English follows Hebrew
ב”סף”, תערוכתו של מידד אליהו, כמה רגעים נפלאים לצד תחושה, שכמו שמה, היא נשארה על הסף, ולא נפתרה עד תומה שאלת היחס בין שלושת מרכיביה: ציורים המבוססים על צילומים, קירות שניבנו כבמות, ואובייקטים מרהיבים. את הסף שבין מעניין ויפה למחוזות המרגש, החושני ומה שנחרט בזיכרון חוצה אליהו באובייקטים.
אליהו עוסק במעבר תרבותי וגעגוע. נושאים אלו , שבמיוחד בעשור האחרון, עד פרוץ הקורונה, היו נושאי מפתח באמנות הבינלאומית שעסקה בהגירה ופליטות באינטנסיביות חסרת תקדים. המקרה בו מתבונן אליהו, מעבר בני הקהילה של יהודי קוצ’ין מהודו לישראל בשנות ה-50, מורכב במיוחד. הקהילה עברה מרצונה (בשונה מהימלטות מרדיפות אתניות או איימת רעב או מלחמה), נקלטה על ידי מנגנון מוסדי אך נדחקה למקום שולי בהיררכית הזהויות הישראלית. במיצב “מחול השותלים”, פרסקו שהוצג במסגרת “מארג”, תערוכה שאצרתי במוזיאון פתח תקוה ב 2016, עסק אליהו בהיסטוריה הישראלית. הוא הנכיח כאב שהודחק ומסרב לשכוך במושבי עולים כמו מסילת ציון בה גדל.
האובייקטים בסף, פרגמנטים של עיטורים אדריכליים ודימויי תשמישי קדושה יהודים מקוצ’ין, במיוחד רימוני תורה, מרגשים. אליהו מעמיד אותם בגומחות הקיר הכחולות שבנה, כמו בענני נחמה נהר זיכרון, ומספיג – עוטף אותם בפיגמנט אדום.
המפגש זיכרון/תרבות שנוצר מרובד, נטוע בהיסטוריה ותולדות האמנות, ורווי בחושניות ואהבה, כמעט פטישיסטית של חומר. אליהו עושה שימוש מרהיב בצבע שאינו שכיח באמנות הישראלית שבהכללה ניתן לאפיין אותה , אפילו כיום, כמרוסנת מבחינה צבעונית. האדום והכחול מתייחסים לצבעי הבתולה, אימו של ישו שדמותה מגלמת רחמים; הפיגמנט העשיר קטיפתי כשל העבודות של אניש קאפור (שהיגר לישראל בשנות ה 70 אך המשיך לבריטניה) יוצר פריכות ותחושה של סיכון שמשב רוח קל יסיר את העושר הצבעוני, ואיתו את הקסם והרוך. האובייקטים מסמנים שבר – מזיכרון כלי המקדש השער טיטוס, דימוי עיקש בתת המודע הקולקטיבי היהודי, ועד תמונות אובייקטים מחוללים בשואה. מעבר לכל אלו, מעבר לסיפור ההגירה, סיפור השבר, אליהו יוצר מהפרגמנטים שכיות חמדה שמקרינות עושר שחלף, שובע שגווע. קמילה מרהיבה של תרבות נשכחת.
אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י
מוזאון וילפריד ישראל ,קבוץ הזורע
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
סינדי שירמן
הרצאה ראשונה בסדרה – זהות, התחפשות וסטראוטיפים
31 אוגוסט 2020 ,יום שני – 20:00
שירמן היא אחת מהאמניות המרכזיות הפועלות כיום. בעשורים האחרונים צילמה את עצמה בתחפושות שונות ויצרה כמה מהדימויים האייקונים והמשפיעים ביותר באמנות עכשווית. שירמן מנתחת ומערערת סטראוטיפים של זהויות כפי שנוצרו בפרסום, קולנוע, מדיה ותולדות האמנות. להרשמה שלחו אישור תשלום עם טלפון וכתובת אימייל שלכם ל WhatsApp 0507431106 המחיר להרצאה 75 ₪ . אורך המפגש כשעה ורבע.
,שלום ב PAYPAL BIT או בהעברה בנקאית.לינק למפגש ב ZOOM ישלח לאחר קבלת אישור התשלום, כארבע שעות לפני המפגש.
Meydad Eliyahu / Threshold
In Meydad Eliyahu’s new exhibition there are some wonderful moments along with the sensation that it remains on the threshold, like its title, without completely solving the issue of the relationship between its three components: paintings based on photographs, walls constructed as platforms, and several splendid objects. Eliyahu crosses the threshold between “interesting and beautiful” and realms of excitement, sensuousness, and what is imprinted in one’s memory through the objects.
Eliyahu engages in cultural transition and longing. These issues which were key issues in international art (until the Corona pandemic), art engaging in immigration and the experience of being refugees with unprecedented intensity. The case which Eliyahu observes is the move by the Jews of Cochin, India, to the young State of Israel in the 1950s, an especially complicated wave of immigration. The Jews of Cochin moved to Israel voluntarily, unlike refugees escape from ethnic persecution, famine, or war; they underwent an absorption process by the government institutions, but were marginalized to a low position in the hierarchy of Israeli identities. In Eliyahu’s installation “The tree planters’ dance” which was part of the exhibition “Intricate Affinities: Recollections of Western Tradition in Local Contemporary Art” (2016) at the Petach Tikva Museum of Art, which I curated, the artist engaged in Israeli history. He made present the repressed pain that refused to subside in the rural communities of Cochin Jews in Israel, such as Mesillat Zion, where he grew up.
The objects on the threshold, fragments of decorative architectural elements and images of ritual objects of the Jews of Cochin, especially the pomegranate-shaped embellishments for the Torah scrolls, are very moving. Eliyahu places them in the blue wall niches he constructed, as if in clouds of consolation in the river of memory, and suffuses them with red, enveloped in pigment.
The cultural encounter/memory thus formed is multilayered and firmly planted in history and art history, saturated with sensuousness and love, with an almost fetishistic attitude to the material. Eliyahu makes breathtaking use of a color that is not frequently used in Israel art; a sweeping generalization would characterize it, even today, as restrained coloration. The red and blue refer to the colors used in art history to depict the Virgin Mary whose figure embodies mercy; the rich, velvety pigment as in Anish Kapoor’s works (an artist who immigrated to Israel from India in the 1970s and continued to the UK) creates a crispiness and the feeling of danger, as if a slight breeze could remove the rich coloration along with its charm and softness. The objects denote disaster, from the memory of the vessels from the Holy Temple depicted on the Arch of Titus, a persistent memory in the Jewish collective unconscious, to photographs from the Holocaust of desecrated ritual objects. Beyond all of the above, beyond the story of immigration is a story of the disaster. Out of the fragments, Meydad Eliyahu has created precious objects conveying long lost riches and past satiety, a breathtaking depiction of the fading of a forgotten culture.
Curator: Shir Meller-Yamaguchi
Wilfred Israel Museum, Kibbutz Hazore’a
