For English Click Here.
To view the Hebrew catalogue PDF please press the fifth image on the page and for English please press last image.
דיאנה קוגן
Time didn’t exist – Space didn’t either
אוצרת ד”ר סמדר שפי
גלריה אלמסן, יפו
נובמבר – דצמבר 2021
פעולת המחיקה מטרתה לאיין. בכיסוי ומחיקה של טקסט, או דימוי, מקננת אלימות.
בתערוכה Time didn’t exist, space didn’t either מאות דפי ספרים, תלושים, שדיאנה קוגן מחקה בהם טקסטים. בין השורות הותירה קרעי משפטים. אלו, כבאלכימיה פלאית, הופכים שירה.
***
קוגן מוצאת ספרים ברחוב. הנגיעה בספר שהושלך היא הושטת יד לדחוי, למבוזה. כבפעולת ריפוי, קוגן, מכירה בדפים המצהיבים כ Readymade ומשיבה אותם לחיק עולם התרבות.
במשיכות בעיפרון רך, היא מכסה על השורות המודפסות, תוך הקפדה לשמור על פסקאות ורווחים; מלים יחידות, שורות אחדות, שהיא מותירה גלויות, מתלכדות לכדי משפטים קצרים ופואטיים.
מחיקת דימויים וטקסטים, מסיבות אידאולוגיית או לשם שימוש חוזר במצע, מוכרות בשדה האמנות לאורך דורות. הקניית-ערך למחיקה, כיצירה אוטונומית, התבססה במובהק במאה העשרים. רישום מחוק של דה קונינג (Erased de Kooning Drawing, 1953), של האמן האמריקני, רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg 1925-2008) – ניסח את הפרקסיס כהיגד חזותי. ראושנברג מחק רישום, שקיבל מן האמן וויליאם דה קונינג ((Willem De Kooning, 1904-1997, והפך אותו, באמצעות פעולת-המחיקה, לעבודתו שלו.
עוד קודם לכן, מחיקה כחלק מתפיסת מודרניות, התגלמה בריבוע שחור (1915?) של קזימיר מלביץ’ (Kazimir Malevich, 1879-1935), מהבולטים שבאמני האוונגרד הרוסי. בעבודה פורצת-דרך זו מתרחשת מחיקה סימבולית של תולדות האמנות. מחיקה לשם איפוס הוותה חלק מחזונן של תנועות אמנות כמו הסופרמטיזם, שייסד מלביץ’ (מקורו ב-Supremus בלטינית ובנטיית המופשט הגאומטרי לשׂגב), וכן במשטרים טוטליטריים, שדגלו בכינון סדר חדש על חורבות הרס העולם הישן.
ב-1986 יצר האמן המושגי האמריקני, ג’וזף קוֹסוּת’ (b. 1945 ,Joseph Kosuth), את המיצב Zero & Not – בו כיסה פסקאות מתוך כתבי פרויד בסרט הדבקה שחור, אך הותיר חלק מהאותיות גלוי. הטקסט, נוכח ומוסתר חליפות, מתקשר לתת מודע (לא-מודע), מושגים פרוידיאניים שחוללו שינוי באופן קריאת העולם במערב. בדומה לקוֹסוּת’, קוגן שומרת על מתאר הפסקאות, כך שמתקבלים מלבנים וריבועים כמעט-שחורים. הטקסט מבליח מתוך העבודה כזיכרון. Then everything went black הוא משפט שנשאר גלוי באחד הדפים, ונקרא כמבט רפלקטיבי על תהליך העבודה.
הפעולה של קוגן מורכבת. אקט המחיקה, במיצב של קוסוּת’ ובספרים של קוגן הוא פעולה של ניכוס והפגנת סמכות: השחרת טקסט מזוהה עם צנזורה, הסתרת מידע בשם “ביטחון” או שמירת פרטיות. ניתן לחשוב על אקט המחיקה של קוגן גם במונחים של פיסול רדוקטיבי; מחיקה כחציבה, המותירה מלים וקטעי משפטים נבחרים – גלויים. קוגן מכסה טקסטים אך אינה מעלימה אותם. במבט מקרוב מה שהוסתר נמצא ומתגלה (כמו אצל קוֹֹסוּת’ — אפשר, במאמץ מסוים, לקרוא את המכוסה). קוגן מבקשת אפוא מהמתבונן/ת לִדמוֹת לארכיאולוג, המסלק בזהירות שכבות אדמה, כדי שלא לפגוע בממצאים; מודע להכאיב, לכך שכל פיסת מידע, כל עדות, הנה נדירה בתכלית.
ככל שמאריכים להתבונן בעבודותיה של קוגן, היחס בין המהוסה והחשוף – הופך פחות דיכוטומי. הטקסטים צפים בשדות האותיות המכוסות ומתקבלת שירה חזותית.
