המלצה לקראת פסטיבל אפוס 2025
אין דבר שמשתנה יותר מההיסטוריה. מה שנדמה שהבנו או ידענו מואר באור חדש במבט מתוך ההווה. לו הייתי כותבת על הסרט “ראושנברג לוקח את ונציה” (Taking Venice) שמוקרן במסגרת אפוס# 16 הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות לפני אוקטובר 2023 וודאי הייתי פותחת בכך שאפשר להתגעגע לימים בהם אמנות הייתה כל כך חשובה שהממשל האמריקאי התגייס במרץ להבטיח זכייה של אמן אמריקאי בפרס הגדול בוונציה. התחושה אז הייתה שאמנות הפכה לשולית במשחק הפוליטי הבינלאומי, בבחינת תוספת חביבה לתדמית הלאומית.
כיום התבהר שאמנות עדיין (או שוב) חשובה במגרש הבינלאומי, כנראה יותר מכפי שנדמה היה אך לפני זמן קצר. במדינות מסוימות כספיים ומאמצים ממשלתיים ניכרים ביותר מושקעים כדי לצור פרופיל תרבותי גבוהה. באמצעים ואופנים שונים, בעשייה מרשימה ומתוכננת בהרבה, אך בהתכוונות דומה, קטאר למשל עושה היום את מה שעשתה ארה”ב ב 1964 – מניפולציה של הביאנלה בוונציה, האולימפיאדה של האמנות העכשווית, כדי להשיג הכרה בכך שהתרבות שהיא מייצגת חשובה ועדיפה על אלטרנטיבות אחרות (לאחרונה רואיינתי על כך בתוכניתו של גואל פינטו ב”כאן תרבות”). לאור פתיחת הביתן הקאטרי החדש, במיקום הטוב ביותר בג’רדיני בוונציה, ההזרמה של כסף קטארי לתערוכות מובילות והעלייה המשמעותית בנוכחות ובהערכה לאמנים ממדינות ערב וארצות המפרץ, הצפייה בסרט הופכת למבט במקרה מבחן מהעבר. אולי כבר החלה הספירה לאחור לקראת זכייה של אמן קטארי או מאחת ממדינות טיפוחיה בפרס הגדול. ואולי כמו במקרה של ראושנברג זו תהיה, עם התערבות או בלעדיה, זכייה ראויה.
ב 1964 , בשיאה של המלחמה הקרה היו סוכנויות הביון האמריקאיות מעורבות בהפצה של ספרות מוסיקה ואמנות אמריקאית בעולם, כדרך להוכיח את עדיפות אורח החיים האמריקאי הדמוקרטי על הסובייטי הקומוניסטי.
מרכז הכובד של האמנות העכשווית עבר לארה”ב כבר ערב מלחמת העולם השנייה עם ההגירה של אמנים מאירופה שברחו מהנאצים. ראושנברג למשל למד עם יוזף אלברס, פליט יהודי ומי שהיה מהמורים הבולטים בבאוהאוס לפני שעבר לארה”ב . הזכייה של אמן אמריקאי בפרס הגדול של הביאנלה הייתה אפוא השלמה למהלך, הכתרה רשמית של האמנות האמריקאית כסצנה המובילה בעולם אחרי שנים בהן פריס נחשבה לבירתו.
צילומים וקטעי סרטים משנות ה 60 יחד עם צילומים וראיונות עכשווים מגוללים סיפור מתח בו מעורבים אלן סלומון, מנהל המוזיאון היהודי בניו יורק, האוצרת אליס דאני שעבדה אתו בצמוד על פרויקט הביאנלה, הגלריסט ליאו קסטלי ואנשי סוכנות ההסברה האמריקאית, זרוע של סוכנות הביון לצד מבקרי אמנות ואמנים וגם חיל האוויר האמריקאי. הסרט משרטט דיוקן של ראושנברג שמצטייר כמי שבזמן אמת לא היה שותף למהלך, ומאיר גם את ג’ספר ג’ונס ויצירתו והיחסים בין האמנים. הקשר הרומנטי ביניהם היה בהחלט ידוע אך מוכחש בתקופה בה הומוסקסואליות הייתה, רשמית, מחוץ לתחום.
הצוות האמריקאי דרס כמעט כל מוסכמה או התנהלות מקובלת בדרך לפרס הנכסף – כך, בניגוד לחוקי הביאנלה באותה עת שקבעו שעל תערוכה לאומית להיות בג’רדיני בלבד סולומן ודאני הציגו רק מקצת העבודות מהתערוכה הקבוצתית הגדולה שהביאו כייצוג אמריקאי בביתן בג’רדיני ואת מרביתה בבניין הקונסוליה האמריקאית המהודר בחלק אחר של העיר. במקביל ניהלו מסע יחצ”ני מהסוג ששכיח כיום אך נחשב אז, בעיניים אירופאיות, לוולגרי.
הסרט של אמי וולך מצוין – קצבי, אינטליגנטי ומספר את סיפור המאמץ המתוזמר תוך שהוא מאיר שלל סוגיות מבלי להיות דידקטי : ארה”ב של ימי המלחמה לזכויות האזרח, האופוריה עם בחירת קנדי וההתרסקות בעקבות הרצחו, תובנות ועל סטרוקטורת הרעיוניות והחברתיות בהן פעל ראושנברג ואפילו אפילוג המספר על הפעילות הפילנטרופית הבינלאומית שלו ששורשיה באותה זכייה.
כללי הביאנלה השתנו לא מעט מאז 1964 אך וונציה ממשיכה להיות מגרש משחקים, יפה כתמיד, לאינטרסים פוליטיים וכלכליים בקנה מידה חסר תקדים.
למתענינות/ים באמנות עכשווית, ביאנלות ,וונציה ואינטריגות כוח – לא להחמיץ!
ראושנברג לוקח את ונציה
בימוי: אמי וולך 2023
