PEREC – TEL AVIV – PEREC
A project curated by Dr. Smadar Sheffi
Project manger: Yaël Baruch
And what if Perec visited Tel Aviv of 2024? Walking through the streets dotted with buildings in different stages of urban renewal, the stories of the lives of their former inhabitants exposed, would he think of 11 rue Simon-Crubellier, the fictitious Parisian apartment block in which “Life: A User’s Manual” takes place? Would he choose a vantage point – perhaps Dizengoff square or Rothschild boulevard, and observe the mundane, record the “nonstop city” like in “An Attempt at Exhausting a Place in Paris” written 50 years ago, 1974 in Saint-Sulpice Square in Paris?
***
PEREC – TEL AVIV – PEREC was compromised of the exhibition Troisième droite, 3 | Third floor on the right, 3 in the gallery of the French Institute in Tel Aviv, a digital sound work and Perec Night which encompassed eight concurrent events including literary events, film screenings and architectural walks.
The project explored and observed Tel Aviv through Georges Perec the French-Jewish novelist and filmmaker sensitivities: delving into the city’s, and its dwellers mind, and memories through its spaces, both the seemingly shabby and the polished. Inspired by Perec’s oeuvre it contemplated the way spaces are a trajectory that influences our lives.
***
Perec’s biography relates to biographies of numerous immigrants and refugees that formed the fabric of Tel Aviv and shaped its culture, one in which hope coexists with immense pain and vulnerability, a reservoir of human feeling. A son of Polish Jews who had emigrated to France, he lost his parents in World War II – his father killed in service in the French Army, His mother murdered in the Holocaust. Perec addressed his traumatic childhood in his literary work -most often in a concealed manner.
The interconnecting stories of his heroes in each book, and between them, create what can be pictured as an urban entity, bustling with energy, creativity, even humor and yet constantly mining the past, its memory peering into its own void. In Species of Spaces, Perec escorts the readers from their bed to the street, the city, and the world trying to understand the essence of shared spaces.
The horrific events of World War II and its ramifications had a huge impact on Tel Aviv, a city waves of refugees and immigrants defined and redefined over the last hundred years. People fled to it from Europe since the interwar period. In “Ellis Island and the People of America”, Perec remarks it was only by chance that he was not Canadian or Argentinian, Israeli or American, as were many of his relatives.
Heartfelt thanks to Yaël Baruch.
Thanks to the Jacqueline de Romilly Foundation hosted by the Fondation de France for their generous support.
קומה שלישית מימין, 3
אוצרת ד”ר סמדר שפי
בהשתתפות: אירה אדוארדובנה, עופר בסודו, אירה פרוחורובה וברק רביץ.
עבודת הסאונד: לפענח פיסת עיר ברחבי תל אביב ולהאזנה ברשת: יהונתן רון בשיתוף רותם וולק וג׳אד מרשנדו – בראבי.
שם התערוכה הוא כשם פרק צ”ג ב”החיים הוראות שימוש”, ספרו המונומנטלי של ז’ורז פרק שראה אור ב-1978. הספר הוא ניתוח מדוקדק, מרהיב, היוצר היכרות מעמיקה, אינטימית, עם בית דירות דמיוני בפריז על דייריו, חפציהם והאדריכלות שסביבם, על מסעותיהם וחלומותיהם. פרק מתאר את החדר בקומה השלישית מימין: “החדר השלישי בדירת הרפאים הזאת ריק … על הקיר שמול הדלת תלויים עשרים ואחד תחריטי פלדה בפורמט אחיד…”. שלושת העמודים הבאים מוקדשים לאינוונטר של הדימויים בכל אחד מהתחריטים.
המשחק שבין הצהרה על ריק, על אין, ואז פנייה לספירת מלאי של שפע פרטים אופיינית לפרק. הוא מערער תפיסות, רעיונות ואקסיומות, מקלף אותם וחושף את מנגנוני ההונאה, בעיקר העצמית, שמאחוריהם. העבודות של אירה אדוארדובנה, עופר בסודו, אירה פרוחורובה וברק רביץ, יוצרות, בדרכן, מהלך דומה. ביצירות יש מידות משתנות של הומור יבש, אבסורד וגם פליאה, ובכולן נבנה מנגנון זהיר שאופן פעולתו גלוי לצופה.
ב”חדר הספרייה” בני משפחתה של אירה אדוארדובנה אורזים בסרט נע את תכולת חייהם ומכניסים חפץ-חפץ למזוודה. האב מכריז את שמות החפצים – בהם קומקום, שעון, מסכת גז, ספר, מגבת ואגרטל. האם מניחה כל חפץ בתורו על השולחן, האחות הבכורה אורזת בנייר עיתון והאמנית מניחה במזוודה. אינוונטר החפצים העקורים, כביכול אקראי ואבסורדי, משרטט פרופיל של חיים שהיו, ואת הקונספציה של המהגרים על המצפה להם במחוז חפצם: אילו חפצים נדמים להם חיוניים, מועילים להשתרשות מחדש ולזיכרון העבר.
כותרת צילומיו של עופר בסודו היא “15-30”. זהו זמן החשיפה של הצילום, הזמן בו עדשת המצלמה, במבט אדיש ואחיד סרקה חזית בית דירות תל אביבי היטב מתגלים התריסים, הסדקים, העציצים המאולפים, הרהיטים המהוהים, האור הרך, חדרים שהדמויות שהיו בהן נעלמו בחשיפה הארוכה.
