לקטלוג התערוכה אנא ליחצו על דימוי העבודה של גילי לביא (צילום שני )
For English please click here.
For full catalogue please press on Gili Lavy’s image (above English text )
מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל
אוצרת ד”ר סמדר שפי
מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2016
סימון אדג’יאשוילי ,סשה אוקון, מידד אליהו, אילנה חמאווי, גילי לביא, יוסי מרק, נדב נאור, אמיר שפט, מוש קאשי.
שלל חוטים מחברים את העבודות ב”מארג” לעָבָר, לעֲבָרים רבים, למסורות שונות באמנות המערבית. מרקם הקשרים בין עבר להווה בציור המקומי, כפי שהוא משתקף בתערוכה זו, בוחן את תקפותה של ההגדרה הכרונולוגית בהקשר למושג “עכשווי” ובוחן תפישות תרבותיות של זמן ומקום ביחס למערכים אסתטיים ורעיוניים המתקיימים בהווה.
סוגיית הזמן – חומר המחליף מצבי צבירה, מתגבש כתודעה ונזיל כזיכרון – מהווה ציר מרכזי בתערוכה. הציור מאפשר לדבר על שניוּת כלפי ההווה תוך הרחקת עדות באמצעות שימוש בתבניות מן העבר המציבות אפשרויות נוספות להתבוננות/נקודות מבט מרובות. התערוכה בוחנת כיצד משתנה אופן השימוש בתבניות ייצוג ממסורות מערביות מגוונות: לעתים חלה בהן הסטה תכנית, לעתים צורנית, ופעמים אחרות הן מרוקנות כליל מן האיקונוגרפיה המקורית.
התערוכה מתמקדת ב”ציוריות”, במהותן החמקמקה של העבודות כאובייקט, כחומר. הציורים הם היגדים ובד בבד – זירות מחקר וחיפוש; פעולה ציורית רוויה בהווה, המעלה שאלות חברתיות, קיומיות, אמוניות ופנים-אמנותיות.
בחלק מן העבודות ניכרות אסוציאציות לאמנות נוצרית, עבודות נוספות מקיימות שיח אמביוולנטי עם הרומנטיקה של ראשית המאה ה-19 ועם המופשט של אמצע המאה ה-20, ואילו אחרות מעמתות ציור מופשט עם טבע דומם במסורת הבארוק הספרדי או צופנות בחובן זיכרון של אוטופיות רנסנסיות.
על רקע נחשול הדימויים האופף אותנו בעוצמה הולכת וגוברת, התערוכה מבקשת לתרום לעיון מחודש במדיום הציור. הציורים נקראים כאובייקטים בעולם, ודרכם מתעוררות תהיות על טבע הייצוג ועל עצם האפשרות להתבונן.
Myriads of threads connect the works comprising “Intricate Affinities” to the past, to multiple pasts, to various traditions in Western art. The web of affinities between past and present in local painting, as reflected in the current exhibition, challenges our idea of the contemporary, exploring cultural, temporal and spatial perceptions in relation to aesthetic and conceptual arrays in the present.
The question of temporality—an entity that changes states of aggregation—solidifying as consciousness, fluid as memory—is a pivotal axis in the show. Painting is a plausible platform for indicating ambiguities toward the present. Historical allusions are used as a means of distancing, introducing multiple perspectives. The exhibition examines the way in which the use of representation matrices from diverse Western traditions has transformed, whether via thematic or formal shift, or by draining its original iconography.
The show focuses on the pictorial quality—the elusive essence of the works as an object, as material. The paintings are statements, and at the same time—arenas of study and research; a saturated painterly act unfolding in the present, which elicits social, existential, religious, and intra-artistic questions.
Some of the works surrender associations to Christian art, others conduct an ambivalent dialogue with early 19th-century Romanticism and mid-20th-century Abstract Expressionism. Some juxtapose abstract painting with still life in the tradition of Spanish Baroque, others embed the memory of Renaissance utopias.
Vis-à-vis the surge of images increasingly surrounding us, the exhibition wishes to contribute to reconsideration of the painterly medium. The paintings are read as objects in the world, leading to contemplation of the nature of representation and the very ability to observe.
