תנועת מטוטלת. התערוכה המרכזית בביאנלה השביעית לרישום “קו פעולה” ,באצירת הדס מאור חוזרת במידה רבה לתפיסה שאפיינה את הביאנלה שנערכה ב 2013 באצירת טל יחס. הכוונה ליישום אוצרותי של קריאה מרחיבה מאד של מונח ה”רישום”. כמו במהדורה החמישית של הביאנלה גם השביעית מדגישה את הקו כמחולל פעולה במרחב התלת ממדי. ההרחבה הזו מותירה את הביאנלה ללא גלעין מהות . זוהי תערוכה קבוצתית גדולה , נוספת ומקבילה לתערוכות/פסטיבלים/ביאנלות שהוצגו ומוצגות בירושלים בחודשיים האחרונים – הביאנלה של ירושלים ומנופים.
התערוכה בבית האמנים מוצבת היטב, מרבית העבודות טובות ובכל זאת אינה הופכת לזירה שהיא מעבר לכך, למקום של שינוי זווית התבוננות או חוויה.
בין העבודות המעניינות העבודה “צמנט” של אבנר פינצ׳ובר, אמן שהתבלט בעבודת הווידיא”כיסאות” אותה הציג בתערוכת מסיימי תואר שני של המדרשה לאמנות בקיץ 2018 . בכסאות הוא הטיח כסאות בקיר /מחיצה אותו חוררו וחלקם נתפסו בו מה שנראה כמתקפת זעם מתפרצת. כאן העבודה צמנט , שנעשתה על ידי הטחת החומר בקיר (ללא קהל) יוצרת דימוי טורד ויפה שמנהל דיאלוג עם המבנה היפה , ההרמוני כל כך של בית האמנים. ההתפוררות ההדרגתית של העבודה לאורך התערוכה הופכת אותה למורכבת עוד יותר.
וידיאו של פינצובר העוקב אחר התנפצות קיר זכוכיות לאחר הטחות חוזרות ונשנות של אבנים מוצג לרוחב כל קיר הכניסה לקומה העליונה והמרכזית של התערוכה. האמירה החשופה, כל שרשרת האסוציאציות מליל הבדולח ועד לזריקת אבנים כנשק של כל הצדדים בשטחים הכבושים, משטיחים את העבודה ונוצר ווליום קריאה שאינו תורם לקומה כולה.
“פאזל” מערכת קירות עץ קטנים הנעים על מסילות מתכת מאפשרות לצופים להגדיר חלל להסתגר ולהתבודד. למרות תחושה מסוימת של המחשה כמעט דידקטית של יחסי יחיד -חברה העבודה יוצרת – יחסים עם צופים ובין צופים.
החומריות של העבודה הזו, והצבעוניות המצומצמת , לעיתים קרובות כמעט מונוכרומטית של מרבית העבודות יכולה לשמש נקודת מוצא לדיון במגמות שנמשכות באמנות ישראלית לאורך עשרות שנים, כמעט ללא הפרעה. המחשבה על שאלת משמעות העכשוויות של העבודות עולה שוב ושוב ולאו דווקא בגלל שמאור מציגה עבודות של נחום טבת ומיכה אולמן שניים מוותיקי האמנות הישראלית ונותני הטון בה. ( אולמן מציג בימים אלו גם בתערוכה “סופה להתקיים – רגישויות משותפות שאצרתי בירושלים). גם עבודות של מיכל הלפמן או תכלת רם שהוצגו במהלך השנה החולפת נדמות כאן קונסרבטיביות יותר, מנומסות.
ליהי ניידיץ מציגה את Enola Gay , עבודה המורכבת מכבלים חשמל שיוצרים רישום שחור בחלל שיש בו תנועה ותנופה .מידה של רעילות , של אירוניה, נטענת בו בשל שמו – השם הוא כשם המטוס שהטיל את פצצת האטום על הירושימה . המטוס נקרא על שם אמו של אחד הטייסים, מתיקות מחרידה, אירונית מרושעת( שם הפצצה היה LITTLE BOY החמוד לא פחות).
ב”ברבור” בתערוכה שאצר אברהם קריצמן מוצג מקבץ עבודות מרתק ומגובש – בפוסט הבא .
אוצרת ראשית: הדס מאור
סיור עומק עם ד”ר סמדר שפי
הביאנלה הארצית השביעית לרישום רשמים VII – קו פעולה ירושלים
יום שישי, 6 דצמבר 2019, 10:00 – 13:00
לפרטים והרשמה שלחו הודעת וואטסאפ עם כתובת אימייל לסמדר 0507431106
Art seems to move like a pendulum: To a great extent, the main exhibition in the 7th Biennale for Drawing in Israel – Traces VII – Action Line curated by Hadas Maor, reprises the attitude that characterized the 2013 Biennale for Drawing curated by Tal Yahas. Applying a very broad reading of the term “drawing,” similar to the fifth Biennale, the current Biennale of Drawing emphasizes line as action in three-dimensional space. However, expanding the concept leaves it without an essential core as one more large group show like other biennales/exhibitions/festivals held in Jerusalem over the past two months – the Jerusalem Biennale and the Manofim Contemporary Art Festival, Jerusalem.
The exhibition in the Jerusalem Artists’ House is beautifully installed, most of the works are good, and yet it does not go beyond to become an arena for a change of viewpoint or a new experience.
Among the more interesting works is Cement by Avner Pinchover, an artist whose video Chairs stood out in the Midrasha MA exhibition in the summer of 2018. The video depicts Pinchover hurling chairs against a plaster partition or wall, punching holes in the surface. Some perceived it as an outburst of uncontrollable rage. In Cement, he threw cement on a wall (without an audience) resulting in a troubling yet lovely image conducting a dialogue with the Artists’ House harmonious building. The gradual crumbling of the work during the months of the exhibition makes it even more complex.
Pinchover’s video showing the shattering of a glass wall by stones takes up the entire entry wall to the upper storey leading to the main hall of the exhibition. The exposed statement, with its chain of associations from Kristallnacht through the stone-throwing in the occupied territories by all sides flattens the work to create a volume of reading that does not contribute to the entire floor.
Puzzle, a system of small wooden walls moving on metal rails, enables viewers to define a space, enclose and isolate oneself. Despite a certain feeling that this is almost a didactic illustration of the relationship between the individual and society, the work does create encounters with among viewers. The materiality of this work with its limited, almost monochromatic coloring of most of the works, can become the starting point for a discussion of continuing trends in Israeli art, almost uninterrupted over the past few decades. Thoughts on the issue of the current meaning of the works arises time and again, not necessarily because Maor also incorporated works by veteran artists Nachum Tevet and Micha Ullman, who are among those who gave Israeli art its tone. (Ullman’s Sand Table is currently on view in Jerusalem in the exhibition “Human Nature; Shared Sensitivities,” curated by this writer). Works by Michal Helfman, as well, or by Tchelet Ram, exhibited over the past year, seem more conservative and polite than in their former settings.
Enola Gay by Lihi Nidiz is comprised of electric cables forming a black line drawing in the space with movement and momentum. It carries a certain toxicity and irony due to its name – the American bomber that dropped the atom bomb (named “Little Boy”) on Hiroshima. The title was the name of the mother of one of the pilots, with horrifying sweetness.
Meanwhile, at the Barbur Gallery, the exhibition curated by Avraham Kritzman forms a coherent group – review to come in the next post.
