קבלת קהל | “Now Open” \  Petach Tikva Museum of Art

English follows Hebrew

קבלת קהל, המוצגת במוזיאון פתח תקווה מפנה מבט פנימה, למוזיאון עצמו ולקהילה המקיפה אותו. זהו מבט מסוקרן, תמה, מגשש וכאן גם טמון כוחו. לא מדובר בניסיון ל”הנגיש”, מילה שמובלעות בה הנחות לגבי מי נזקק להנגשה (לא קהל אנין ומשכיל) אלא בדיון במערכת היחסים שבין המוזאון לציבור שלו.  למרות שרמת העבודות אינה אחידה, התחושה בסוף הביקור היא של חשיבה מגובשת, מעניינת שנוגעת בסיפור רחב יותר מזה של מוזיאון פתח תקווה וסביבתו.

בכניסה, בעמדה בה נמכרים כרטיסים וקטלוגים, מוצב “קטלוג,” 2020, מיצב וידאו של יאשה רוזוב,   ובו הקרנה של  ידים הממששות דפים בספרים ריקים. רוזוב מדבר על רוחות הקטלוגים שאינם, אותם ספרי זיכרון לתערוכות שהיו. בריקוד הידיים שנוצר יש מידה רבה של דיסאוריינטציה  .מאיזה נקודת מבט נראים הדברים ומהו הגישוש העיוור במדבריות הספרים? ושאלת השאלות היא האם הזיכרון נמחק? עם איזה מטען נכנס הקהל החולף על פני עמדת ממכר הקטלוגים , ועם מה יצא?  רוזוב עשה גם עבודה בה שינה את שם המוזיאון בשלט הכניסה ל ״פתח לאמנות, איזון ותקווה״, וגם הציב מראה מול המוזיאון  אך אלו, בניגוד לעבודת הווידיאו הן מהעבודות שמעניין יותר לדבר על כוונתן  המשחקית/חתרנית מאשר לצפות בהן.

“אסון טבע” של יהודית שלוסברג יוגב צולם בפארק הצמוד למוזיאון, במוזיאון ובמסך שעליו הוקרן צילום אווירי של המוזיאון. הוא מצלם מהלך שנדמה תחילה כאחד ובו כלב רץ (“לאסי שובי הביתה” עולה מיד לתודעה) לעבר הכניסה וכשהוא מגיע מתחילה שרפה של גג המבנה המתכלה במהירות .רק בעת שהשרפה כבר בעיצומה נוצרת ההבנה שהשרפה היא של דימוי המבנה ולא הדמיה ממוחשבת שלו. העבודה, כדרכם של סרטי אסונות יכולה להיקרא בהקשרי מציאות שונים ובוודאי השבוע , אחרי הפגיעה בבניין בפתח תקווה.

המטען הסימבולי, שרפת התרבות כבד מנשוא: משרפת הספרייה באלכסנדריה ועד תמונות המוזיאונים באפגניסטן, או סוריה , דרך זיכרון הרס אוצרות תרבות במלחמת העולם השנייה. שלוסברג יוגב מעצימה את המטען עם הצילום מרחפן שיוצר תחושה של סרט ריגול. יחד עם מכונת עשן שפועלת בחלל נוצר אפקט פארודי וכאן, בין הנורא לפארודי, טמון כוחו. רק אחרי הצפייה מסתבר שגם אופן הפעלת הסרט, דרך לחיצה על כפתור, כמו דימוי הכפתור האדום להפעלת פצצת אטום , פארודי ובמידה רבה גם אירוני: כוחנו כצופות וצופים הוא להפעיל דימוי של שרפת מוסד תרבות.  בהקשרי אמנות ישראלית הסרט מאזכר את הווידיאו “אינפרנו” של יעל בר תנא  מ 2013 ואת הוידאו (וגם עבודות הרישום)  של שרפת יער של גל וינשטיין מתחילת שנות האלפיים. ברוחב היריעה שבין שתי אסוציאציות אלו  שלוסברג יוגב יוצרת עבודה שנעה באופן מוצלח בין הספקטקולרי, המרובד וקלישאות מודעות היטב לעצמן.

העבודות של הקבוצה הבינתחומית  gym, של עומר שיזף ושל אורלי הומל עוסקות כולן בסביבות הפיזיות של המוזיאון. בהקבץ העבודות, שמהווה את לב התערוכה, הצליחה אור תשובה, האוצרת, ליצור דיון על מקום שלא נופל לסנטימנטליות ומצליח להיות אוניברסלי אך לחלוטין לא אבסטרקטי.  בעוד העבודה הראשונה נשארת באופן קונקרטי במציאות, שיזף וגם הומל, מפליגים מתוך המצוי למחוזות אחרים.

