עממי״, ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, לרגל יום העצמאות ה־70 של מדינה ישראל, תיפתח בחודש אפריל 2018 בבית האמנים בתל אביב.

התערוכה, שתתפרש על כל חללי התצוגה של בית האמנים, תציג את התחומים השונים של העיצוב המקומי ותנסה לענות על השאלה – עיצוב בישראל או עיצוב ישראלי – סביב נקודות מפגש שונות כמו עיצוב ודת, עיצוב וחדשנות, עיצוב ולאומיות ועוד. בין הנושאים שייבחנו: האם יש כזה דבר מראה ישראלי ומחוות גוף מקומיות, איך העיצוב מתגייס לפתרון סוגיות דתיות, כיצד התגלגל סמל המדינה לגופם של אוהדי בית״ר ירושלים, והאם עגבניית השרי החליפה את התפוז הישראלי האיקוני כסמל לחדשנות ולחקלאות המקומית.

חמש מעצבות ושני מעצבים – שבמקביל לעבודתם כמעצבים עוסקים גם במחקר ובאוצרות – יופקדו על חללים שונים בבית האמנים ויתבקשו להציע תשובה משלהם לשאלות שהתערוכה מבקשת לבדוק: האם יש כזה דבר בכלל עיצוב ישראלי? כיצד הוא השתנה מאז קום המדינה? עד כמה המקום שבו המעצבים פועלים משפיע על עבודתם, וכמה הם מושפעים מתהליכים גלובליים? ואיך אפשר לנסח את היסודות של שפת העיצוב המקומית?

בין המוצגים בתערוכה: ספר אקורדיון רבנים לעריסת תינוק, מגן ציצית למכונת הכביסה, חנוכיית חב״ד חד פעמית; פריטים מבתי האופנה משכית, אתא, אלירן נרגסי והולילנד סביליאנז שאפשר לראות בהם פרשנות עכשווית מקורית לאופנה המקומית; 70 הצעות חדשות של מעצבים גרפיים לסמל המנורה לצד קעקועים של סמלי קבוצת הכדורגל בית״ר ירושלים; זרעי עגבניית שרי ״מגי״ ששווים את משקלם בזהב ועוד; ועבודות וידאו־ארט שבוחנות את הכוראוגרפיה של ענידת תכשיטים.

יובל סער, ראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל ואוצר התערוכה: ״ב־13 השנים האחרונות מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל מתעד את העיצוב המקומי, וחגיגות ה־70 למדינה מהוות גם בשבילנו ציון דרך שבו אנו עוצרים לרגע כדי לבחון את הפעילות שלנו. המכון, כמשתמע משמו, מתעד וחוקר את העיצוב שנוצר כאן בישראל, וכבר משמו עולות שאלות: האם העיצוב הזה ייחודי? האם הוא יכול להיווצר רק כאן ולא במקום אחר? האם יש בו מאפיינים של המקום ושל יושביו? והאם אפשר לדבר בכלל על עיצוב ישראלי, או שצריך לדבר על עיצוב בישראל?

 בתערוכה ״לחן עממי״ הזמנו מעצבות ומעצבים ישראלים לצאת ולחקור את הסוגיות הללו. התערוכה מציגה מנעד של תשובות אפשריות, רב־תחומיות ומעוררות מחשבה, באמצעות דימויים רב־גוניים, ממוצגים איקוניים וממלכתיים ועד מוצגים יום־יומיים שכלל לא ייחשבו ׳מעוצבים׳ במובן הרווח של המילה. כך, התערוכה לוכדת משהו מהמהות הישראלית שיש בה מגזרים שונים ו״שבטים״ שונים שיש ביניהם – אף על פי כן ולמרות הכול – קרבה של שותפות גורל״.

