Please scroll down for English
לא שימור ולא נעליים תערוכת היחיד של ליז חג’ג’ מצוינת, מרגשת, מאלו שבשביל לראות כמותה מוצדק לצלוח כל כך הרבה אמנות בינונית. היא תערוכה שמשאירה ציפייה לראות לאן תמשיך חג’ג’ מכאן ותקוות גדולות. האמנות של חג’ג’מקולפת, ללא עור, ללא הגנות. בלי צלופן וסרטים מרשרשים היא מציעה תמצית של חוויה, חיתוך מדויק, כואב, של פאסדת המציאות.
כוחה מונח בכך שהתחושה היא ששום דבר לא יכול להיות שונה ממה שהוא, שיש סדר פנימי, בהחלט אינדיוסינקרטי, בעולם שיצרה. דמיון, אירוניה, תבונה ובעיקר סוג של פיכחון מאפיינים
את לא שימור ולא נעליים.
שדה הפעולה הצורני אינטלקטואלי של חג’ג’ מתרחש בצומת בין המורשת של יוזף בויס הגרמני לדלות החומר הישראלית, מינימליזם אמריקאי ומה שאכנה כפיסול עם הומור של פישלי וויס השוויצרים (וייס הלך לעולמו לפני שנתיים) ואורס פישר השוויצרי הפועל בארה”ב. מהצומת הזו היא עושה שירה.
ב”ללא כותרת”,הציבה מעל זוג מגפי לבד שמצאה בחנות יד שנייה בבאר שבע (
אבסורד שנשמע כמו שם לסרט דוקומנטרי, המקפל את כל קשיי ההגירה ממזרח אירופה ללבנט), תיבה של החומר ממנו עושים מזרונים למיטות (גומאויר) שנראה כמו גוש שיש גדול. עליו, במרכזו, הציבה כד מעודן באפור בוהק מעוטר כוכבים. שרשרת האסוציאציות המופעלת היא כמעט אין סופית – מכדי קבורה יוונים ורומים ועד תועפות השיש בקבר מדיצ’י שתכנן מיכאלאנג’לו וכמובן מיתוס הגאולה העצמי של בויס. לחג’ג’ יש את היכולת ליצור כמעט אנימציה בחומרים כך שנדמה שהגוף כבד המשקל עד יתחיל לזוז באותו חן של דברים עצומים (או כמו הפילים בחצאיות בפנטזיה של דיסני). הדיבור על המוות, על הקץ כל כך גלוי, שיש בו מידה של יובש, של עובדתיות, שמאפשרת לדלג על רגשנות ולעסוק ברגשות.העבודות ניבנו בחלל הגלריה בשבועות שקדמו לתערוכה כך שהשיח ביניהן צמח והשתנה ואולי לפעמים התגלה. חג’ג’ עושה שימוש נרחב ב ready made אבל יוצרת קומפוזיציות שאינן נובעות ממנו, אינן מקדשות את החפץ או אפילו משתעשעות בו אלא מתיחסת לחפצים כמין התרחבות של הפעולה היצירתית. טקסט התערוכה לקוח מההמנון ההומרי לאפרודיטה (בתרגום אהרון שבתאי) בו מסופר על אלת השחר שלקחה בן תמותה בו חשקה וביקשה עבורו חיי נצח מזאוס, אבי האלים. זאוס אכן נענה לבקשתה, אך היות ולא ביקשה נעורי נצח למאהבה , האהוב הזקין ונזנח, הודר לחדר צדדי ושם המשיך לחיות לנצח בזקנה. הסיפור הטרגי, משמש מפתח לקריאת התערוכה כולה כסיפור על התכלות וזמניות,שני נושאים שהאמנות, שבבסיסה מבקשת תמיד להתחכך עם הנצח ,עוסקת בהם מקדמת דנא .