 חלל מעבר, 2020, מיצב של הקבוצה הבינתחומית   gym (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר) מורכב ממבנה שהוא העתק מסתור אשפה  מהשכונה הסמוכה ומסרט וידיאו בה מצולם המבנה. העמדת רפליקה של המבנה מנכיחה אדריכלות שקופה – זו שאינה מצולמת ואינה נחשבת אך מנקדת את המרחבים בשכונות רבות. הנוכחות הזו מוכפלת בסרט ווידיאו בו ליד הרפליקה עומד ומדבר אלכס קרול ,שומר במוזיאון  על המוזיאון, הקהל וחינוך.
שומרי מוזאונים, בדומה לנהגי מוניות  המרואיינים תדיר כקול העם,  התחבבו על אמנים עד שהשימוש בהם הוא כמעט קלישאה (“שומרי המוזיאונים” המיצב המצוין של פרד וילסון מ 1991 הוא דוגמא נהדרת וכך גם “שומרת ישנה” של כריסטוף בוכל מ 2009). כאן לצד ההצבה של השולי, אפילו המבוזה במוזיאון יוצרת ההוספה של השומר תחושת אי נוחות, כהשוואה בינו לבין המבנה.

Gate of Hope, 2020 של עומר שיזף, משחקת גם היא על שם העיר. שיזף מאיר באור יקרות ספסל, ריהוט חוצות סטנדרטי , ופח אשפה . אם קבוצת GYM יצרה רפליקה של מבנה בתוך המוזאון שיזף מטמיר את ריהוט החוצות , הופך אותו לכוכב במחזה לא ידוע ומציע לחפש , ואולי למצוא, יופי בחבוט, בפשוט ביומיומי.

המיצב “מבוך” של אורלי הומל, היא עבודה שאפתנית וגדולה אולי  מידי. המשחקיות שבה לא הופכת לחוויה של דיסאוריינטציה מעוררת מחשבה, המתלווים למבוכים מוצלחים יותר. הומל יצרה בלבן צחור מודלים של אוביקטים וצמחים  ומעבירה אותם, כרוחות לחלל רעיוני .זו עבודה גדולה, מחולקת לחללים משתנים בהם הדימויים החלשים , כמו פחיות מעוכות או סל זרוק,  כמעט סתמים, אך ברגעיה היפים,  כמו עצי מחט שמאכלסים מסדרון צר, נוצר קסם.

אוצרת: אור תשובה
משתתפים גם שחר אפק, עפרי כנעני, דוד עדיקא,יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס,  ואמיר בולצמן,מיה שרבני

   ג’ודי שיקגו
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ד,  19 מאי 2021, ב 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/USpc4htq9o5a9Y9w6

 לעיתים קרובות מצומצמת ההכרות עם העשייה של ג’ודי שיקגו  ל     The Dinner Party  . מאז  2002 , אז הוצבה עבודה זו  בתצוגת הקבע של מוזיאון ברוקלין  היא זוכה להכרה נרחבת.  בהרצאה נדבר על כלל הקריירה של שיקגו , נשאל מדוע היבטים נוספים בעבודתה עדיין נתפסים כמאיימים ונתבונן בתווי יוצא הדופן בו פעלה כאמנית אשה, אקטיביסטית למען הסביבה ומחנכת  ונדבר גם על ההיבט היהודי החזק החוזר בעבודותיה .
שיקגו נבחרה לפני שלוש  כאחד ממאה האנשים המשפיעים של מגזין TIME  ונחשבת היום לאם הגדולה של האמנות הפמיניסטית האמריקאית.

“Now Open” \  Petach Tikva Museum of Art

 The exhibition looks inward into the Museum and outward to the local community. The observation is intrigued, innocent, and exploratory – which is where its strength lies. This is not an attempt to make the Museum’s art “accessible,” a word embodying assumptions about who needs accessibility (not educated connoisseurs , but initiates a discussion of the relationship between the museum and its public. Despite the varied level of the works, at the end of the visit, one feels that a serious, interesting approach has taken shape and touches upon a broader narrative than just the Museum and its environs.

