החלון | The Window

 ENGLISH FOLLOWS HEBREW 

הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה העברית ״הרצליה״ תל אביב היא אחד מאירועי האמנות המוצלחים ביותר שנערכו בארץ בשנים האחרונות. האוצר הראשי ד”ר רועי ברנד והאוצרות-שותפות: סנדרה וייל ורולא ח’ורי  העמידו תערוכה בהירה המשתמשת היטב בחלל בית הספר בו היא מוצגת, הן מבחינת ההצבה והן מהבחינה הרעיונית. הכותרת “התנסויות בלמידה” היא מטרייה רחבה לנושאי זיכרון, סביבה וחינוך, נושאים שהאקסטרפולציה שלהם נוגעת כמעט בכל תחום מחיינו. התרחשות הביאנלה כעת, בזמן בו מתבררת חשיבותו של חינוך אזרחי, ועד כמה הופקר בארץ בעשורים האחרונים, מוסיפה לה תחושת דחיפות. אמנם קלישאה אך היא חייבת להיאמר – הביאנלה האוטונומית לאמנות בגימנסיה ״הרצליה״ היא מקור לאופטימיות בימים הקודרים בהם אנו מצויים.
מבנה הגימנסיה מודרניסטי וחסר מעוף אך זו אדריכלות שקל להתמצא בה והניטרליות החזותית שלה מותירה את הבמה לאמנות (על ההיגד הרעיוני שלה יהיה מרתק לחשוב בתערוכה עתידית). הכיתות מהוות חללים סגורים למייצבים של אמנים יחידים והמסדרונות, אולם הספורט התיאטרון והחצרות מהווים חללים קבוצתיים.

The Autonomous Art Biennale at
Gymnasia “Herzliya” Tel Aviv – view of the entrance with Ester Schneider’s work

מתוכנית האירועים המבטיחה והפעילויות הרבות שנלוות לתערוכה הגעתי, עם ציפיות גבוהות מידי, רק להרצאה של רולא חורי על אמנות פלשתינית.  ההרצאה לא חידשה מעבר למה שכבר מוכר בדיון הישראלי המוגבל בנושא וחבל. בתחום ההתרחשויות רבות ומסקרנות, בעיקר במרכזי אמנות בשטחים הכבושים.
בנקיטת השם “ביאנלה” לתערוכה הנערכת בפעם הראשונה יש מידה של אופטימיות ויומרנות. תולדות האמנות הישראלית מלאות תערוכות שנקראו כך אך לא המשיכו מעבר למהדורה אחת או שתיים. שאלת האוטונומיה בה מתהדרת  התערוכה גם היא ראויה לדיון. מצוין בפרסומים שלא קיבלה מימון ציבורי אך היא נערכת בחללי מוסד שתקציביו, לפחות חלק ניכר מהם, ציבוריים. רשימת התורמים לאירוע כוללת את הא.נשים שבראש מערך הכוח של עולם האמנות הישראלי והדבר אולי תרם לשמרנות המסוימת השורה על התערוכה. אין כאן עבודה או עבודות שיהפכו לעבודות מפתח, לכאלו שיסמנו רגע ויציתו דיון או כיוון חשיבה חדש  אך מרבית העבודות מוצלחות כך שמדובר בתערוכה/אירוע שערכו עולה, מכל הבחינות, על סך חלקיו.
ב”להתחיל מחדש”, דינה שנהב כיסתה ריהוט כיתה סטנדרטי בברזנט שחור וציפתה את הקיר בדוגמא צמחית ירוקה ושופעת  והפכה את החלל למעין במה הממתינה למחזה. המלאכותיות הזועקת מדברת על הניכור המוחלט של הכתה-קפסולה מהסביבה ועל האופן בו תפיסת החוץ, העולם מתעוותת במבט מבפנים.

