קווי מתח שונים עוברים ב”מאות פעמים”, טורדים, אבסורדיים, עיקשים. ארבע אמניות, האלה אבו קישק, נרדין סרוג’י, נעמה ערד, ודיאנה קוגן מציגות עבודות שמגוללות קרעי סיפורים, רסיסי זיכרונות ושברי עלבונות. זהו הרהור מורכב, לעיתים הומוריסטי-אירוני אך לאו דווקא אופטימי, על נשיות בהקשריה החברתיים והפרטיים.
השיח בעבודות מרובד ונע בין העכשווי והקונקרטי למיתי, בין התת מודע הקולקטיבי, לפואטי. שתיים מהעבודות, “179” של אבו קישק ו”דיאנה” של דיאנה קוגן, הן עבודות בשחור-לבן שממדיהן הגדולים כמו עוטפים את המתבוננות/ים. אבו קישק כתבה בערבית ועברית מילים מתמלילי שיחות עם נפגעות עבירות מין. שטף המילים מצטבר לזרם אלים, מבעית.
‘”מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו’ (דיאנה עם כלבי הציד)” היא כותרת הרישום הענק שמציגה דיאנה קוגן. פסל האלה דיאנה, מצויר בגן מרהיב המבוסס על זיכרון אך אינו מקום ספציפי. דמותה של האלה דיאנה מורכבת: אלת הציד ופטרונית חיות הבר, אלת פוריות מגינת היולדות ובתולה. ברישום דיאנה יפה, עירומה, רצה עם כלבי הציד, פנטזיה על נשיות ואלימות. הבחירה של קוגן לעסוק באלה שעל שמה היא נקראת, הופך את הרישום למעין דיוקן עצמי.
עבודת הניאון “חומוס-פול” של נרדין סרוג’י היא התבוננות בנוכחות כתב ערבי במרחב הישראלי, ואולי המערבי. הוא מתקשר בדרך כלל לכיתוב פוליטי, אולי דתי, וכאן מנכיח את היומיומי שהפך לסמל. תילי מילים נכתבו על מקורות וניכוס המאכל הלאומי (של מי?) שמזוהה עם גברים וגבריות למרות שרבות הנשים העובדות בהכנתו. לחשיבות המיוחסת למאכל היבט משעשע, אך היא מסמנת במידה רבה את האופן בו תרבות עשירה מרודדת למאפיינים חד ממדים.
העבודות של נעמה ערד יוצרות, בו זמנית, רתיעה ואמפתיה אינטנסיבית. בעבודה Legally Blonde גוף מתומצת לקווים דקים, עשויים גרביונים מתוחים, נדמה כמתריס, אך מקובע לרצפה במנעולי מתכת. ההחפצה, הרמיזה/הפניה לעבדות לופת את הצופים, אינו מניח.
“מאות פעמים” מהרהרת על מבנים של הצגת נשיות, החל במיתולוגיה (ב”דיאנה” צפון גם המיתוס של הנסיכה דיאנה, “מלכת הלבבות” האיקונית) ועד בובות – מבובות חלון ראווה ועד בובות מין שצילן מהדהד ב-Legally Blonde.
***
השאלה כיצד מצליח להתכונן סובייקט נשי בהצטלבות מאבקים פנימיים ומבטים חיצוניים, היא חוט שני העובר בעבודות. התערוכה נאצרה לפני התפרצות מגפת הקורונה. למרבה הצער, כחלק מתופעות הלוואי החברתיות היא הפכה את נושאי “מאות פעמים” לרלוונטיים מתמיד. העלייה בשכיחות האלימות במשפחה, במיוחד זו המופנית כלפי נשים, מבעיתה. הנתון הסטטיסטי לפיו אישה נרצחת בישראל כל שבעה עשר ימים, אינו נותן מנוח.
אורות הניאון “חומוס-פול” בוהקים כמו שלט פרסום, באור ניאון כשל מטבחים בהם נשים רבות מבשלות ללא הילת יצירתיות ששמורה בדרך כלל לשפים עטורי תהילה. גרביונים ומנעולים משרטטים גוף ואלת ציד מוצגת כעירומה יפיפייה. שרשרת מילים בשחור-לבן משרטטת מאבק שחוזר מאות, מאות, מאות פעמים.