ערמה של סלילי רשת לולים על שטיח לינוליאום, שמחקה רצפת אלומיניום, קשורים בחבל שחור. העבודה מחייכת כך נדמה למינימליזם של אמנים כמו דונאלד ג’אד או סול לויט. היא מאמצת את בהירות המבנה המינליסטי, את הקונקרטיות כערך, ובמידה רבה גם את העדר חיקוי המציאות ואז קושרת הכול בחבל, כמו צרור נדודים של פליט שחפציו נעלמו וזיכרונותיו התפוגגו, ורשתות ריקות, מסננות עם חורים גדולים מידי, נותרו במשבצת הקטנה שניתנה לו בעולם.
כאב חשוף יש גם בעבודת פינה בה חימר נמרח משני צידי פינת הקיר, כאילו ניסו
ידיים לגרד את הקיר, לפתוח פתח ולברוח. בגושי החמר שמונחים על הארץ , ובוודאי מתייבשים משך התערוכה, יש את רמיזה לדמות האנושית, בגלל הקישור הבסיסי של אדם וחמר שמצוי במיתוסים ודתות רבות, לרבות ביהדות .
עבודה ללא כותרת נראית כחיה, אולי חמור מורכבת מקרשים ארוכים, חמר, לבני מדרכות בשקיות, בד אפור, ומתכת. אפשר לחשוב על העבודה בהקשר לעבודות המצוינות שיצרה יהודית לוין בשנות ה 80 המאוחרות, העבודות של גיטלין (ראו צילומים בביקורת על תערוכתו בפתח תקווה https://www.smadarsheffi.com/?p=1136 ) ולא מעט חפצים שנקרים שדרכו של מי שהולך ברחוב בחלקים היותר מחוספסים של תל –אביב , כמו בדיוק מחוץ לגלריה. יש משהו מצחיק ומכמיר לב בחמור שמוצב ליד פסל מתכת חלודה שחבל אדום קשור סביבו וכותרתו הנזיר. האסוציאציות המיתיות-דתיות
משתברות מול הפיסוליות של חג’ג’ שחוגגת את המבנה העדין, השברירי.
סידרת קולאזים קטנים ומקסימה, בדמיון וזיקה חזקות כל כך לתנועות אמנותיות מוקדמות של המאה העשרים שנדמה שיש בכך ברור פנימי של תולדות אמנות או סוג של התחפשות (למרות שיש הכך המשכיות לעבודות הציור שיצרה כבר במדרשה אותה בגרה ב 2006 ). היא דביקה צילומי צבע על שחור לבן,יוצרת קלסתרי פנים כמו מסכות ויוצרת עבודות שנמצאות דיאלוג אם שורת אמנים בהם
מקס ארנסט, מאן קיי,פיקבייה ועוד.
הקסם בתערוכה הוא האופן בו היא אומרת שירה – כדורי ביליארד תחת יריעת לבד מתוחה כאוהל (שזוכר את אברהם מכניס האורחים ואת בויס), סולם שלא ניתן לטפס עליו, וידיעה שהחומרים מתכלים – שבירים ומשתנים כל העת,מזדקנים כמו המאהב, ההופך למאהב לשעבר של אלת השחר. הזמן אינו עוצר לאיש, לא שימור ולא נעליים.
גלריה רו ארט אוצרת: נוגה דוידסון
שביל המרץ 3 בניין 8 קומה 4 תל אביב
פרטים על סיור לסטודיו של מיכל רובנר בעמודת הסיורים .
https://www.smadarsheffi.com/?p=925 לקבלת הניולטר השבועי (רישום נפרד מקבלת בלוג החלון)
No Preservation No Nothing
No Preservation No Nothing, Liz Hagag’s solo exhibition is excellent and moving, one of those shows worth waiting for after slogging through quite a bit of mediocre art. The exhibition leaves the viewer with expectation, waiting to see how she will continue from here. Hagag’s art is exposed, flayed and defenseless. Without gift wrapping she offers the essence of an experience, a precise, painful slice into the façade of reality. Its power lies in the resultant feeing that nothing can be otherwise, that there is an inner order in the world she created, which is definitely idiosyncratic. Imagination, irony, insight but mainly a type of sobriety characterize No Preservation No Nothing.
