אין דבר משותף לתערוכה של דור גז “האדם החולה של אירופה: המלחין” שננעלה השבוע במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים ותערוכתה של עדן אורבך עפרת “שר היער” בבית האמנים בתל אביב (עד ראשית מאי) מלבד היחס בין תוכן לאריזה. בשתיהן ההצבה מרשימה, הפקה ללא דופי,ולאחר הצפיה נותרת תחושה של ריק.
“המלחין” של דור גז הוא חלקו השלישי של פרויקט “האדם החולה של אירופה“ בו הוא בוחן את ההיסטוריה התרבותית של אזורים קרובים לנו גאוגרפית ושל עמים, כאן הארמנים, שהקשר עימם ארוג בתולדות החיים ההיהודים והארץ, בוודאי לאור הגנוסייד הארמני שקדם לשואה בחצי יובל. האקטואליות של הנושא שבחר בו גז גוברת בקצב מדאיג: האימפריה העות‘מאנית, כמו האימפריה אוסטרו – הונגרית היתה מדינה רב לאומית שהתפרקותה למדינות לאום גבה מחיר דמים והוליד סיכסוכים שמהדהדים עד היום. לאור הכירסום באיחוד האירופאי, ורטוריקת ארה”ב בעדיפות ראשונה של טראמפ, ההיסטוריה מסקרנת ולא מבחינה אינטלקטואלית בלבד.
הכאב, האבל, הדחיפות, נדחקו לקרן זווית בתערוכה המעוצבת של גז המורכבת מארבעה חלקים שהמרכזי בהם הוא עבודת וידיאו. הווידיאו מתחיל בסיפור הפיכתה של ארמניה לממלכה הנוצרית המוקדמת ביותר (ב 301 לספירה), ועוסקת בקשר בין נוף להלחנה ביצירה של מלחינים ארמניים: האגופ ק. מלחין,פיקטיבי ככל הנראה, שמשפחתו נמלטה מהג‘נוסייד והתישבה בירושלים ב 1915 , ושל קומיטאס וגריקור סוני Grikor Suni מלחינים הנחשבים למלחינים הארמניים הלאומיים שנשמעת שיחת רדיו ביניהם שבקטלוג נכתב שהוקלטה ב 1910. הרעיון, הרומנטי ביסודו, של יצירת אמנות הנובע מנוף המולדת (החשיבה שמגולמת בשורה השחוקה עד דק שכתב טשרנחובסקי ב 1924 “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” ) מודגם בגרפיקה מעודנת של קוים משורטטים בלבן במרחבי המסך אפור אחרי דימויים של שקופיות זכוכית של הצבא התורכי במלה”ע ה 1 (באחת נראה אנוור פאשה שר המלחמה שהיה מאדריכלי הג‘נוסייד הארמני).
העבודה נשארת מרוחקת וסתומה ללא הפרשנות החיונית להבנתה וגם אז מתקבל בעיקר שיעור היסטורי, אמנם חשוב ביותר. הוידיאו מוקרן בחלל מוחשך שמשני צידיו תלוייים באלגנטיות שרטוטים אדריכליים של כנסיות ארמניות ללא ציון שמותיהן,ללא איזכור האם נמחו בגנוסייד או שהן מהמעטות שעדיין מתפקדות. (חומר על הכנסיות מצוי ברשת בשפע : https://quadralectics.wordpress.com/3-contemplation/3-3-churches-and-tetradic-architecture/ | http://www.virtualani.org/kizilkilise/ ). תוכניות שבבסיסן צורות צלב שונות (צלב יווני שזרועותיו שוות, צלב לטיני שאחת מזרועיתיו ארוכה יותר, או צלב כירו המשלב עיגול וצלב )
ומתומנים מגיהים מהקיר כמו תכשיטים, ונשארים, כמו הווידיאו, יפים וסטרילים. שקופיות הזכוכוית שהגדלות ענק שלהן מוצגות בויטרינות בקצה האולם מעלות את שאלת הערך הבעיתית של הגדלת צילום היסטורי ומשמשות לא יותר מאשר המחשה לתקופה.החלק השלם, הצורב, במיצב היה ויטרינה בכניסה ובה קיבץ גז חפצי קרמיקה מאוסף המוזיאון עצמו. הכלים שיוצרו באיזניק וקוטהיה, מרכזי קרמיקה ארמנית, מקוטלגים בכרטיסיות המוזיאון כתורכיים, עדות למחיקה התרבותית המתמשכת שיצר הגנוסייד ושטרם פסקה .
גם ב”שר היער” המיצב של עדן אורבך עפרת בבית האמנים בתל –אביב ניכר הפער בין עיצוב לגיבוש תכנים. אורבך עפרת פורשת תמונה פנורמית מרהיבה של יער אך מה שהיה אמור כנראה להיות היגד על על המיסתורין והמסורות בנקשרות לסביבה הטיבעית הזו הופך לאוסף קלישאות מביך שדומה דימיון חזותי (בלבד) לעבודות של האמנית הפינית איה- ליסה אטילה Eija-Liisa Ahtila.
העבודה ששמה, “שר היער”, לקוח מבלדה אפלה רומנטית של גתה מ 1782 הדמויות לא מתרוממות מעבר לקריקטורה. דמות מכוסה עלים (שמעלה על הדעת את גיבור “עוץ לי גוץ לי ” בהפקה הוותיקה של הקאמרי) צצה ונעלמת, ודמות נשית, לבושה לבן ככ
לה חסודה
במיוחד (מהדהדת את דמותה של אופליה השיקספירית) אוספת עלים שנושרים מהשדון. בהמשך כשהאשה נושפת במקום בו ישב השדון פורצת ביער שרפת ענק. עם לא די במלודרמטיות הזו הרי בסוף הווידיאו המרכזי מוקרן וידיאו נוסף בחלל קטן שדלתו נפתחת לחלל המרכזי. נראות ידים חושפות תיבה תחת ערמת עלים ובתוכה (תיבת פנדורה??) מוקרן קטע קצרצר, מוכר מאד מהסרט “האזרח קיין” של אורסון וולס מ 1941. הוא מסתים כשנשמעת המילה Rosebud , המילה המיסתורית שמתגלה ב ב”אזרח קיין” כשם יצרן מזחלת שלג שהיתה לגיבור בילדותו וגילמה זיכרון יקר המציאות. לולא הרצינות התהומית של העבודה אפשר היה לחשוד שמדובר בפרודיה (עוץ לי גוץ לי פוגש את אורסון וולס).
הפער בין ההצבה לתכנים מצערת ממש.
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
