לבי במטבח |My heart’s in the kitchen

‘לבי במטבח’ המוצגת בבית אחותי היא מהתערוכות שלא מסוכן להעריך שההד שלהן לאורך השנים יהיה גדול מהיקפן הממשי .במבנה  הקטן ,מרכז תרבות בחלל חנות עמוס ספרים , פינות ישיבה ומזנון קטן ,עבודות של שולה קשת, פרווין שמואלי בוכניק, ואסתר כהן  איתי דוידיאן,  ישראל קבלה, ויורם בלומנקרנץ, תלויות תוך ניצול מרבי של שטח הקירות מצומצם ומוארות באור ניאון שאינו מקל על הצפייה ואינו  מחמיא להן. בלא מליצה אפשר לומר שהחום והאהבה שהן עטופות בו ( לפחות בערב הפתיחה ) הוא פיצוי הולם על כך.

אחרי שאוכל הפך לנושא אובססיבי בתקשורת, ואופנה  גורפת וחלולה למדי באקדמיה, במידה רבה להולוגרמה של תרבות, התערוכה הזו מביטה בו בלא מעט כאב, כמבטא  זהות ובאותה הזדמנות תוהה  על פמיניזם  ומשפחתיות . האמנים, דור הראשון ושני להגירה מארצות ערב ואיראן  קיבלו כולם הכרה   אך למעט כהן ,וקבלה, שנעל לא מזמן תערוכה בפורום גבעון לאמנות קשה לאפיין כחלק מהזרם המרכזי.
בדומה לתהליך שעברה ההכרה (שטרם הושלמה) בערכים של מוזיקה ממקורות מזרחיים דרך העניין , האנין , במוזיקת עולם כך גם ההכרה בערכי המטבח המזרחי מתרחשת בעקבות תהליכים תרבותיים של עניין בבריאות והרחבת טעמים.  בגרסאות של שפים – סלבריטאים כאלו או אחרים המתרפקים על בית אמא  אבא  המנות כבר מתקבלות היטב כאקזוטיקה אבל ב”לבי במטבח ” עוד צורב עלבון  הלעג שהיה כלפי המטבחים המזרחיים לפני שהפכו ל”מגניבים”.

על “ירוקים” סדרת העבודות של יורם בלומנקרנץ  והצילום “סבזי” של  איתי דוידיאן אפשר לחשוב כטקסט חזותי הממשיך את השיר המושחז והדומע  “סבזי מודרני” של אסתר שקלים ” הָיוּ הָאוֹרְחִים הָאֲחֵרִים/מִתְבּוֹנְנִים בְּצַלַּחַת הַ”סַּבְּזִי”/שֶׁבְּמֶרְכַּז הַשֻּׁלְחָן/ וּפוֹסְקִים:/ בְּהֵמוֹת/הַפַּ-רְסִים הָאֵלֶּה/אוֹכְלֵי עֵשֶׂב” (השיר מובא בשלמותו למטה). בלומנקרנץ הופך את הירוק לקו סייסמוגרפי אבסטרקטי ונירוטי על  עץ חשוף , כשירוק נכנס לסיבי העץ ההופך לבשר קרוע- פצוע . דודיאן, בצילום מלוטש מתכתב עם מסורת הטבע הדומם המערבי  כשהוא מעלה את הירקות השלמים הפשוטים אלו שנחשבו זולים וגסים יותר.  קבלה, על נייר אריזה (שלא זיהיתי את מקורו) כותב מתכון לחריימה, בשורות קצובות, כמו פתקאות  שמועברות מיד ליד ללא הדר מחברות מתכונים .

הבחירות של  כהן ושולה קשת מעניינות  ועיון בהן בהרחבה נדרש (במסגרת אחרת) . כהן שבתחילת הקרירה שלה זוהתה עם הציורים המדויקים של מאכלים כמו אורז או עדשים (הנחשבים פשוטים) מציגה  עבודה בעט על נייר ובה הטקסט “גלבי יחיב איל הווה לא תמנעו מני”  ולציידו  תכשיטים תימנים מסורתיים ושיבולים שצורתן , כמו צורות טבעיות אחרות היוו השראה לעיצוב התכשיטים התימני . המשפט מופיע בשיר שכתב אהרן עמרם ,מוסיקאי וחוקר יהדות תימן, לעפרה חזה בשנות ה 90, שגרסאות הדאנס שלה לשירת הפיוט התימני  הפכו ללהיטים בין לאומיים וכך פתחו אפשרות לקבלת תרבות זו בארץ.
קשת מציגה “שלחן הפנים” , מקשרת טקס, דת קדושה (וחילולה) . על לוח עץ שהיה לוח שולחן היא מציירת סכום ואת דיוקנה מרחף , חמור, ספר, וירק – זרם תודעה של קודש וחול . שם העבודה לקוח מאחד מכלי המקדש (וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד., שמות כ”ה ) המתואר כמפואר ביותר . השולחן של קשת , מוכתם בכתמי חיים והפונקציה שלו זיכרון בלבד.

נזכרתי שנאמר לי פעם כדוגמא ליחסיות שאירוח נדיב אצל יוצאי המזרח מתואר על ידי יוצאי  המערב בטון מלגלג כ”פתחו שולחן”.
עריכת התערוכה בבית אחותי מרכז תרבות פמיניסטי בהגדרתו מבליטה את סבך השאלות העולות בהקשרי פמיניזם ומזון . כפי שכותב בלומנקרנץ בטקסט הנלווה פמיניזם התנער מתפקיד נשים בעבר כאחראיות על תזונת משפחתן וקרא אותו כשיעבוד ולא כוח , כשבבד בבד עם הפניה למזון מתועש התפתחה גם תעשיית בריאות קפיטליסטית באופן קיצוני ומוכתבים תכתיבי יופי מגבילים . הארת סמיכות התופעות מאירה שורת מור כבויות. .

