חללים שלישיים – על המיצב “בבואה” בבריכת הקשתות
אוצרת: ד”ר סמדר שפי
פרויקט של המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR
“בבואה”, יצירת סאונד וווידאו היא מסע תרבותי ורעיוני, מחוז למפגשים, הצטלבויות וחיבורים.
חלל בריכת הקשתות מתגלה במלוא הדרו לאחר ירידה בגרם מדרגות צר. חלל גבוה, עתיר קשתות ואור המרצד על המים ומשתבר בדגמים שונים. החלל עוטף את המבקרות והמבקרים כרחם שמתוכו, דרך מעלה המדרגות, מעין תעלת לידה, יחזרו לעולם שבחוץ.
ב”בבואה” שיצר דור זליכה לוי, הופכת בועת המציאות הזו, את הרחם שבתוך המרחב, למקום של התבוננות פנימה, התכנסות והיפתחות. בתוך האתר הצופים והצופות, אם על המזח ואם בשיִט בסירות, מוקפים בדימויים ובצלילים. “בבואה” נוגעת ברבדים רבים של אסוציאציות, רגשות וזיכרונות, והיא נעה בין פנים לחוץ, בין עבר להווה.
בריכת הקשתות נחנכה בשנת 789 לספירה, בעידן השלטון המוסלמי בארץ ישראל. היא הייתה חלק ממערך משוכלל לאספקת מים בתקופת שלטונו של הח’ליף הארוּן אל-ראשיד. “בבואה” היא גשר מעל הבדלי זמן ותרבות. הווידאו והסאונד, האמצעים האמנותיים שמשמשים את זליכה לוי, הם בעלי מסורת קצרה יחסית. עבודות סאונד מוכרות מאז תחילת המאה העשרים (בעבודות של אמנים מתנועות אוונגרדיות כמו הפוטוריזם האיטלקי והדאדא, שהחל בשווייץ). הווידאו החל להתפתח בראשית שנות השישים. השימוש בהם בתוך אתר היסטורי, בהתייחסות לתרבות מקומית מוסלמית ויהודית, יוצר רגע מרהיב.
שני דימויים של כלים מוסיקליים מוקרנים על קירות הבריכה: תוף ופתח תיבת תהודה של עוּד. הכלים, המהווים את העוגנים החזותיים ב”בבואה”, עתיקים ונפוצים באגן הים התיכון ובאסיה. מאז שנות ה-90, במקביל להתגוונות המקורות לזרם המרכזי במוסיקה הישראלית. נעשה העוד פופולרי גם מחוץ לקהילות ערביות ויהודיות מארצות דוברות ערבית. ב”בבואה” העוד מוצג דרך מבט מתוך פתח תיבת התהודה, מבט בלתי אפשרי בדרך כלל. הפתח מעוטר דגמים המשתקפים ומשתברים במים. אחד עשר מיתרי העוד, חמישה כפולים ועוד אחד בודד, נעים שעה שהיד המנגנת אינה נראית.
לתוף כלי נגינה שכנראה עתיק מהעוד ופופולרי, גרסאות רבות מבחינת גודל וחומר. על התוף, המוקרן ניראית לעיתים היד המתופפת ולעיתים היא סמויה מהעין. דימויים של עיגול תוף ועיגול פתח תיבת התהודה של העוד, יוצרים נקודות מרכוז למבט הצופים ומעין נקודות מגוז רגשיות. הם מאזכרים חלונות רוזטה כנסייתיים, כמו אלו המעטרים את המנזר הפרנציסקני על שם ניקודמוס ויוסף הרמתי שברמלה העתיקה. החלונות הכנסייתיים מאזכרים בתורם את האוקולי (Oculus – חלון עגול) מהעת העתיקה, המופיעים בקצה כיפות במבנים פגאניים או אסלאמיים קדומים. כך, המוטיב הוויזואלי המרכזי ב”בבואה” צופן בחובו התייחסויות לזמנים ותרבויות שונים. ההקרנה על הקיר והשיקוף במים יוצרים אשליה של אינסוף.
