יעל ברתנא “הקברנים”| Yael Bartana – The Undertakers

יעל ברתנא “הקברנים”.

“הקברנים”, תערוכתה של יעל ברתנא בגלריה זומר מרשימה.  שימת הלב לפרטים, לדיוק, חישוב מדוקדק של כל זווית התבוננות,  משותפת לכל חלקי התערוכה המורכבת מעבודת וידיאו , מיצב צילומים, פיסול ועבודת ניאון.  באיכות האמנותית מתגלעים הבדלים ניכרים.

עבודת הווידיאו “הקברנית” 2019 מאכזבת, במידה רבה בגלל הפער בין העשייה לפשטנות של התכנים. הווידיאו נוצר בעקבות המייצג “Bury Our Weapons, Not Our Bodies!” שערכה בפילדלפיה ב 2018 . ברתנא הסריטה מייצג תהלוכה העוברת ממרכז פילדלפיה  העיר בה נוסחה החוקה האמריקאית לבית הקברות Laurel Hill, אחד מבתי הקברות החשובים והוותיקים מארה”ב שבנוי כפארק והוכרז כאתר מורשת לאומית אמריקאית. הקריאה לקבור רובים ולא גופות מהדהדת כקריאת שלום אוניברסלית ומעוגנת בהווה  בוויכוח הפנים אמריקאי על הזכות לשאת נשק. המוטיב של תהלוכה מעלה גם הוא על הדעת את המצעדים האמריקאים הגדולים  כמו המצעד לוושינגטון של תנועת זכויות האזרח ב 1963 במלאת מאה להכרזה לאמנציפציה של השחורים בידי לינקולן. המצעד לעבודה וחופש The March on Washington for Jobs and Freedom , בו נשא  מרטין לותר קינג את נאום “יש לי חלום”  סיפק את התמונות שהיוו דימוי אידאלי של חברה רב תרבותית שוויונית עם מנהיגים לבנים ושחורים צועדים שלובי זרועות.
בראש התהלוכה של בר תנא אישה לבנה (בכל זאת שימור ההיררכיה) מבוגרת דקת גו ולבושה שחור אלגנטי עם שיער לבן ארוך, הכלאה של מריאן הצרפתית ומלאך מוות נוסח ברגנר. התהלוכה עצמה, על הדמויות האציליות  והשמלות הפשוטות אחידות, עם תמהיל בין גזעי מדויק נראית גם היא כהכלאת השפעות תוך עיבוד ראשוני למדי:  Wonder women   פוגשת את סיפורה של שפחה, “תנועה ציבורית” את להקת המחול Alvin Ailey .

בדף המידע מצוין  שבמיצג חלקים מכוראוגרפיה מ 1953 של  נועה אשכול ממציאת כתב  התנועה.  אשכול שקיבלה הכרה מוגבלת בחייה, מוערכת מאז ששרון לוקהרט האמריקאית הציגה מעבודותיה  ב 2011, ארבע שנים אחרי מותה. המפגש בין עתיד- הווה-עבר  בדמויות האנשים הלבושים בשמלות פשוטות והחיילים הלובשים מדי צבא אמריקאי של ימי מלחמת השחרור האמריקאית במאה ה 18 יוצר  בווידאו סימבוליקה מביכה, שמתחזקת כשרובים מתקופות שונות מוטלים בקול לקבר פתוח. היופי של העבודה, הצילומים מרחפן והצילומים המלטפים של הפיסול בגן לא מפצים על כך.
הקריאה לוויתור על אלימות, ה raison d’êtreשל העבודה לא יוצאת מחוזקת. המסר המרכזי שנוסח היטב לפני כ 2500 שנה “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.” לא מקבל ממד נוסף. האבסורד האמריקאי -תפוצת נשק מסחררת בשם הזכות לחופש  הגובר על זילות חיי האדם – והאדרת הכוחנות הנובעת ממנה נותרת בלתי מטופלת.
התערוכה מחדדת את ההבחנה בין ישירות לפשטנות. בעוד עבודת הווידיאו עטורת קלישאות הרי עבודת הניאון “Patriarchy is History,” הצהרה חד משמעית, מצוינת. באור הניאון הכחול, עם האותיות הלא אחידות, והריחוק בין האמירה התיאורטית -ביקורתית לאופי הצעקני של החומר שהצבתו בחדר הפרויקטים אלגנטית. האור הכחול, קליני וגם זול מדבר על רעילות וריפוי. הדימוי מחזק ומשפיע על הטקסט, הופך אותו ליותר מההיגד הלשוני.

שלוש יציקות של רובים כמאובנים שכותרתם שם כלי הנשק והאותיות R.I.P  (ראשי התיבות של נוחו בשלום ( rest in peace, פשטניים לא פחות מעבודת הווידאו. הפיכת ההווה לעבר, בדומה לפעולה של דמיאן הרסט בתערוכה Treasures from the Wreck of the Unbelievable ב 2017,  נשארת במידה רבה חלולה – המהלך אינו מוסיף עומק לאמירה אלא הופך אותה למעין תרגיל מחשבתי עקר.