Hagag’s intellectual formal field of action takes place at the juncture of the legacies of the German Joseph Beuys, the Israeli “Want of Matter,” American Minimalism and what I call humorous sculpture, such as by the Swiss duo of Fischli& Weiss (David Weiss passed away two years ago) and the Swiss Urs Fischer (active in the USA). She distils poetry out of this interface. In Untitled,Hagag placed a large block of foam rubber resembling marbleover a pair of felt boots she purchased in a secondhand shop in Beersheva (one of those absurdities that sounds like the name of a documentary film representing the difficulties of immigrating from Eastern Europe to the Levant). In the center of the table-like element, she placed a glistening grey star-studded grey vase. The chain of associations she created is nearly infinite, from Greek and Roman burial urns to Michelangelo’s tombs of the Medici and, of course, Beuys’s myth of self-redemption. Hagag has the ability to produce what is almost animation using materials suggesting that the heavyweight element might begin moving around with the charm that huge objects have (or like the dancing hippos in tutus in Disney’s Fantasia).Her dry, factual way of speaking about Death, the end which is so obvious, enables her to skip over emotionality and engage in feelings.
The works were constructed in the gallery space during the weeks before the opening, so that the discourse between the pieces developed and perhaps revealed itself at times. Hagag makes extensive use of readymades, creating compositions that do not arise from the readymade, do not make the object sacred or even amusing, but refer to the objects as a kind of expansion of the creative act. The gallery text is taken from the Homeric hymn to Aphrodite (translated by Aharon Shabtai) which tells about Eos, Goddess of Dawn, who fell in love with a mortal. She begged eternal life for her lover from Zeus, king of the gods. Zeus assented, but since the goddess did not ask for eternal youth, her loveraged and was excluded to a side room where he continued to live eternally as an old man. The tragic myth became the key to reading the entire exhibition as a story of disposability and availability, two issues art has been addressing since time immemorial. An untitled piece in the installation, piled up rolls of chickenwire tied together with a black rope stand over a linoleum floor of ersatz aluminum, seeming to give a nod to the Minimalism of artists such as Donald Judd or Sol Lewitt. The work adopts the clarity of the Minimalist structure, of concreteness as a value, and, to a great extent, the absence of the attempt to imitate reality. She then ties everything up in a rope, like the bundle of a refugee who has lost everything and whose memories have faded; only empty netting, sieves with holes that are too large, remain on the little square assigned to him in the world.
Exposed pain echoes through the corner piece in which clay is smeared on both sides of the corner, as if someone tried to scrape through the wall with bare hands for an escape route. The chunks of clay hint at the human figure, referring to the basic link between the human being and clay recurring in so many myths and religions, including Judaism.
Another Untitled Modified Readymade looks like an animal, perhaps a donkey, made of long planks, clay, sidewalk bricks in bags, grey fabric and metal. It brings to mind the excellent works by Yehudit Levin from the late 80s, Gitlin’s works (see the photographs in my critique of his exhibition at the PetachTikva Museum of Art
(https://www.smadarsheffi.com/?p=1136), and objects a pedestrian might come across in the seedier of Tel Aviv, such as right outside the gallery. There is something both funny and heartbreaking in the “donkey” placed near The Monk, a rusted metal sculpture with a red rope tied around its middle. The mythical-religious associations break down when faced with Hagag’s sculptural qualities celebrating the fragile, delicate structure.
A series of small, charming collages hanging in the gallery space have strong links to early 20th century art “isms.” They form an internal investigation of art history, and are in a way a continuity of the paintings Hagag made in the Midrasha, where she graduated in 2006. She pastes photographs together creating mask-like “identikit” portraits, works in a dialogue with a long list of artists including Max Ernst, Man Ray, Picabia and others. The exhibition is poetic – billiard balls under a felt curtain stretched like a tent (the hospitality of Abraham’s tent and Beuys), a ladder impossible to climb, and the knowledge that all the materials disintegrate, are fragile, change with time, grow old like the lover who becomes Eos’s past lover. Time waits for no one, No Preservation No Shoes.
Curator: Noga Davidson
Raw Art Gallery
3 Shvil Hameretz, Building 8, 4th Floor, Tel Aviv
Details about the upcoming tour to Michal Rovner’s studio on the Tours page.
Register separately to receive the weekly newsletter of new events and exhibitions