Dina Shenhav

חנא קובטי  העביר לכיתת לימוד חומר חזותי התלוי בכיתות במזרח ירושלים  מדבר מדבר על הניתוק בין חלקי מה שאמורה להיות אותה מדינה.  דימוי של הר הבית תולה לצד קמפיין “האחר הוא אני” שהיה אמור להבטיח אינקלוסיביות חברתית אך הופיע בערבית רק בבתי ספר ערביים.
ב “בית המלאכה”, פרויקט של הילה לביב בחדר כתה ובחצר היא חוזרת לנושא בו עסקה בעבר – קולקטיב נוער יהודי לפליטים מגרמניה, שבמהלך מלחמת העולם השנייה פעל במתכונת קיבוץ בשבדיה. בכתה מוקרן סרט העוקב אחר אלבום צילומים של הקיבוץ והצופים מוזמנים לגזור מגזרות צעצועי עץ שנבנו בבית מלאכה במקום כמקור לפרנסה. על עץ בחצר  מודבקות מגזרות מוגדלות ולצידן עבודת סאונד בו נשמע סיפורה של אחת מנשות הקבוצה בשבדיה. הניגוד בין הצבעוניות המתיקות והמשחקיות למצב המסוכן בו היו הנערים מצמרר.
עוד עבודות בולטות בכיתות הן  “מאבק בלתי סביר נגד אנטרופיה” של ריצ’רד אשר הבריטי ועיסא גרָיֶיּב
“שובו של אֹוזיריס”.  אשר, הניח צילומי תקריב של אובייקטים לא מזוהים על שולחנות כתה בלי לשנות את המבנה המוכר. הדימויים הופכים למעין דפי עבודה או טקסט המסרבים להתפענח וכך מנכיחים את השאלה כיצד ללמוד.
העבודה של גרָיֶיּב, מ 2019, מורכבת מפרגמנטים של סרטים מצריים בהם מופיע נאום התפטרות של נאצר לאחר תבוסת מצרים ב 1967, תוך שהוא מעצים את ההקשר בין דרמת ההתפטרות לעלילות פרטיות שמסופרות בסרטים. גרייב עסק בפירוק סרט קולנוע מצרי גם בעבודה שהציג בתערוכת סיום התואר השני בבצלאל לפני כשנה כך שאפשר לדבר על ראשית פתיחת מבט לתרבות שכנה באופן שלא נעשה בעבר (השפעה של כרסטיאן מרקלי ואמנים נוספים ניכרת).

Johanna Billing

באזורים הציבוריים בולטת עבודת הוידיאו הארוכה התובענית והמרתקת של  יוהנהּ בילינג “כל רגע מציג את מה שקורה” המוצגת באולם הספורט. זוהי מחווה, כמעט  reanactment   לעבודה מוקדמת של ג’ון קייג מ 1952 בה השתתפו בה לצד קייג, משוררים, אנשי קולנוע וגם ראושנברג ומרס קאניגהאם.  בילינג יצרה התרחשות עם ילדי בית ספר בריטי בה מודגשת תחושת אובדן ומבוכה לצד דחיפות. עבודה של שלי פדרמן, מזכירה את האיכות של עבודתה של אמנית מצוינת שהלכה לעולמה בגיל צעיר. ב History to go, עבודה מ ,2004 ארון תצוגה וכדי חרס הנראה כארון תצוגה מוזיאלי אך בתווית “ההסבר” מפורט מחיר וייעוד מסחרי של הכדים. הזיקה לגופי עבודות של אמנים כמו תמיר צדוק, או זוהר גוטסמן המציג כעת במוזיאון ישראל ברורה (וכמובן שאפשר לחשוב גם על חיים סטינבק).

Shelly Federman

שלוש עבודות גדולות של אסתר שניידר מוצבות במסדרונות בית הספר. אלו מבנים קלילים של  פרנזים שֹיער מלאכותי, ונוצות, מברשות וחלקי ריהוט המחוברים יחד לרישום תלת ממדי. המבנים החצי שקופים, השברירים, מחייבים הליכה זהירה סביבם וכך בחינה של התרבות שהם מרמזים לה – עירוב של התבוננות במקורות פרסיים ואסלאמיים אירוניה כלפי אוריינטליזם ושיח עם אמנות סוראליסטית ופופ – מניפת התייחסויות אנציקלופדית ממש שמהדהד בתוך מוסד לימוד שאמור לתת השכלה כללית. עוד בולטות סדרת הציורים המצוינים “מצולות” של שרון פקטורוביץ’ פינקוס, מיצב רישום ציורי וקליגרפי של דֹועָאא בַדראן, עבודות הדפס ורקמה של פאריד אבו שקרה,  ווידיאו של מנער זועבי והפיסול של חלי יוזביץ העשוי בטון ואדמה ומוצג על שולחנות קפיטריה ברוטליסטית בהצבה מצוינת.

אוצר ראשי: ד”ר רועי ברנד
אוצרות-שותפות: סנדרה וייל, רולא ח’ורי
רח׳ ז׳בוטינסקי 106 ,תל אביב

צילומים – סמדר שפי

Sharon Faktorowich Pinkus

The Autonomous Art Biennale at Gymnasia “Herzliya,” Tel Aviv:Experiments in Learning”

The Autonomous Art Biennale at Gymnasia “Herzliya” Tel Aviv is one of the best art events held in Israel within the past few years. Chief Curator Dr. Roy Brand, and Associate Curators Sandra Weil and Rula Khoury have created a coherent exhibition using the space of the school both in terms of installation and concept. The title, “Experiments in Learning,” is a broad umbrella for issues of memory, environment, and education, whose extrapolation touch on nearly every sphere of life. The Biennale, at a time in which the importance of civic education is becoming clearer, as well as how much it has been disregarded over the past decades, adds a sense of urgency. It may be a cliché to state the following but it must be said: the Autonomous Art Biennale at Gymnasia “Herzliya” Tel Aviv as a source of optimism in these dark days.