אוצרת ד”ר סמדר שפי
CACR המרכז לאמנות עכשווית רמלה
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
13 יולי , יום שני ב 19:30
ביאנלות שהיוו סימן דרך – הארמון האנציקלופדי 2013
הביאנלה של 2013 באצירתו של מסימילינו ג’וני הייתה תערוכה שהניחה אחריה הרבה יותר מרשמים. במקום קרקס מרהיב הביאנלה הפכה למעבדת חשיבה תוססת שהשפעתה ניכרת מאד. נתבונן בעבודות נהדרות של אמנים לא מוכרים ומכרים מאד – החל מ Marino Auriti (שעבודתו נתנה לתערוכה את שמה ) ועד אד אטקינס והילמה אף קלימט .
תשלום
אורך המפגש שעה ורבע. המחיר להרצאה 75 ₪
תשלום ב PAYPAL , BIT או העברה בנקאית
להרשמה שלחו אישור תשלום עם טלפון וכתובת אימייל שלכם ל Whatsapp 0507431106
Hundreds of Times
Hala Abu Kishek | Naama Arad | Diana Kogan | Nardin Saruji
Disturbing, absurd, and stubborn lines of tension transverse “Hundreds of Times” as the four participating artists present narrative fragments, shards of memory, and slivers of humiliations. This is a complex, often humorously ironic yet not necessarily optimistic contemplation of the feminine in its social and individual contexts.
The multilayered discourse in the works shifts between contemporary and concrete to the mythic, moving between the collective unconscious and the poetic. Two of the large-scale black and white works seem to envelope viewers. In 179, by Hala Abu Kishek, the flow of words in Arabic and in Hebrew taken from transcripts of conversations with sexually abused women becomes a violent, horrific stream.
In Diana Kogan’s huge drawing, Someone, I say, will remember us (Diana with hunting dogs), a statue of the goddess Diana is depicted in a breathtaking park based on memory, yet it is not a specific site. Diana is a multifaceted mythological figure, virgin goddess of the hunt, patroness of wild animals, and protector of women in childbirth. A beautiful nude Diana runs with hunting dogs in a fantasy of femininity and violence. Kogan’s choice to engage in the figure of her namesake transforms the drawing into a kind of self-portrait.
Nardin Saruji’s neon artwork Hummus Fool examines the presence of Arabic script in the Israeli public space, and perhaps the West. Arabic signs are usually associated with political posters or religious texts, but here Saruji deals with an item from daily life which has become a symbol. Much ink has been spilled about the appropriation of the dish as a “national dish” (but whose?), usually associated with men and masculinity despite the many women working to prepare the chickpeas and fava beans. There may be an amusing aspect to the food’s importance, but it oversimplifies a rich culture into shallow one-dimensionality.
Naama Arad’s works create simultaneous repulsion and intense empathy. In the installation Legally Blonde, the female body is minimized into thin lines of stretched pantyhose. They seem challenging but are padlocked to the floor. The objectivization of the body and references hinting at slavery persist and give no relief. The exhibition “Hundreds of Times” is a thoughtful look at structures of representation of the feminine, from mythology (including iconic “queen of hearts,” Princess Diana) through the world of dolls – from display mannequins to sex dolls, whose shadows resonate through Legally Blonde.
***
The issue of how to establish the feminine structure at the current juncture of internal struggles and external gazes is evident in all the works on view. Especially distressing is that one of the social byproducts of the Coronavirus, the horrific increase in domestic violence – especially against women – has made the themes of “Hundreds of Times” more relevant than ever. The Israeli femicide statistics (one fatality every 17 days) are cause for concern.
The neon light forming the words Hummus Fool glow like an advertising sign, lighting reminiscent of kitchens where women labor without any aura, usually reserved for lauded male chefs. Pantyhose and padlocks delineate a body, while the goddess of the hunt is represented as a beautiful nude. The chain of words in black and white chart a struggle repeated hundreds and hundreds – and hundreds – of times.
Curator: Dr. Smadar Sheffi
CACR – Contemporary Art Centre Ramla
