מאוצרות המשכן לאמנות| Treasures of the Mishkan Museum of Art

 את  “מאוצרות המשכן לאמנות”, התערוכה  המציינת 80 שנה למשכן באמנות בעין חרוד,  אפשר לקרוא כמפה, אחת המפות האלטרנטיביות שיש לסיפור הישראלי.  התערוכה  שאצר יניב שפירא, מהאוסף הכולל עשרות אלפי פריטים היא מרתקת. עולה ממנה תפיסה של ההווה, והעתיד, לא פחות מאשר של העבר. אם אנו נוטים לחשוב על אמנות ישראלית עכשווית כתוצאה, ראקציה או אבולוציה של העבר, הרי אפשר לראות כאן אחדים מהשבילים שהיו פתוחים בפניה ולהרהר מדוע פנתה לאלו שלקחה.

Mela Muter

החלק המטלטל, ובמידה רבה  המחדש, הם שלושת האולמות שכותרתם “חיי היומיום בעיירה” (כאילו אין צורך לציין שהכוונה לעיירה היהודית במזרח אירופה) ו “פרעות, גלות, שואה”  ובהם עבודות אמנים יהודים מאירופה מתחילת המאה הקודמת ועד למלה”ע השנייה (ואחדות  מאוחרות שזיקתן מובהקת כמו קברי האחים של נפתלי בזם משנות ה 60). זוהי  התבוננות והכרה מחודשת בערך של גוף אמנות גדול שנדחק לקרן זווית מסיבות מורכבות. מחד הפריזמה השוללת את ה”גלותי” ומאידך, בתקופה בה שלטו בכיפה  קריטריונים פורמליסטים, רבים מהאמנים היהודים, בעיקר ממזרח אירופה נחשבו כפרובינציאלים.

יוסף בודקו, שוק,1927
Josef Budko

הפרנקופילית ארוכת שנים של הזרם המרכזי הישראלי, בעיקר אופקים חדשים, שנמשכה עד לשנות ה 70 של המאה הקודמת, תרמה גם היא. עצם המצאה של האמנות באוסף סודקת את מה שנתפס בעבר כסיפור קטגורי של התנתקות בין אנשי התנועה הקיבוצית לעברם. המשכן לאמנות  נבט ב- 1937 ב”פינת אמנות” בצריף הסטודיו של חיים אתר (1902 – 1953), צייר חבר הקיבוץ שיזם את הקמת המוזאון. חלק מהעבודות הובאו על ידו במסע שערך באירופה כשרוחות המלחמה כבר נשבו. אחרות הגיעו כתרומות לאורך השנים.  קריאה של האמנות מתוך הדיון העכשווי  על הגירה, פליטים ושימור תרבות כעמדה ערכית הופכת חלק זה של התערוכה לרפלקציה על ההווה.  בין העבודות הבולטות בחלק זה  דיוקן ונוף אורבני של מלה מוטר  אמנית מעולה, כמעט בלתי מוכרת בארץ, בניגוד להערכה  בפולין וצרפת ודיוקן חודר של לאופולד גוטליב  שצייר  רומן קראמשטיק, צייר שזכה בזמנו להכרה נרחבת ונרצח בשואה. ציורי דיוקנאות של מקס ליברמן ויוזף ישראלס,  מחזקים שוב את מעמדם של שני האמנים המשובחים הללו. ציורי הפרעות והפוגרומים של מאוריצי מניקובסקי,

Roman Kramsztyk

במיוחד “משפחת פליטים יהודים”, מ 1915, ותמונת העיירה בציור “השוק” של  בודקו מצמררות.
בכניסה למשכן, בחלל הראשון ,שכותרתו “עין-חרוד” מרוכזות עבודות המתייחסות ישירות לקיבוצים (הקיבוץ התפצל בפילוג של התנועה הקיבוצית) עין חרוד ולאוטופיה החלוצית, שלעין חרוד שמורה בה מקום  של כבוד. לצד רישומי הכנה אדריכליים של ביקלס  אדריכל המשכן לאמנות ,ציור של הדר גד של בית הקברות, הנקרופוליס של הקיבוץ, מקום הזיכרון והעדות על מחיר הגשמת האידאל. הציור הקטן, המלנכולי הוא בחירה מעניינת ובמבט כולל על התערוכה מתקשר לאולמות המוקדשים לציירים היהודים מאירופה. הציור של גד רווי בשקט מעיק אך נעדר פאתוס.