The school’s Modernist building is totally generic but makes for easy orientation; its visual neutrality leaves it open for art (it is fascinating to think about its conceptual weight in a future exhibition). The classrooms are spaces for solo installations, while the hallways, gymnasium, theatre, and courtyards are spaces for group installation.
From the promising program of special events and numerous activities, I attended only Rula Khoury’s lecture on Palestinian art, with too-high expectations. The lecture did not give new insights into the new art centers in the Territories. Using the term “Biennale”for a first-time exhibition is optimistic and pretentious. Israeli art history is full of exhibitions with that title that did not continue beyond one or two editions. The autonomy of which the exhibition boasts is also questionable. The announcements note that it received no public financing, but it is being held in an institution funded largely by public monies. The list of sponsors comprises leading figures of the Israeli art world, which perhaps contributed to a certain conservative line. Although there are no seminal works that will ignite a new discourse, yet most of the artworks are good: it is an exhibition whose whole is greater in all aspects than the sum of its parts.
Dina Shenhav, in “Starting Over,” covered standard classroom furniture with a black canvas and covered the wall with a pattern of abundant green vegetation, transforming the space into a kind of stage awaiting a play. The evident artificiality speaks to the utter alienation of the classroom from its environment, and the way in which the perception of the exterior world becomes distorted by the gaze from the interior.
Hanna Qubty placed visual materials from East Jerusalem classrooms to speak about the disruption between parts of what were supposed to be the same country. The image of the Temple Mount hangs next to the campaign poster “The ‘other’ is me,” that was supposed to promote inclusiveness but appears in Arabic only in Arab schools. In Hila Laviv’s project “Workshop” installed in a classroom and in the yard, she returns to a history with which she engaged in the past – a collective of young Jewish refugees from Germany who operated as a kibbutz in Sweden during World War II. The film screened in the classroom follows the photo album of the kibbutz, while viewers are invited to create papercuts of wooden toys made in the workshop on the kibbutz as a way to earn their livelihood. Enlarged cutouts are pasted on a tree in the yard, alongside of which is a sound piece in which one of the refugees tells her story. The contrast between the sweet colors and playfulness and between the circumstances under which they were made is chilling.

Richard Usher

Other outstanding works in the classrooms are British artist Richard Usher’s “Unreasonable Struggle against Entropy,” and Essa Grayeb’s “Return of Osiris.” Usher placed close-up photographs of unidentified objects on the desks without changing their familiar structure. The images become a kind of workbook sheets or text that refuse to be decoded, thus asking: How does one learn?
Grayeb’s 2019 piece is comprised of fragments of Egyptian films with Nasser making his resignation speech after Egypt’s defeat in the 1967 war. Grayeb intensifies the connection between the political and the personal. He deconstructed an Egyptian film in his Bezalel MFA graduation project about a year ago, thus beginning an observation of our neighboring cultures in a way that was not done in the past (evidently influenced by Christian Markley and other artists).
Johanna Billing’s long, demanding, fascinating video, “What Happens Every Moment,” screened in the sports hall, stands out among the works in the public spaces. This is a tribute – almost a reenactment – of an early work by John Cage (1952) in which poets, filmmakers, and dancers, including Rauschenberg and Merce Cunningham, participated. Billing created a “happening” with schoolchildren at a British school in which a sense of loss and confusion is emphasized along with urgency. The artwork by a late Shelly Federman reminds us of the excellent quality of her work. In History to Go (2004), clay jugs look like a museum display, but the detailed “explanatory” label shows the price and commercial destination of the jugs. The connection to the works of other artists such as Tamir Zadok or Zohar Gottesman – currently showing at the Israel Museum Jerusalem – is clear (and of course, Haim Steinbach comes to mind).

Doaa Badran

Three large works by Ester Schneider are installed in the school’s hallways. They are light-weight structures of fringes of artificial hair, feathers, brushes, and furniture fragments are like drawings in space. The fragile structures require visitors to carefully navigate around them and observe their Persian and Islamic sources, in an ironic look at Orientalism, and discourse with Surrealism and Pop Art –truly encyclopedic references. These are especially potent in an educational institution with a humanistic curriculum. Outstanding as well is the excellent series of paintings by Sharon Faktorowich Pinkus titled “Depths”; a painting/calligraphic/drawing installation by Doaa Badran; Farid Abu Shakrah’s print and embroidery piece; a video by Manar Zuabi; and the concrete and earth sculpture by Cheli Jusewitz placed on tables in a Brutalist cafeteria in an interesting installation.

Chief Curator: Dr. Roy Brand Associate Curators: Sandra Weil and Rula Khoury

106 Jabotinsky, Tel Aviv

Photographs: Smadar Sheffi

Cheli Jusewitz