במאמרו, מות המחבר (1967), כתב הסמיולוג ומבקר התרבות הצרפתי, רולאן בארת (1980-1915) כך:
אנו יודעים עתה שטקסט אינו נעשה משורה של מילים, המשחררות יחד איזו משמעות בלעדית מעין-תיאולוגית, (”המסר“ של המחבר-האל), אלא הוא חלל רב-ממדי, שבו משולבות ומתנגשות כתיבות רבות ושונות, שאף אחת מהן איננה בראשיתית: הטקסט הוא רקמה של ציטוטים המגיעים אליו מאינספור חֲדריה של התרבות.[1]
בדפים מתרחש מפגש בין הפעולה הידנית לבין הדפוס, בין המושכח ובין המודגש. הטקסט המוסתר-מחוק הוא כקליפה ביחס לטקסט, הנחשף-מודגש. פעולת המחיקה-החסֵרה, שיוצרת קוגן, מזכירה אמנם פיסול, אבל הציורית האקספרסיביות של הקו — נוכחת בעוצמה.
קוגן עובדת בספרים באנגלית (פועלת בתוכם) – שפה נרכשת עבורה. את הזרוּת היא מנצלת ליצירת קשב ומבט חדש. היא בוררת מהדפים הקרועים משפטים הנוגעים באמנות ובחיפוש משמעות בעולם.
בתערוכה – שורות-שורות של דפים המקיפים את הצופות והצופים; עמודים גליליים בגדלים שונים, שעונים על הקירות, כמקלות-משחק לא ידוע או כמגילות סגורות. הגלילים מכוסים במונוכרום גרפיט ומבט מקרוב מגלה, שהטקסטורה המחוספסת רבת-השכבות דומה לעור; בלתי מפוענחים – כאילו יצאו מציור רומנטי של חורבות עתיקות, שאירועים אלימים הביאו לאובדנן – הגלילים מנהלים דיאלוג עם הדפים. הם מאזכרים את מעגליות הזמן ואת ריבוד הידע; האופן בו דימויים משתנים ובכל זאת נשארים על מכוֹנם בזיכרון-התרבות.
***
בדפים מתוך ספרים דחויים, הטקסטים המכוסים של קוגן מערסלים שירה.
Time didn’t exist, space didn’t either
ד”ר סמדר שפי,
נובמבר 2021
[1] רולאן בארת, “מות המחבר”, בתוך: מות המחבר/ רולאן בארת ו-מהו מחבר/ מישל פוקו, תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: דרור משעני, עריכה מדעית: אלי שיינפלד, ליבידו סדרה לתרגום, הוצאת רסלינג: תל אביב-יפו 2005, עמוד 14.
Diana Kogan’s exhibit, ”Time didn’t exist, space didn’t either,” is comprised of hundreds of pages torn out of books on which the artist blackened portions of the text, leaving fragmented sentences which, as if through a miraculous alchemy, are transformed into poetry.
Kogan finds books in the streets, and takes in the rejected and scorned volumes as an act of healing. Kogan finds books in the streets, and takes in the rejected and scorned volumes as an act of healing. She acknowledges the yellowing pages as a readymade, and restores them to the world of culture.
With pencil strokes in soft lead, she covers the printed lines, painstakingly preserving the paragraphs and spaces; the individual words and parts of text that she leaves uncovered come together into short, poetic sentences. Her act of erasure resonates previous works of art by Kazimir Malevich, Robert Rauschenberg, Joseph Kosuth, and others.
Obliterating images and text in an act of censorship embodies a certain violence. Kogan’s selective erasure may also be thought of in terms of reductive sculpture, as excavation that leaves words and fragments exposed.
The pages are the site of an encounter between the manual action applied to them and the print, between the forgotten and the emphasized. The concealed-erased text is like a husk in relation to the exposed-emphasized text. Although the act of erasure-the making absent that Kogan creates is reminiscent of sculpture, but the expressive painterliness of the line has an intense presence.
Kogan covers texts but does not obliterate them completely. The longer one looks at Kogan’s works, the relationship between the suppressed and the exposed becomes less dichotomous. The texts float in the fields of the covered letters, resulting in visual poetry.
Row upon row of pages surround viewers; various-sized cylinders lean on the walls like poles from an unknown game, or closed scrolls. The cylinders are covered with monochromatic graphite, while a close examination shows that they resemble the texture of skin. The “pillars” are undecipherable, as if they emerged from a Romantic painting of ancient ruins, in a dialogue with the torn-out pages. They evoke the cyclic nature of time and the stratification of knowledge, the way in which images change yet stay engraved in cultural memory.
***
Kogan’s covered texts, pages from discarded books, cradle poetry:
“Time didn’t exist, space didn’t either”
Dr. Smadar Sheffi
November 2021