Hadar Gad

התייחסות לפאתוס ,המתקשר ללהט האידאליזם החלוצי יש בעבודת פוטומונטאז’ של הראל לוז ההופך את העמק לנוף מצועצע שנראה כתמונת נוף על שוקולד שוויצרי. דיוקן חיים אתר שצייר משה מוקדי ב 1924 מצוין וכך גם הפסל “שאול המלך בעין דור” של צבי אל דובי. בחדר הקטן יחסית משורטט דיוקן של עין חרוד כנטועה בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של העמק והגלבוע ,מרומז קו, כמעט מיסטי, בתולדות המקום שגוזר עליו שליחות.

Harel Luz

הדחיקה, הפיזית, של העבודה האחת של זריצקי המוצגת בתערוכה לקרן זווית, לנישה בקצה האזור שכותרתו “המופשט הישראלי ” מעוררת מחשבה. זו יכולה להתקבל כהצעה לקריאה נוספת של הנרטיב השולט שמזהה זהות מוחלטת בין מופשט ישראלי ל”אופקים חדשים”. שפירא אצר לפני שנתיים את התערוכה “אופק חדש לאופקים חדשים” (במשותף עם פרופ’ גילה בלס ודליה דנון) ואפשר לתהות עם העבודה המקפת בארכיון המשכן  מביאה לחשיבה מחודשת על הנחות קודמות.

Josef Zaritzky, Painting with an Orange stain, 1972 Oil on canvas

החלוקה הנושאית בתערוכה נעה על הציר שבין ההיסטורי לגאוגרפי, ואגב כך מאירה מה הוא מרכז ומהו הנרטיב ההיסטורי מנקודת המבט של המשכן. כך למשל, יש חדר שכותרתו “דרום” אך אין חלל שכותרתו “צפון” והחדר ששמו תורגם לאנגלית כ”Immigrant Artists ” נקרא בעברית “קיבוץ גלויות”, (ולא “אמנים עולים” או “אמנים מהגרים”) בחירה שמהדהדת  את רוח התחיה הציונית. העבודות הן ברובן טובות ואופייניות לאמנים, כך העבודה גדולה של מאיר פיצחז’דה  בין ההפתעות בחלל זה שתי עבודות של ולרי בוברוב, מ 1992 ,קולאז’ מצויר של סמלים , תמרורים וקטעי נוף שהם כמו מקראה למי שתוהה על תרבות חדשה והעבודה “חתונה בקטסקיל” (1968- 1978) המצוינת של יפים לדיז’ינסקי. לדיז’ינסקי שעלה לארץ והתאכזב מרות מהאופן בו התקבל נראה כמי שהקדים בכשלושה עשורים את הציור של אמנים כמו שי אזולאי או שמעון פינטו במיטבם.

Motti Mizrahi

עוד בולטות הן דיוקן עצמי מעולה של מוטי מזרחי מ 1978, המוצג בחלל המוקדש ל”אמנות ותפילה”, ציורים של יהושע אייזק אשל שזכורים מהתערוכה “עבודה עברית” שהוצגה במשכן לפני שני עשורים (באצירת גליה בר אור) , עבודה מוקדמת ומרשימה מאד של אורי ריזמן “פרה אדומה” מ 1954 ו”דיוקן מוכר לימונדה” של ציונה תג’ר מ 1944, וכן פיסול בעץ של אהרון בצלאל.
התמונה המתקבלת מ”אוצרות המשכן” היא של אוסף העוסק ברגישות בחברה והיסטוריה ופחות בשאלות תיאורטיות, אוסף שדווקא מה שיכול היה להיתפס בעבר כשמרני הופכת אותו למעניין.

