שלוש שנים אחרי פרשת הצנזור העצמי המביש שהופעל בשנקר על ידי ההנהלה, ברשות יולי תמיר ובלי שאנשי מחלקת האמנות יעלו על בריקדות, תערוכת בוגרי בית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר השנה מציגה עבודות שיש להן הקשר פוליטי מובהק. יתכן והתערוכה הייתה נתפסת כמלהיבה יותר לולא עמדה בצל התערוכה הטובה שהעמידה השנה המחלקה לאמנות בבצלאל. את הכותרות (המעטות) קיבלה עבודה דקלרטיבית, במידה רבה אנקדוטה, שיצרה אלנה שטלצר. המדובר בחנית ענק החודרת את חזית הבניין עוברת דרך הרצפה, ובולטת מגגו כמו תורן עליו התנוסס דגל שחור. הפרסום נבע בעיקר מדרישה לא נבונה של עיריית רמת גן להסיר את הדגל.
מיצב של לובנא עוידאת היא העבודה הבולטת בתערוכה. לצד ברכת תפוחים צפים בזרמי מים, ניצבים מבני עץ עשוי שכבות ומכופף לגלים וצורות המעלות על הדעת אדריכלות (או ריהוט סקנדינבי של שנות ה 50 וה 60) לחלק מחוברים כלי מלאכה בעץ כמו כליבה גדולה, ובצד ניצבת ערמת ארגזי קרטון לבנים עם תפוחים. כוחה של
העבודה בכך שהקריאה הפוליטית, הבעלות על מה שטופח כמותג של תפוחי רמת הגולן הוא רק אחת האופציות. עוידאת היא מהקהילה הדרוזית בגולן החיה במקום מאז המאה ה 15. כיום רק חלקם אזרחי ישראל. היא משתמשת בתפוחים, המזוהים כגידול ויצוא דרוזי מרכזי, להתבוננות בשאלת זהות. על התפוחים שהיא מציגה את אין מדבקת מותג והמיצב מרמז לבית אריזה. בעבודה היפה הפועלת על כל החושים, עם רחש מים וריח תפוחים, עוידאת מפנה מבט לשאלת הזהות והשייכות הדרוזית אבל גם לשאלות של שימור סביבה ומלאכות מסורתיות. התפוח נושא על כתפיו המעוגלות מיתוסים מפרי עץ הדעת מחולל החטא הקדמון, תפוח שהמריבה הובילה למשפט פריס (ומלחמת טרויה), דרך תפוח המוות המורעל של
שלגיה, תפוח הסיכון והדיוק של ולהלם טל, וכמובן התפוח של ניוטון. עוידאת הופכת אותו למקבילה לתפוז ולצבר שהפכו סמלי שהבעלות הסימבולית עליהם הפכה למחלוקת בין יהודים ללא יהודים. שטים במים הם מכניסים משהו 
מזיכרון הסרטים הבארוקיים – מצמיתים של פיטר גרינאווי (מ”טובעים במספרים” ועד A Zed and Two Noughts) אבל גם של ברכות הכלים הצפים כשל Céleste Boursier-Mougenot הצרפתי. יחד עם עבודות העץ היפיפיות עוידאת יוצרת סביבה מתעתעת, שובת לב וטורדת.
עוד גופי עבודה בולטים הם הציור של אימרי פניאל העוסק במיניות מודחקת בחברה הדתית היהודית ממבט גברי .
העבודות הצבעוניות מאד (אם השפעה ניכרת של Njideka Akunyili Crosby וגם אלה אמיתי סדובסקי) , והציורים הגדולים של אלעד אמסלם שיהיה מסקרן מאד לראות לאן יתפתחו. הציורים של אמסלם על לוחות דיקט גדולים מאד אמנם מאופיינים בסגנון הפיגורטיביות “הגמישה”, זו שבין שי אזולאי, יוסי קריספל, זויה צרקסקי ואחרים הפך למכנה משותף , מאפיין דורי אך יש בהם עוצמה ומאפיין נוסף, קומפוזציוני בעיקר שמייחד אותם. הפיסול של עבד אלמג’יד שלבי
מרתק. הוא עושה שימוש בחומרי בניה וכלים סניטריים באסתטיקה של חדרי כושר ויוצר דיוקן מודרני של איש ללא תכונות, תולדה של מסעות מיתוג ופרסום. גני לבדב מציגה ווידיאו על ניילון נצמד. דמות אישה נושמת, נאבקת על הנשימה המוקרנת על החומר הטעון במוות ומחנק יוצרת דימוי מסויט של אסון ממשמש.
אוצרים :חנה פרוינד-שרתוק, גל וינשטיין, עדי ברנדה
סיור ערב בתל – אביב
ZOOM במוזיאון הטבע וביקור באוסף פרטי מרהיב של אמנות מאפריקה.
– סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
היום – רביעי, 24 יולי 2019
להרשמה שילחו Whats app ל 0507431106
–
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106
עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/
Shenkar graduates’ 2019
Three years after the disgraceful episode of self-censorship of the Shenkar graduates’ exhibition by the administration, the current exhibition of the graduates of its Multidisciplinary Art Department is presenting a few works with an obvious political connection.
An installation by Lobna Awidat is the outstanding artwork on view. Alongside of a pool in which apples float in streams of water, standing wooden structures made of layers bent into waves and forms that are reminiscent of architecture (or Scandinavian furniture of the 1950s or ‘60s). Some have woodworking tools attached to them. The power of the work lies in that political reading, the ownership of what has been nurtured as a brand for the apples grown in the Golan Heights is just one option. Awidat is from the Druze community which has lived in the area since the 15th century; at present, not all Druze are Israeli citizens. Awidat uses the apples, identified as a main Druze crop and export, to contemplate the issue of identity. In this beautiful work involving all of the senses, with the noise of the water and the scent of the apples, she turns her gaze to the issue of being Druze but also to environmental conservation and traditional crafts. The apple bears myths, from the Tree of Knowledge and Original Sin, the Apple of Discord and Trojan War, through Snow White’s poisoned apple, William Tell’s apple and precision shooting, and, of course, Isaac Newton’s apple. Awidat has transformed the apple into a parallel to the orange and the sabra whose ownership over their symbolic value has become a bone of contention between Jews and non-Jews. The apples floating in water brings to mind something from a memory of the baroque and frightening films by Peter Greenaway (from Drowning by Numbers through A Zed and Two Noughts) as well as the pools with floating vessels by Céleste Boursier-Mougenot. Together with the lovely woodwork, Awidat has created an illusionary, captivating, and disturbing space.
Elad Amsalem’s large-scale paintings are among the other stand-out works. It will be interesting to see in which direction they will develop. Painted on large plywood panels, although they may be characterized as having a “flexible” figurative style, the generational common denominator between Shai Azoulay, Yossi Krispel, Zoya Cherkassky and others, Amsalem’s paintings have power and something additional, a compositional element that sets them apart. Abed Elmajid Shalabi’s sculptural work is fascinating. He uses construction materials and sanitary installations with fitness center aesthetics to create the modern portrait of a man without qualities, the outcome of branding and advertising journeys. Jenny Lebedev screens her video on plastic wrap. The image of a woman struggling to breathe on material associated with death and suffocation creates a nightmare feeling of impending doom.
Curators: Chana Freund-Shertok, Gal Weinstein, Adi Brande