בפתיחת התערוכה נערכה חלוקת פרס הוקרה למוסיקאית גילה בשארי, המשורר יוסף עוזר והפילוסוף דר’ מאיר בוזגלו . לכל אחד ניתנה תעודת הוקרה והפרס היה עבודת אמנות . לא הצלחתי להיזכר מתי לאחרונה ראיתי שעבודת אמנות ניתנת כפרס ובאהבה  כה גדולה. אחרי חתימת הפרסים ניגנה להקה מוסיקה עיראקית וברחוב מטלון המהוה, בפינה שממש כעת מוקם בה מתחם מסחרי ומגדל במקום בו היה שוק עליה התרחש רגע חסד .

סבזי מודרני – אסתר שקלים

כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים

הָיוּ הָאוֹרְחִים

הָאֲחֵרִים

מִתְבּוֹנְנִים בְּצַלַּחַת הַ”סַּבְּזִי”¹

שֶׁבְּמֶרְכַּז הַשֻּׁלְחָן

וּפוֹסְקִים:

בְּהֵמוֹת

הַפַּ-רְסִים הָאֵלֶּה

אוֹכְלֵי עֵשֶׂב

אָבִי

הָיָה קוֹנֶה אוֹתָם

בִּפְרוּטוֹת

בְּבַּסְטָה

בְּשׁוּק הַכַּרְמֶל

וּשְׁאָגוֹת עֲסִיסִיּוֹת

“נַעְנָע!”, “שִׁיבָּה!”, “כֻּסְבָּרָה!”,

“רֵיחָן!” ,”טַרְגּוּן!”

מַהְבִּילוֹת בְּסִלְסוּל

עַל זֵרִים יְרֻקִּים

עֲנָקִיִּים

שֶׁל “סַבְּזִי”

בְּנִיחוֹחַ פִּרְאִי עַתִּיק

עֲטוּפִים בְּעִתּוֹנִים

שֶׁל אֶתְמוֹל

עַכְשָׁו

הֵם

רוֹכְשִׁים אוֹתָם

בִּירֻקִּים

בְּבָתֵּי טֶבַע מְמֻזָּגִים

לִצְלִילֵי סוֹנָטָה חֲרִישִׁית.

כְּמוּסוֹת קְטַנּוֹת

שֶׁל מִיּוֹרְן וּבָּזִילִיקוּם

בְּאָרוֹמָה סְטֶרִילִית נְקִיָּה

בַּאֲרִיזוֹת צֶלוֹפָן מְרַשְׁרְשׁוֹת

עֲטוּרוֹת נֻסְחָאוֹת קַוִּיּוֹת מְלֻמָּדוֹת

שֶׁל מַדְּעָנִים

וְחוֹקְרֵי הַגֶּנוּם הָאֱנוֹשִׁי.

“סַבְּזִי” מוֹדֶרְנִי.

1. סבזי – בפרסית: מינים שונים של עשבי תיבול טריים. יהודי פרס נוהגים להניח של השולחן צלחת  “סבזי” בכל ארוחה כמעט.

אוצרות: שולה קשת ויורם בלומנקרנץ

אחותי – רח’ מטלון 70 דרום תל- אביב, ימי פתיחה: ראשון, שני ורביעי
שעות: 11:30-18:00 או לפי תיאום מראש. בית אחותי: טלפון: 03-6870545
התערוכה מוצגת במסגרת פסטיבל ‘לבי במזרח’ לתרבות ואמנות מזרחית –   2018.

ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram: smadarsheffi

My heart’s in the kitchen

The current exhibition in Beit Achoti (“Sister”) is one of those exhibits about which there is no risk in stating that it will have greater ramifications in the future than its actual size in its small venue, in the cultural center located within an overcrowded bookstore space. Works by Shula Keshet, Parvin Schmueli Buchnik, Esther Cohen, Itay Davidyan, Israel Kabla, and Yoram Blumenkrantz are hung to maximize the limited wall space, illuminated by neon lights which make it a bit difficult to view and do no justice to the work. However, the loving warmth enveloping the works (at least on opening night) does more than compensate.

Now that food has become an obsessive theme in the media, and a widespread fashion (although an extremely empty one) in academia, becoming a hologram of culture, this exhibition gazes on food with quite a bit of pain, a reflecting identity, while at the same time exploring feminism and the family feeling.
Similar to the process of official recognition (not yet complete) of the values of Mediterranean music through connoisseurs’ interest in world music, recognition of the values of the Mizrahi cuisine is taking place following cultural processes of interest in health and expanding the palate.

Holding the exhibit in Beit Achoti, defined as a feminist cultural center, bring to the forefront the complex of issues arising in the context of feminism and food.

As curator Yoram Blumenkrantz wrote in the accompanying text, feminism has divested itself of woman’s role of the past as being responsible for preparing food for the family, and read it as enslavement rather than power, while at the same time the world turns more and more to industrialized food and the capitalist health food industry is flourishing.

Co-curators: Shula Keshet and Yoram Blumenkrantz

Achoti, 70 Matalon, South Tel Aviv. Open Sun., Mon. Wed. 11:30 a.m.-6 p.m. or by appointment. Beit Achoti, 03-687-0545.

The exhibition is part of the Libi Bamizrah – My Heart is in the East. – Festival of Mizrahi Culture and Art- 2018.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram: smadarsheffi