בבריכה מושמעות מוסיקה ושירה בשתי שפות ומשמונה רמקולים. מערכות זמן ותנועה מופעלות ב”בבואה”, כמו גלגלי שיניים משתלבים. לצד נקיפת הזמן הנמדד בשניות, דקות ושעות אנו חווים את משך הקטעים המוסיקליים – ארבעה פיוטים וארבעה שירים שביניהם קטעי דממה – ככלי נוסף לספירת זמן. תנועת מיתרי העוד המתוחים על הפתח המעוטר המוקרן על קיר הוא מערך נוסף ובמקביל, על קיר אחר, תנועות תוף מרים. על המים נעים הדימויים המשתקפים, מושפעים מתנועת הצופים השטים בסירות ומתנועת הצלילים בחלל. להרף עין, הצליל מקבל צורה. ברגעי הדממה, שתיקת הרמקולים, מתחדדים ובולטים צלילי הבריכה והעיר – משוט במים, נהמת מכונית במפלס הרחוב וקולות הנשימה, ואולי הדיבור והתנועה של הצופים שהופכים, כמעט בלי משים, למשתתפים ביצירה. פנים וחוץ מתערבבים ומוצפים שוב ושוב בצלילי זמירות. אפשר להיזכר ב-“4:33”, יצירתו של המלחין האמריקאי ג’ון קייג’ מ-1952, שנכתבה אחרי שביקר בחלל מבודד וחקר בה את מהותה של הדממה. דממה, הסיק קייג’, אינה קיימת באמת. קיימים רק תנאים שנוצרים, בהם אנו יכולים לשמוע קולות אחרים. “בבואה” עוסקת בהקשבה, ביכולת לשמוע גם את מה שמוכר פחות.
בעת השיִט בסירות עוברים בין אזורי צליל שבהם מנגינה מושרת פעם בעברית ופעם בערבית, מזהים מילים בשפות השונות ומגלים אינטונציות של המבצעים. המנגינה בשתי השפות זהה, לכל הפחות דומה מאוד, אף שהתכנים אינם תרגום, כלומר, המלל שונה. פייטנים שאלו והתאימו מנגינות ערביות לפיוטים העבריים, לעיתים תוך יצירה של הומופונים (מילים שנשמעות זהות או דומות ומשמעותן שונה). הקולות, ללא גוף, מלווים את השטים ומקפלים בתוכם געגועים, קרבה. ברחם החלומית הזו, בבריכה, מפציעה אולי הצעה ליחסים חדשים בין תרבויות.
הקול והמוסיקה, שני מרכיבים אבסטרקטיים ועם זאת מוחשיים, מקבלים ב”בבואה” איכות חומרית. אף על פי שלצליל אין נראוּת, הוא מגדיר חלל: האזור שבו הוא נשמע לעומת האזור שבו אינו נשמע. הרמקולים ב”בבואה” יורדים מתקרת הבריכה, מאותם פתחים דרכם הורידו בעבר הרחוק דליים והעלו מים מהמאגר. הקול, אם נרצה, מחליף את המים. את החומר החיוני לקיום הפיזי מחליף מרכיב מחַייה רוחנית. בעבודה מושמעות ארבע מנגינות. המנגינה ל”יפת עין לִבבתיני” ול”יש לי גן ובאר יש לי” של עבד אל-רחים אל-מסלוב (מת ב-1928) ידוע מי הלחינן, והאחרות מלחיניהן אלמונים. כל מנגינה היא מנגינת פיוט המושרת הן בעברית והן בערבית (ל”יפת עין לבבתיני” ול”יש לי גן ובאר יש לי”, יש שתי גרסאות בעברית). מיקום הצופה בחלל יוצר בכל רגע חוויה ייחודית, כשמשתנה עוצמת השמיעה של כל אחד מהביצועים בעברית או בערבית.
בבריכת הקשתות נוצר “חלל שלישי” ולמעשה מספר כמעט אינסופי של “חללים שלישיים”. זהו מושג שטבע חוקר התרבות הומי ק’ באבא (Homi K. Bhabha), והכוונה היא למקום הנוצר כשמפגש בין תרבויות יוצר ישות שלישית, עם משמעויות וייצוגים משתנים. ב”בבואה” הבריכה הכהה והעוטפת עולם מופרד מאפשרת התוודעות לקולות ומנגינות: התבוננות, מחשבה ושהות במשותף ובשונה.
תוכני הפיוטים המושמעים ב”בבואה” נעים בין האישי לקולקטיבי. הפיוט “יפת עין לִבבתיני” מושר לרגל הולדת בת; שיר האהבה “יעלה” יכול להתפרש כמופנה גם לאל וגם לקולקטיב היהודי; והפיוטים “למה הקץ” ו”אָרַך זְמַני” עוסקים בכיסופי גאולה. פיוטים אלו מושרים בבתי כנסת ומבוצעים גם באולמות קונצרטים בידי פייטנים מובילים ובהם משה חבושה, ציון יחזקאל ויחיאל נהרי.
