ספרה של נועה צדקה “האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא”,( הוצאת רסלינג ) מרגש ואפילו אמיץ. זהו גישוש מתמשך אחר תולדות הצילום המקומי, אחר הקמת המחלקה לצילום בבצלאל, אחר דמויות (בעיקר נשים) שנעלמו מהתודעה וניסיון לשרטט מחדש את ההיסטוריה הזו . צדקה כותבת בגוף ראשון , בטון אישי, מנכיחה את הווה תוך שהיא נשענת על מחקר קפדני. הגוף הראשון התחושה של דחיפות, כובשת. צדקה, מרצה במחלקה לצילום בבצלאל היא אמנית שעבודות הצילום – כתיבה – מיצג שלה שורטות את קירות הנפש. כאן יצאה למסע שורשים שמשתרג בין הטכני, הרעיוני, ההיסטורי, האנקדוטי והאנושי. בחלקיו הטובים אפשר לחשוב על הספרים של וו.ג. זבאלד, במיוחד “המהגרים” וככלות הכל מדובר על סיפורם של המהגרים שיזמו מחלקה לצילום ושל תפיסות שהיגרו. צדקה מחפשת בכל הזרות הזו (היא נוקבת בעיקר בהשפעות אמריקאיות ואירופאיות) התייחסות להתרחשות המקומית, להיסטוריה הקרובה והאמנים שיצרו כאן.
צדקה שואלת , בגולמיות ישירה ושובה, מה מקור יצר המחיקה במחלקה לצילום, מה שהיא מכנה “יצר ההמתה”. מדוע כניסת המחשב לפרקטיקות הוראה התקבלה ללא רפלקסיה , מדוע אמירות כמו “הצילום האנלוגי שחור לבן מת” נתפסות כפרוגרסיביות ? התשובה שלה מורכבת ממחקר טקסטואלי ומראיונות עם אנשים רבים מפעלו במחלקה עד 1984. היא אינה מציעה תשובה ברורה, וטוב שכך משום שהספר לא נופל לפסקנות של טקסט המבקש להיות דפיניטיבי.
מחקר ראשית המאה העשרים מורכב מחומרים מארכיבים מסודרים (ולא מסודרים) בבצלאל והארכיון הציוני וממקם את תולדות הצילום בהקשר הכללי של תפיסת ובניית המודרניזם בארץ . צדקה עוקבת בדקדקנות אחרי אופן רישום השם של הפרקטיקה “פוטוגרפיה” ו”תמונת אור ” ,”פאטאגרפיע ” תמונה נאמנה של נזילות ההגדרה וההתייחסות לתחום החדש יחסית, של התבוננות במציאות בעידן ומקום בו שינוי המציאות היה צו אידאולוגי.
הספר מחולק לפרקים המוכנים “תחנות”. הראשונה היא יעקב בן דוב , שמוכר בעיקר כחלוץ הקולנוע בארץ . הוא הגיע לארץ ב 1907 , שנה אחרי יסוד בצלאל והצטרף לבצלאל (במקביל לעבודה עם הצלם הארמני-ירושלמי גאראבד קריקוריאן) ,מוארת כאמן, כסוחר, ובעיקר כבנאי נלהב של התדמית הציונית , היהודי החדש.
דמותה של לו לנדאוור נשכחת נדונה בהרחבה כ”תחנה שנייה” ההכרות שלי עם הדמות החלה בעת המחקר לדוקטורט בעיזבון גרטה וולף קרקואר . לנדאוור, אמנית שעסקה בצילום ופעלה לביסוס מעמד המדיום בארץ, צילמה דיוקנאות של משפחת קרקואר, וולף קרקואר ציירה את דיוקנה מספר פעמים . לנדאוור ביקרה ב-א”י ב- 1926 וב- 1928, קודם השתקעותה בה וכבר אז עמדה בקשר, כפי הנראה חברי וחם עם וולף קרקאור. צדקה מציירת מפתקים, מכתבים, רשימות מלאי והוצאות מצטיירת אישה עם חשיבה חדשנית, שקולה מעניינת שנפגעה מאד מהיחס עליה ובסופו של דבר עזבה את הארץ, אחרי שנים של עשייה. בראיון רדיו שנערך איתה ועם ארדון , מנהל בצלאל ב 1945 הבחינה בין צילום לצילום- אמנות “צלם אמן מצייר באמצעות האור על לוח הצילום ואף תפיסתו האישית של הצלם תקלט בו”.
בבצלאל הצילום המשיך להיות במעמד של כלי עזר למחלקות לאמנות וגרפיקה “הכרחי ורצוי מאד” כותבת צדקה. מבעד לשורות, בראיונות שערכה עם מרצים ומרצות ב”תחנה שלישית” שנות ה 60 וה 70 , עולה ההזדהות עם המאבק האינסופי על העשייה: על ציוד, תקציבים, שעות הוראה ובעיקר הכרה .שיחות עם בהירה עדן שלימדה בשנים 1965- 1978, ציטוטים מפגישות עם קרובים של אפרים דגני ז”ל שלימד בין 1966- 1983 או תכניות לימוד של אברהם האוזר ז”ל שלימד בין 1962 -1981 מלמדות על שינויים בחשיבה הקונספטואלית על צילום ועל אמנות בכלל.