Installed at the entrance to the museum, at the ticket and catalog sale stand, is Yasha Rozov’s video installation Catalog (2020), depicting a screening of hands feeling empty pages of books. Rozov is alluding to the spirits of absent catalogs, memorial books, as it were, of exhibitions past. The ensuing dance of the hands is greatly disorienting: from which viewpoint are things seen, and what is this blindly feeling around in wilderness of books? The biggest question of all is whether memory can ever be erased. What is the invisible burden carried by the visitors passing by the catalog sales stand, and what do they take with them when they leave? Rozov is also displaying an intervention in which he rearranged the entrance sign from Petach Tikva Museum of Art – the city’s name literally meaning “Gate of Hope” – into “Gate of Art, Balance, and Hope,” and also placed a mirror opposite the entrance, but these works, in contrast to the video, are more interesting to discuss than to observe.

Natural Disaster (2020), by Yehudit Shlosberg Yogev (programming by Amir Boltzman) was filmed in the park adjoining the Museum, in the Museum, and on the screen on which an aerial photograph of the Museum is being projected. At first glance it seems to be a film about a dog running towards the entrance (“Lassie Come Home”). When it reaches it, a fire breaks out on the roof of the building which quickly burns up. Only when the fire is at its peak does the viewer realize that the flames are eating away at the image of the building and not at its computerized simulation. The video, as with films of natural disasters, can be read in contexts of various realities, and surely this week, after the damage to the building incurred by shrapnel, the symbolic burden, the immolation of culture, is too heavy to bear: from the burning of the Library of Alexandria to the photographs of the destruction of the museums in Afghanistan or Syria, through the memory of the destruction of cultural treasures during World War II. Shlosberg Yogev intensifies the associations with the drone photography that creates the sensation of surveillance photography. Along with the smoke machine operating in the space, it creates a place between terror and parody. After viewing, when the visitor realizes the only way to operate the video is by pressing a button, it evokes the image of the red button to drop the nuclear bomb. This moment is also parodic, and, to a great extent, ironic, as well: our power as viewers is to operate the image of burning down a cultural institution. In the context of Israeli art, it is reminiscent of Yael Bartana’s video Inferno (2013) and Gal Weinstein’s forest fire video and drawings made since the millennium. In the expanse between these two associations, Shlosberg Yogev has made a work that successfully moves between the layered spectacular and clichés that are well aware of themselves.

The installation and video by multidisciplinary group gym, and the works by Omer Sheizaf and by Orly Hummel, all are engaged in the physical environs of the Museum. In the group of works that constitute the heart of the exhibition, Curator Or Tshuva succeeded in creating a discourse about the place that does not slide into sentimentality, but succeeds in being universal, and absolutely not abstract. While gym’s installation remains in concrete reality, Sheizaf and Hummel travel far from the present into very different realms.

Transition Space (2020) by the gym interdisciplinary group (Ori Carmely, Ruth Leonov, Tal Stadler), comprises a structure that replicates the trash enclosure from the adjoining neighborhood with a video loop screening the structure. By installing a replica of the structure in the museum, the group is making present invisible architecture – the structures that are never photographed and never considered to have qualities, but which dots the spaces of numerous neighborhoods. The presence is doubled in the video, next to which museum guard Alex Krull’s monolog digresses upon the museum, the visiting public, and education. Museum guards,  similar to taxi drivers who are frequently interviewed as representing “voice of the people,” became beloved by artists until using their image has become almost a cliché (a wonderful example is Fred Wilson’s 1991 installation, Museum Guards, as is Sleeping Museum Guard, by Christoph Büchel, from 2009). In this work, alongside the placement of the marginal, the abject in a museum, the addition of the guard creates an uncomfortable feeling as a comparison between the guard and the structure.

Omer Sheizaf’s Gate of Hope (2020) also plays with the name of the city. Sheizaf brightly illuminates a bench, standard outdoor furnishing, and a garbage bin. Gym created a replica of a structure inside the building, but Sheizaf transforms the outdoor furniture into a star in an unknown play, proposing to search for – and perhaps to find – beauty in an object that is battered, simple, and mundane.

Labyrinth, Orly Hummel’s big and ambitious mixed media installation, is perhaps too big. Its playfulness does not turn into an experience of disorientation arousing thought. Hummel made pure white models of objects and plants which she implants into her conceptual space. This large-scale work is divided into alcoves of different sizes. Some leave the viewer to totally indifferent, while in its beautiful moments, like the evergreens in a narrow corridor, the labyrinth generates magic.

Curator: Or Tshuva

Additional works by: Shahar Afek, Ofri Cnaani, David Adika, Yaniv Amar, Luciana Kaplun and Ruti de Vries, and Maya Sharabani

Exhibition closes: June 26, 2021