שירו של ח”נ ביאליק “יש לי גן ובאר יש לי” הוא היחיד מהשירים בעברית שאינו פיוט. הדימויים הארוטיים שבו – “וַעֲלֵי בְּאֵרִי תָּלוּי דְּלִי, מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי, מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי” – מהדהדים את האסוציאציות הרומנטיות של מפגש סביב מקורות מים המצוי בסיפורים התנ”כיים על יעקב ורחל ועל משה וצִפורה.
השירים בערבית הם שירי אהבה ותשוקה פופולריים המזוהים עם גדולי המוסיקאיים: “מרמר זמאני” מזוהה עם פיירוז, הזמרת הלבנונית, ו״אה יא חִלו יא מַסַליני״ ו״יא טירה טירי״ מפורסמים במיוחד בביצועו של הזמר הסורי צבאח פח’רי.
בריכת הקשתות מבנה חילוני במובהק, מתכתב עם אדריכלות רליגיוזית, ויש לה הילה והוד הנובעים ממיטב אדריכלות זו. מאגר המים מתקשר למקווה היהודי, לטבילה הנוצרית ולטקס ההיטהרות לפני התפילה באסלאם. בכולם המים, חומר חסר צורה אך בעל נוכחות (בדומה למוסיקה), מזוהים כמטהרים, כמחוללים שינוי וכמקרבים, כך נדמה, בין חול לקודש. “בבואה” סובבת סביב ציר היחסים בין קול וצליל לבין הקהל המשתתף וצופה ולבין החלל. יצירה זו מחדדת את תחושת הזמן, ממחישה מצב תמידי של שינוי ומותירה הרגשה של פליאה.
“Third Spaces” – Reflection
Curator: Dr. Smadar Sheffi
A project of the Contemporary Art Center Ramle CACR in the pool of arches
Reflection, a sound and video installation in the Pool of the Arches, Ramla, is a cultural and conceptual journey encompassing encounters, intersections and connections. The splendor of the Pool of the Arches comes into view as the visitor descends the narrow staircase. It is a high-ceilinged space with numerous arches and light gleaming on the water, refracting into a variety of patterns. Visitors are ensconced in a womblike space from which they will ascend to the world outside.
The installation, by Dor Zlekha Levy transforms this secluded reality, the womb within the space, into a site of introspection, turning inwards and opening outwards. Viewers standing on the pier or in the rowboats are surrounded by images and sounds. Reflection touches upon multiple strata of associations, emotions, and memories, moving between interior and exterior, past and present.
The Pool of the Arches was inaugurated in 789 BCE, during the Muslim rule of Palestine-Eretz Israel, as part of the sophisticated water system developed under the reign of Caliph Haroun al-Rashid. Reflection bridges differences in time and culture. Video and (recorded) sound, are relatively recent media. Sound works have been considered as part of the visual arts since the early 20th century (originating with avant-garde artists such as the Italian Futurists and the Dadaists), while video began to develop in the early 1960s. Their use within an historical site, referencing Muslim and Jewish culture, creates a breathtaking experience.
Two images of musical instruments are the visual anchors of the installation: projected onto the walls of the Pool are an opening of an oud’s resonance box, and a frame drum. These are ancient instruments common in the Mediterranean and Asia. The oud is pictured as an impossible view from its sound box , looking out of from one of the latticed openings of the oud, its patterns reflecting and refracting in the water. The eleven strings of the oud, five double and one single, are moved by an invisible hand. Since the 1990s, as so-called Mediterranean music became part of Israeli music’s mainstream, the oud spread beyond Arab communities and Jewish communities with roots in Arab countries, to become popular in wider circles.
The frame drum is apparently older than the oud, with numerous variations in size and material. It is projected as an image with an obscured beating hand. The projections are focuses, acting as emotional vanishing points. They are reminiscent of rose windows in churches, such as those seen in the nearby Franciscan Monastery of St. Nicodemus and Joseph of Arimathea. Church windows embody the memory of the oculus – the round window atop domes in pagan or Islamic structures, dating from the ancient world. The major visual motif in Reflection encapsulates references to multiple eras and cultures, forming an illusion of infinity.
Hebrew and Arabic music and song are heard at eight points throughout the Pool. Several systems of time and motion are operated in Reflection like meshed cogs. The pieces of music – liturgical poems and songs – include interludes of silence.