ארבע דלתות צרות, בדיוק 27 ס”מ רוחבן, סגורות, בלתי פונקציונליות ,יוצרות עמוד הניצב חופשי בחלל. העבודה “מקום שבו…” של אירה פרוחורובה מובילה לשום מקום אבל מסמנת אפשרויות רבות – כולן חסומות. כמו במשחקי המתמטיקה של פרק, בתערוכה שכותרתה “קומה שלישית מימין, 3” נציין ש-27, רוחב הדלתות, הוא חזקה שלישית של 3, 33=27.
אלמנטים אדריכליים מוכפלים בעבודות של ברק רביץ “גדר” ו”ארבע כנפיים”. פסל הגדר מאלומיניום נעשה לפי גדר נוי מפלסטיק המשמשת לתיחום ערוגות. הפלסטיק ניצוק בטקסטורה דמוית עץ, ניסיון נוגע ללב אך נלעג לשמר בחפץ מתועש מגע טבעי, והאלומיניום רק מוסיף עוד שכבת אירוניה. הגדר בפסל אינה תוחמת דבר אך היחידות היצוקות כולאות זו את זו. ב”ארבע כנפיים” מוצג חלון מפורק שמדבקה מחליפה בו נוף שיכול היה, אולי, להשתקף מבעדו. המלאכותי מחליף את הטבעי, וה”חלוניות” של החלון, היכולת שלו להפריד פנים וחוץ, כמו ה”גדריות” של הגדר, קרסה לתוך עצמה ונותרה כצורה ריקה – אך סדורה.
Troisième droite, 3
Commissaire : Dr. Smadar Sheffi
Ira Eduardovna, Ofer Bessudo, Ira Prohorova, Barak Ravitz
Création sonore : « Déchiffrer un morceau de ville »
de Jonathan Ron, en collaboration avec Rotem Volk et Jade Marchandeau-Berreby
Le titre de cette exposition fait référence au chapitre 33 de La vie mode d’emploi, œuvre emblématique de
Georges Perec publiée en 1978. Dans ce livre, Perec nous invite à une exploration minutieuse et prodigieuse d’un immeuble imaginaire à Paris, ainsi que de ses habitants, de leurs objets, de l’architecture environnante, de leurs voyages et de leurs rêves. C’est ainsi qu’il décrit la troisième pièce de l’appartement situé au troisième étage à droite : « La troisième pièce de cet appartement fantôme est vide… Sur le mur du fond sont suspendues vingt et une gravures sur acier, d’un format identique… ». Les pages suivantes offrent un inventaire détaillé des scènes représentées sur chacune des gravures.
Ce contraste entre l’évocation d’un vide et l’inventaire foisonnant de détails est caractéristique de l’œuvre de Perec. Il remet en question des idées préconçues, des concepts et des axiomes, les décortique et révèle les mécanismes d’illusion qu’ils renferment, notamment ceux liés à l’auto-tromperie.
Les œuvres d’Ira Eduardovna, Ofer Bessudo, Ira Prohorova et Barak Ravitz explorent des thématiques similaires. Empreintes, à divers degrés d’un humour grinçant et d’une touche d’absurde, elles révèlent toutes un mécanisme subtil, perceptible par le spectateur.
Dans l’œuvre « La Bibliothèque », les membres de la famille d’Ira Eduardovna emballent, à la chaîne, le contenu de leur existence dans une valise, objet après objet. Le père énumère chaque objet — une bouilloire, une horloge, un masque à gaz, un livre, une serviette, un vase. La mère les dispose, les uns après les autres, sur la table, la sœur aînée les emballe dans du papier journal, et l’artiste les place dans la valise. Cet inventaire, à la fois aléatoire et absurde, esquisse le portrait d’une vie révolue et reflète les préoccupations de ces émigrés face à leur avenir dans leur nouveau pays. Il met en lumière les objets qu’ils jugent essentiels pour leur enracinement et la préservation de leur mémoire collective.
Ofer Bessudo présente une série de photographies titrée « 15-30 », en référence au temps d’exposition, au moment où l’objectif de l’appareil, de façon indifférente et uniforme, capture la façade d’un immeuble à Tel Aviv, en révélant les volets, les fissures, les plantes desséchées, les meubles délabrés, la douce lumière ainsi que des pièces où les personnages qui s’y trouvaient ont disparu en raison d’une surexposition.
Ira Prohorova propose « Un endroit où… », une œuvre où quatre portes étroites de 27 cm de large sont fermées, sans fonctionnalité aucune, créant un élément architectural détaché dans l’espace. Ces portes ne mènent nulle part, mais offrent de nombreuses possibilités, toutes sans issue. À l’instar des jeux mathématiques de Perec, la dimension de ces portes renvoie à une puissance de trois, 33 = 27.
Barak Ravitz présente les œuvres « Clôture » et « Quatre ailes » où des éléments architecturaux sont dupliqués. La sculpture de la clôture en aluminium s’inspire d’une clôture décorative en plastique conçue pour délimiter des parterres de fleurs et dont l’aspect vise à imiter le bois, tentative touchante, mais risible, de préserver une touche de naturel dans un objet industrialisé, l’aluminium ajoutant à cela un supplément d’ironie. Dans cette sculpture, la clôture ne délimite rien, mais les éléments s’emprisonnent les uns les autres. Dans « Quatre ailes », une fenêtre démontée est ornée d’un autocollant remplaçant un paysage qui aurait pu y être reflété. L’artificiel remplace le naturel et la fonction même de la fenêtre, celle de séparer intérieur et extérieur, est interrogée, tout comme celle de la clôture, ne laissant qu’une forme vide mais ordonnée.
