סשה אוקון הלך לעולמו.
הודעת וואטסאפ מקברית, בוודאי בניסוח שלו, הודיעה שיצא למסעו האחרון והזמינה ללוויה ולשבעה.
פגשתי את סשה לאחרונה לפני כחודשים, בפתיחת התערוכה שלו במוזיאון תל אביב. התערוכה היא חלק מההכרה המאוחרת מאד בעבודתו על ידי חלקים נרחבים מהזרם המרכזי שהתעלמו ממנו לאורך שנים. טוב שהספיק להנות מהכרה זו בשנה האחרונה, בחודשים האחרונים לחייו בהם נערכו תערוכות בירושלים בגלריה כורש, במוזיאון תל אביב ובהרצליה בקרן דינה רקאנטי.
למרות ההכרה המוגבלת בארץ ניהל אוקון קרירה בינלאומית מצליחה שכללה שתי תערוכות יחיד באלברטינה בווינה ב 2017 וב 2024 .
לראשונה כתבתי מאמר על עבודותו עבור קטלוג ביצא ב 2010 באנגלייה וב 2014 כתבתי ביקורת על התערוכה Observationes של סשה אוקון במוזיאון רמת גן ומאז עקבתי אחר עבודותו בקביעות.
ב 2016 הצגתי יצירה גדולה, את ” בני רשף יגיביהו עוף” 2016 (אותו כינה גם טריפטיך רמי לוי), בתערוכה “מארג: זיקות לאמנות המערב בציור עכשווי בישראל” שאצרתי במוזיאון פתח תקווה לאמנות.
בקטלוג כתבתי על העבודה:
במערך אופייני של טריפטיך, ציור שחלקיו מהווים אזכור לשילוש הנוצרי הקדוש (האב ,הבן ורוח הקודש) סשה אוקון מצייר בוירטואוזיות את האדם לא כמי שמקווה לגאולה אלא כלאחר ייאוש. בכנפי הטריפטיך, מקום בו ציירו קדושים הוא מציב דמויות עלובות וגסות שלא יונה כהתגלמות רוח הקודש מרחפת מעליהן, אלא עוף כרות ראש שנמכר בשקל בסופרמרקט זול במיוחד. הדמיון בין הדמויות לעוף אינו מותיר מקום לנחמה – כמוהו הן עירומות עירום אומלל, מעורר סלידה. העוף על ראש של דמות (במקום הילת קדוש?) וחבוקה בזרועות דמות אחרת (בתנוחה שמאזכרת את תנוחת המדונה עם הילד) . במרכז לא דמות להערצה או סצנה שתביא להתעלות אלא דמות שזועקת לאינסוף אדיש. יכלו שלושת הדמויות להיות יונה פופוך הפתטי של חנוך לוין המסכם את חייו הנקלים, היקרים לו:
תחילה אכלתי עוף אצל אמי,
אחר אכלתי עוף אצל אשתי,
עוד כמה מנות עוף אוכל בבית-חולים,
ואז – לשכב דומם, לנוח –
סוף-סוף בלי עוף.
אלה תולדות יונה פופוך.
חנוך לוין, מלאכת החיים, 1980
נוח על משכבך בשלום סשה.