                                                             ***

בסיור מאוצרות המשכן לאמנות –  שאערוך ביום שישי,  5 אוקטובר 2018,  10:00 – 13:00 , ארחיב בשאלות הרבות העולות מהתערוכה, ואעמוד על המקומות בהם היא מחדשת או ממשיכה קריאה מקובלת של אמנות ישראלית. נחשוב על התערוכה כמשרטטת הצעה לתולדות אמנות.

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

   סיור לעין חרוד לתערוכה   מאוצרות המשכן לאמנות –
עם דר’ סמדר שפי יום שישי, 5 אוקטובר 2018,
ראו מידע בעמודת הסיורים בבלוג.
לפרטים נוספים שלחו Whatsapp ל 0507431106 

או כיתבו לכתובת: 

thewindowartsite@gmail.com

 עקבו אחרי  באינסטגרם

https://www.instagram.com/smadarsheffi/    

Treasures of the Mishkan Museum of Art

The current exhibition celebrating the 80th anniversary of the Mishkan Museum of Art, Ein Harod, proposes an alternate reading of the current Israeli art narrative. Curated by Yaniv Shapira, this fascinating exhibition is drawn from the Museum’s collection which comprises tens of thousands of items. The exhibition gives rise to an outlook on the present and the future, no less than a view of the past. If we tend to think of contemporary Israeli art as an outcome, reaction, or evolution of the past, here we can see several of the pathways open to Israeli art and contemplate the paths not taken.

Efim B. Ladyzhenskiĭ

The works that most challenge the consensus, and to a great extent offer an innovative look at the history of Israeli art, are in three spaces, under the titles “Daily life in the shtetl” (as if there were no need to specify that these are the Jewish townlets of Eastern Europe), and “Pogroms, exile, Holocaust.” They feature works by European Jewish artists from the early 20th century to World War II (and works clearly associated with the war, although made later, such as Naftali Bezem’s Mass Grave, from the 1960s). The exhibition is a re-visit and re-evaluation of the huge oeuvre marginalized due to complex reasons. On one hand, the original curatorial prism of the Museum (founded in 1937) “negated the Diaspora” (according to the attitude in the Zionist institutions) while on the other hand, during the period dominated by formalistic criteria dominated, many of the artists, especially from Eastern Europe, were considered provincial.

Jozef Israëls

The long-standing Francophile trend in mainstream Israeli art, especially New Horizons. which continued until the 1970s, contributed to this attitude. The very fact of art being in the collection cracks what in the past was considered a categorical narrative of the kibbutz movement severing itself from the past. The Mishkan Museum of Art grew from an “art corner” in the studio hut of painter and kibbutz member Haim Atar (1902-1953), who initiated the establishment of the Museum. Some of the works were brought to the country by Atar, who made his European journey when war was imminent. Others were donated to the Museum over the years. Reading these artworks from within the contemporary discourse on immigration, refugees, and conservation of culture as a value-based stand, illuminates this section of the exhibition as a reflection on the present.

Among the outstanding works are a portrait and cityscape by Mela Muter, a superb artist barely known in Israel, although she was acclaimed in Poland and France; and a penetrating portrait of Leopold Gottlieb by Roman Kramsztyk, a painter well-known during his lifetime, who was murdered in the Holocaust. Portraits by Max Liebermann and Jozef Israëls further reinforce the standing of these two excellent artists. The paintings of the riots and pogroms of Maurycy Manikowski, especially his Jewish Refugee Family (1915) and the picture of the shtetl in Josef Budko’s Marketplace are chilling.