התערוכות והאוצרים:

אוצר ראשי: יובל סער

שם תערוכה: מחוות מקומיות, איה בנטור

מפגש מקורי דרך מחוות גוף בין צורף, תכשיט ועונד של צורפים מובילים בארץ. בנטור תיעדה את התנועה הנוצרת ברגע שבו היוצר מוסר את התכשיט, ובזמן שהעונד נפגש עם התכשיט ועונד אותו. מסירת התכשיט, הטומן בתוכו סיפור של מקומיות ועשייה, וענידתו כאקט אישי־אינטימי, מייצרים מחוות גוף, מערכות יחסים ותקשורת. בנטור בוחנת אם הכוראוגרפיה של מסירת התכשיט והכוראוגרפיה של ענידתו תלויות תרבות, ומהם היחסים בין היסטוריה מקומית לחוויה אישית, בין יצירה לשימוש שלה.

שם תערוכה: 4 לקילו, ליאורה רוזין ולו מוריה

מאז שנות ה־90 התפרסמה עגבניית השרי כהמצאה ישראלית, שאפשר לראות בה כמייצגת את המעבר של ישראל ממדינה שדימויה הוא של מעצמה של תוצרת חקלאית שתפוזים הם שגריריה, למעצמה מסוג שונה – הסטארט־אפ ניישן שמפתחת ומייצאת טכנולוגיה בצורת מיליוני זרעי עגבניות בשנה לכל העולם. אבל האם עגבניית השרי אכן הומצאה בישראל? התשובה אינה חד־משמעית. כך או כך היא מסמלת היום במידה רבה את החדשנות הישראלית, את הטכנולוגיות המתקדמות ואת האופן שבו ישראל מעוניינת להביט על עצמה.

שם תערוכה: נַעֲשֶׂה. חפצים בין קודש לחול, Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

התערוכה מציגה מסע מחקר בעקבות האובייקטים הייחודיים שבהם נעזר הציבור הדתי. החפצים מרתקים ומשקפים את החברה שבה הם נוצרו, את הצרכים האנושיים של משתמשיהם, ואת השינויים ברוח הזמן. בתערוכה יוצגו ספר אקורדיון רבנים לעריסת תינוק, מגן ציצית למכונת הכביסה, חנוכיית חב״ד חד פעמית ועוד

שם התערוכה: מטען עודף, טל אמית (מנהלת ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר) וליה שורץ

התערוכה שאותה אוצרות טל אמית וליה שורץ עוסקת בפריטי לבוש ישראליים, באופנה הנובעת מהם ובחוויה המתלווה למפגש איתם, המושפעת מנקודת המבט הסובייקטיבית ומן המטען שנושא עמו הצופה.

מתי בפעם האחרונה זיהיתם פריט אופנה ישראלי? יש דבר כזה בכלל? והאם הוא מבוסס על שורשים מקומיים או שלא בהכרח? אז מה בכל זאת גורם לנו לזהות אותו ככזה? מעצבי אופנה בכל העולם משתמשים במודע או לא במודע, בזהות המקומית שלהם כדי ליצור. גופיית טריקו בצבע ירוק זית, נעלי קיפי, חאקי אתא וחולצות סוף מסלול – בעבורנו הישראלים פריטים אלה נושאים מטען של זהות מקומית. אך לפעמים פריטי לבוש שאנחנו מזהים כישראליים לחלוטין, מעוררים גם אצל אחרים זיכרונות ממקומות רחוקים.

שם התערוכה: 490 קנים, נדב ברקן

70 שנים אחרי הקמת המדינה, פנה נדב ברקן ל־70 מעצבים גרפיים מובילים, וביקש מהם להציג את הפרשנות שלהם למנורת שבעת הקנים שנחשפה ב־10 בפברואר 1949 על ידי מועצת מדינת ישראל. מנורת שבעת הקנים היא אייקון יהודי ייחודי, שלא קיים בתרבויות אחרות. תהליך עיצובו של הסמל החל במכרז שזכה למאות תגובות. השקפת עולמם, התובנות והמחשבות שלהם כלפי המקום הזה מבוטאים בשבעים סמלי מנורה חדשים.

נעילה: 26.5.2018

(מודעה)