“תחנה רביעית – חנן לסקין” עוסקת בשנים הראשונות של המחלקה לצילום כמחלקה מובחנת והתפתחויות מאוחרות יותר. ממחקרה של צדקה לא עולה תחושה של כורח היסטורי, כלומר הקמת המחלקה ב 1984, יכלה גם לא להתרחש , וממרחק השנים אפשר להרהר עם לא עדיף היה שהצילום אכן יהווה חלק מהמחלקה לאמנות, את מה משרתת החלוקה למחלקות מלבד מבני כוח .
בחלק זה של הספר שיחות עם אמנים הפעילים בשדה היום, כמו יגאל שם טוב , רונית שני או שמחה שירמן ועם סטודנטים שלמדו במחזורים הראשונים . צדקה מזכירה את הפריחה של הצילום בשנות ה80 וה 90 : מינוי אוצרים במוזאונים , גלריות לצילום, כתבי עת , בתי ספר ייחודיים לתחום. גם הביאנלה הראשונה לצילום נערכה ב 1986 בהשתתפות רבים מאנשי בצלאל.
בתוך התנופה צדקה מביטה בצללים. הברור שהיא עורכת בדבר ההעדר הכמעט מוחלט של מרצות מעניין במיוחד לאור התרומה ,הנשכחת של לו לנדאוור. התשובות שקיבלה אמנם כנות אך מביכות. מספר פסקאות בהן צדקה מדברת על המילים שאינה אומרת בביקורת, על ההבדלים בין התנהלותה לבין זו של מרבית עמיתיה הגברים, חשובה . היא חשובה לשיח אמנות ותרבות בכלל . “אינני רואה בעבודת האמנות דבר שאמור “למשוך אותי” …”לגרות אותי ” או “לא לגרות אותי”…. ואינני נבהלת להגיד “איני יודעת”.
לאורך הספר, משובצות עבודות מעניינות מאד, בעיקר הקונצפטואליות שיהיה מעניין לחזור להתבונן ביניהן עבודות של משה קן, רונית שני ,אבי שטראוך ופרומה מרקוביץ ,יונתן סיאדה.
כמו בשיר של מאיר אריאל , גם כאן בסוף המשפט יושב ערבי עם נרגילה. הספר שמתחיל בבוריס שץ מסתיים במילה “עזה”. כאן יש הרגשה של בחירה בקיצור דרך שנעדר מהרצינות והמשקל של יתר הספר. המלחמות הבלתי פוסקות מהדהדות לאורכו -מסטודנטים פצועים גופנית ונפשית שצדקה מזכירה כייחוד ישראלי מצער , ועד אזכורים של הפסד לימודים בשל שרות מילואים ארוכים במלחמת לבנון .
“צלמים/צלמות כדי שילמדו, יצלמו, יעבדו ויגידו משהו על העולם” , כותבת צדקה “זקוקים ל”אוויר” כלכלי-קיומי פוליטי. לשכניהם גם” . האמירה הזו נכונה. ובכל זאת, סיום הספר במילה “עזה” צלצל באוזני כצליל של ניצול, זיוף.
להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
להזמנת הרצאות במגוון נושאים, בהם באמנות ישראלית ובינלאומית וכן הצטרפות לרשימת התפוצה לסיורים מיוחדים כתבו ל thewindowartsite@gmail.com
סיור לביאנלה באיסטנבול 15-19 ספטמבר
2019 בהדרכת ד”ר סמדר שפי
לפרטים והרשמה לפנות לדניס או גל בטלפון 03-5260084 או במייל mailto:denise@rimon-tours.co.il
“Photographic truth is the natural truth”
Noa Sadka’s new book Photographic truth is the natural truth (Resling, 2019 [Hebrew]) is moving and courageous. This is an exploration of the history of local photography, of the establishment of the Photography Department in the Bezalel Academy of Art and Design, Jerusalem, of leading personalities (mainly women, who were erased from historical record. Sadka, a photographer, lecturer in the Bezalel Photography Department, and writer, uses the first-person style to make the present part of her careful research, lending a sense of urgency. This “roots journey” into the Bezalel Photography Department’s history blends the technical, philosophical, historical and anecdotal, bringing to mind Sebald’s books (especially The Immigrants). After all, this is a story of the immigrants who founded the study of photography here. Sadka discusses the foreign influences (mainly American and European), refers to local events, recent history, and, of course, the artists.
She traces the sources of the hasty erasure of the past that dominates the department, the impact of digital photography, and the road to finally establishing the department in1984. The book is rich in interviews, archival sources, tracing the variations in the definition of photography, whether as an accessory to the art department or as an independent discipline. Chapters focus on “milestones,” such as Yaakov Ben Dov, pioneer of cinema, German photographer Lou Landauer, (who was later disappointed at her reception and left the country). Sadka’s research continues through the 1960s and ‘70s (Bahira Eden, Avraham Hauser, Efraim Degani) to the fourth milestone, Hanan Laskin and the first years of the separate Photography Department in 1984.
Sadka’s critical eye looks at the shadows, the lack of women as lecturers, the conduct in the department, and the overall discourse on art and culture. Numerous interesting photographs and photograph-based artworks grace the book. The book, which begins with Boris Schatz, the founder of Bezalel, does indeed mention the way Israel’s harsh political situation resonates in the arts. However, Sadka’s choice to conclude the book with a declaration of her identifying with the pain of the people of Gaza, feels as if she is capitalizing on their suffering much more than a sincere expression of empathy.
להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