Entering the Museum, the visitor encounters the first hall, titled “Ein Harod,” which displays works referring directly to kibbutz life in general and to Ein Harod in particular, as a socialist utopia. Ein Harod still holds an honoured place in the history of the kibbutz movement. It split into two in 1951 as did many kibbutzim, when the general Kibbutz Movement, of which Ein Harod holds an honoured place. (Kibbutz Ein Harod split into two, when the General Kibbutz Movement split into Ihud and Meuhad kibbutzim in 1951 due to ideological differences). Here, along with preparatory architectural drawings by Samuel Bickels, who designed the Museum’s unique building, the visitor can find contemporary Israeli artist Hadar Gad’s small painting of the kibbutz cemetery, its “necropolis,” site of memory and testimony of the price of realizing the utopia. The small, melancholy painting is an interesting choice; an overall view of the exhibition reveals its connection to the works displayed in the halls devoted to European Jewish artists. Gad’s painting is suffused with oppressive silence yet avoids pathos.

However, pathos associated with passionate pioneering idealism, is present in Harel Luz’s photomontage which transforms the Jezreel Valley into a kitsch landscape looking like a painting on a box of Swiss chocolates. Moshe Mokady’s portrait of Haim Atar (1924) is excellent, as is Zvi Aldubi’s sculpture King Saul at Endor. In a relatively small room the portrait of Ein Harod is delineated as being firmly rooted in recent and distant history of the Emek – the Jezreel Valley – and of the Gilboa region, hinting at an almost mystical direct line leading from ancient to modern times inculcating it with a sense of mission.

The physical marginalization of the only work by Joseph Zaritsky in the exhibition, placing it in a corner niche at the edge of the section titled “Israeli Abstraction” is thought-provoking. It might be seen as a proposal for a re-reading of the prevailing narrative of Israeli art that identifies Israeli abstraction entirely with the New Horizons movement headed by Zaritsky. Two years ago, Shapira curated the exhibit “A New Horizon for New Horizons: The Birth of Abstraction in Israeli Art” (as co-curator with Prof. Galia Ballas and Dalia Danon); now it seems that he had new thoughts on his working definition in the previous exhibition.

The thematic division of the exhibition lies along historical and geographic axes, illuminating what the Mishkan views as the “center” and as the reigning historical narrative. Thus, for example, there is a room titled “South” – but no “North.” The relevant room is called “Ingathering of the Exiles” (and not “Immigrant Artists”), a choice that resonates with the Zionist movement of Jewish national revival. The works are good for the most part, as well as characteristic of the artists, such as Meir Pichhadze’s large work. Among the surprises in this hall are two works by Valery Bobrov from 1992, a painted collage of symbols, road signs and pieces of landscape, like a lexicon of his new culture, and the excellent “Wedding in the Catskills” (1968-1978) by Yefim Ladizhinsky. Ladizhinsky, who immigrated to Israel, was bitterly disappointed by his reception. Looking at paintings by contemporary Israeli artists such as Shay Azoulay or Shimon Pinto at their best, it is apparent that Ladizhinsky was about three decades ahead of his time.

Other outstanding works are a superb self-portrait by Motti Mizrahi (1978) exhibited in the space devoted to “Faith and Prayer”; paintings by Yehoshua Isaac Eshel, which were exhibited about 20 years ago in “Hebrew Work: The Disregarded Gaze in the Canon of Israeli Art” at the Mishkan Museum, curated by Galia Bar. An early, very impressive work by Ori Reisman, Red Cow (1954), Siona Tagger’s Lemonade Vendor (1944), and Aharon Bezalel’s wood statue stand out.

“Treasures of the Mishkan Museum” leaves the impression that this is a collection imbued with social and historical sensitivity, and less engaged in theory. A collection that in the past might have been perceived as conservative turns out to be very interesting and even challenging.

 

Smadar Sheffi, PhD
Translation: Judith Appleton

 Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about the next upcoming Art tour,Mishkan Museum of Art Ein Harod , October 5th 
 at  10:00   please send a whatsapp message to 0507431106  or write
thewindowartsite@gmail.com

Follow me on Instagram:

http://www.instagram.com/smadarsheffi/

 

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

פוסטים אחרונים

Accessibility