שלושה צילומים של קברנים/קברניות מצוינים ועומדים היטב בזכות עצמם. ברתנא צילמה דמויות בשמלות הבד הפשוטות אוחזות מסכות גדולות בשחור לבן המכסות את הפנים והצוואר. המסכות מעלות על הדעת את הסמל של קרינה ואנרגיה  גרעינית , מסכות של תרבויות קדומות ויוצרות אסוציאציה גם למסכות השחור לבן  של קבוצת אנונימוס. הגודל של הדמויות קרוב לגודל אדם והן נעדרות פאתוס ויוצרות תחושה טקסית, מאיימת, עם מידה של מודעות עצמית. הן מופקעות מספרת המציאות המיידית שלנו אך הצרוף של הדהוד אמנות של תרבויות ראשוניות, האקרים והאיום הגרעיני יחד עם האנושיות-תמימות הנוגעת ללב של ההחזקה הגלויה במסכה מעבירה היטב את מה שעבודת הוידאו באורך 13 דקות לא מצליחה להעביר אודות כוח, אלימות, וכאב.

גלריה זומר
ב’ עד ה’:10:00 עד 18:00, ו’: 10:00 עד 14:00, שבת: 11:00 עד 13:00
שדרות רוטשילד 13 תל אביב

תצלומי ההצבה: נועם פריסמן.

                         לקביעת סיורים פרטיים או הצטרפות לקבוצת סיורים 
                                    שילחו  Whats app ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם smadarsheffi

Yael Bartana – The Undertakers

Yael Bartana’s exhibit at the Sommer Gallery is impressive. She applied careful attention to details and precision calculations of every single viewing angle for all sections of the exhibition comprised of video, photographic installation, sculpture, and a neon work. All this does not compensate for the very disparate artistic qualities of these elements .

The video The Undertaker (2019) is disappointing, to a great extent due to the gap between how it is made and the simplicity of its content. It was made following “Bury Our Weapons, Not Our Bodies!” which Bartana led in Philadelphia in 2018. Bartana staged and filmed a parade from the center of Philadelphia, the city where the American Constitution was formulated, to the Laurel Hill Cemetery, one of the oldest and most important cemeteries in the USA. It was constructed as a park and declared a national heritage site. The call to bury weapons instead of bodies echoes universal calls for peace, anchored at present in the internal American debate on the right to bear arms. The motif of the parade also brings to mind the mass marches in the USA, such as the March on Washington for civil rights in 1963, marking a century since the emancipation of the slaves by Abraham Lincoln. The March on Washington for Jobs and Freedom, at which the Rev. Martin Luther King, Jr., made his famous speech, “I have a dream,” provided the pictures that became the ideal image of an egalitarian multicultural society with white and black leaders marching arm-in-arm.
In Bartana’s video, the procession is led by a slender, elderly white woman (well preserving the current hierarchy), dressed elegantly in black. She has long white hair, presenting a hybrid of Marianne (image of the French Revolution) and the Angel of Death according to Bergner. The parade itself, with its noble figures and uniformly simple dresses, with a precise racial mix, also looks like a hybrid of influences processed in too raw a manner: Wonder Woman meets the Handmaid, or “Public Movement” with Alvin Ailey’s Dance Theatre.

The information sheet mentions that parts of a 1953 choreography by Noa Eshkol, inventor of movement notation is incorporated in the video . Eshkol, who received only limited recognition during her lifetime, made a posthumous comeback since American artist Sharon Lockhart exhibited some of her works in 2011, four years after she passed away. The encounter between future-present-past in the figures dressed in simple dresses, and the soldiers in American Revolutionary War uniforms from the 18th century, creates embarrassing symbolism, intensifying when guns from various eras are thrown into an open grave. The esthetics of the work, with its drone footage and filming that seems to caress the sculpture in the garden, do not make up for it.
The work does not make the call for an end to violence, its raison d’être, any stronger than the message succinctly formulated about 2,500 years ago, “And the shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruninghooks; nation shall not lift up sword against nation, neither shall they learn war any more” (Isaiah 2:4). The absurdity of life in the USA with the dizzying proliferation of guns in the name of freedom making life cheap, and the glorification of aggression arising from bearing arms, is an unsolved issue.
The exhibition sharpens the distinction between the direct and the simplistic. While the video work abounds in clichés, the neon piece, with its clear statement Patriarchy is History, is excellent. Bathed in the blue neon light, with its uneven lettering, it creates distancing between its theoretical-critical statement and the vulgar nature of the material, installed in the elegant project room. The blue light, with its clinical and cheap nature, speaks about toxicity and healing. The image reinforces and impacts the text, transforming it to something more than a worded statement.

Three casts of guns looking like fossils, titled with the name of the gun followed by R.I.P. (rest in peace) are no less simplistic than the video. Turning the present into the past, similar to what Damien Hirst did in his exhibition Treasures from the Wreck of the Unbelievable (2017), they remain hollow, a sterile exercise in thought.

The three excellent photographs of undertakers stand alone perfectly. Bartana photographed figures in the simple fabric dresses holding large black and white masks hiding their face and neck. The graphics are reminiscent of radiation warning labels, or ancient cultures, and bring up associations with the masks worn by members of the Anonymous group. The photographs are almost life-size, with no pathos but with a feeling of ritual or menace, with some degree of self-awareness. They are extracted from our immediate reality, but the combination of resonating art of primordial cultures, hackers, and the danger of nuclear radiation along with heartrending humanistic innocence of the masks held so openly does convey what the 13-minute video did not express about power, violence, and pain.
Sommer Contemporary Art Gallery Tel Aviv, 13 Rothschild Blvd.
Mon.-Thurs., 10 a.m.-6 p.m.; Fri., 10 a.m.-2 p.m.; Sat. 11 a.m.-1 p.m.

Installation photographs by Noam Preisman

For private art tours  in Israel send a Whatsapp message to: 050-7431106 or write ssheffi@gmail.com 

Follow me on Instagram smadarsheffi