The manifestations of playing the musical instruments form a time measurement system. The reflections of the projections moving across the water are impacted by the movement of the rowboats through the water and the resonance. The sound takes on form for a split second. During the moments of silence, the sounds of the water and the urban environment will stand out and become more distinct. The sounds of the oars, cars on the street level, breathing, and perhaps speech and movement, turn visitors turned into participants in the artwork. Inside and outside merge, flooded repeatedly with the sound of the songs. The allocation of a function to silence evokes John Cage’s composition “4:33” (1952), written after the American composer visited a soundproof room and researched the fundamentals of silence. He concluded that silence does not truly exist; what does exist are conditions that are formed under which we can hear other sounds. Reflection engages in listening, in the ability to tune in to the less familiar.
Visitors in the rowboats passing through sound zones of Hebrew and Arabic song may be able to identify words in the different languages and experience the intonations. The melody is the same, or at least very similar, but the contents are not a translation. Liturgical poets borrowed and adapted Arabic melodies for Hebrew piyyutim, often using homophones (words with similar sound but different meaning). The nonmaterial sounds accompany the rowers, expressing yearning and closeness. In this womb of dreams, inside the Pool, perhaps a hope for new relations between the two cultures will arise.
Sound and music, two abstract elements which are present, take on material qualities in Reflection. Although sound is invisible, it defines space distinguishing between the area in which it is audible and where it is not heard. The amplifiers descend from the ceiling of the Pool through which pails were let down to draw water from the reservoir in the distant past. Sound may be said to replace water: the vital element for physical existence is replaced by an element that quenches spiritual thirst. Some of the songs, like “Yefat ‘ayin libavtini” and “Yesh li gan” (I have a garden and a well have I), are set to music by renowned composer Muhammad Abd al-Rahim al-Masloub, while others are by anonymous composers. The melodies, written for Arabic songs, were adapted to Hebrew piyyutim (liturgical poems). In the case of Yefat ‘ayin libavtini, a secular Hebrew poem by Bialik was added – “Yesh li gan” (I have a garden and a well have I). The viewer’s location in the space creates a unique experience at any given moment, when the Hebrew or Arabic song is heard in different sound zones.
Reflection is a “third space,” actually multiple “third spaces.” This is a concept coined by cultural researcher Homi K. Bhabha, (b. 1949), referring to the third entity created by an intercultural encounter, with variable meanings and representations. In Reflection, the dark pool embracing a separate world, enables the visitor to pause and become acquainted with sounds and melodies, and to contemplate what is shared and what is different in the two cultures.
The contents of the piyyutim sounding through Reflection move between the personal and the collective. The piyyut “Yefat ‘ayin libavtini” [O you of the beautiful eyes, you have captured my heart] is sung for the birth of a daughter, while the love song “Ya’alah, ya’alah” [O beautiful one] can interpreted both as love of God as well as the Jewish People. The piyyutim “Lama haketz” ]why is the (time of) Redemption hidden?] and “Arach zmani” [It has been a long time] address the longings for Redemption. These are liturgical poems sung in synagogues and concert halls by leading payyetanim such as Moshe Havusha, Zion Yehezkel, and Yehiel Nahari.
Bialik’s poem “I have a garden, and a well have I” is the only secular song in Hebrew and includes erotic imagery (…And atop my well a bucket is hung/Every Sabbath my beloved comes/and drinks fresh water from my jug”…) resonating associations of romantic encounters at a water source, such as the early biblical stories of Jacob and Rachel, Moses and Zipporah, meeting at a well.
The Arabic songs are poems of love and passion, well known and very popular in the Arab speaking world. Many were performed by major musicians, such as Marmar Zamani (It has been a long time) identified with Lebanese diva Fairouz, while “Ah yah hilu ya messalini” (O you of the beautiful eyes) and “Ya tira tiri” areespecially famous in renditions by iconic Syrian singer Sabah Fakhri (1933-2021).
Although the Pool of the Arches is a secular structure, it evokes religious architecture, and boasts the aura and the splendor of the best examples of the latter. A reservoir of water is associated with the Jewish ritual bath, Christian baptism, and the purification ritual before prayer in Islam. All engage with the formless yet present material (similar to music), identified as purifying, generating change, and bridging the sacred and the mundane. Reflection revolves around the relationship between voice and sound, the audience, and space enabling and celebrating a sense of wonder.
