צבע טרי Special Edition Fresh Paint

Please scroll down for English

אירוע צבע טרי שנערך במגדל מאייר השדרות רוטשילד אתמול והיום (יום שישי עד אחה”צ ) היה אירוע כנה : תערוכת מכירה שכוונה מראש ללקוחות חברת ברגרואין, חברת בניה של מגורים יקרים במיוחד ולקהל הרוכשים בעלי האמצעים של יריד צבע טרי. האמנות הוצגה בקומות הגבוהות של הבניין ובלובי העתידי, בחללים שהם כרגע עדיין בבנייה אך קל מאד לדמיין כיצד יראו לאחר הגמר. זהו ניסיון מזוכך לפצח את הנוסחה של מה שיימכר, אלו בדיוק החללים שמנגנון מורכב של אמנים, גלריסטים יועצים ומעצבים מכוונים אליהם כתחנה סופית, או כמעט סופית לאמנות. מנקודת ראות של היסטורית וביקורת אמנות מעניין לראות מה בנוסחה הזו חופף לאיכות גבוהה, מה לאופנה.

המשתתפים הוצגו ב”חממות האמנים” של ירידי צבע טרי במהלך שבע השנים האחרונות (כלומר לא יוצגו בזמנו על ידי גלריות) ומאז התבססו בעולם האמנות. היה מאכזב לגלות אמנים מצוינים שהוצגו הפעם בעבודות חלשות כמו סדרת צילומים שרחוקה מהמיטב של אוהד מטלון, או אורלי הומל שמיוצגת בפסלים לבנים שכמעט אפשר לשמוע את המילה “משתלבים” נאמרת לידם על ידי מעצבי פנים או רונן שהרבני שהציג בלובי שתי עבודות וידיאו מצוינות וחבל מאד שלא הוחלט לוותר על הצגת פסלוני הברונזה שלו בקומות העליונות. העבודות המביכות שעדיף היה לוותר עליהן כמו, למשל, דיוקן ארז טל של אורלי דביר מעטות יחסית.

חלק ניכר מהציור שהוצג היה בלתי מזיק: לא גרוע במיוחד אך רחוק מלהיות מסעיר. בלט המיעוט היחסי בעבודות גדולות כנראה משום שבמגדלים החדשים הקירות הגדולים ביותר הם קירות הזכוכית הפונים לנוף שמהווה תחרות קשה לאמנות. כך גם אלה אמיתי סדובסקי שמאופיינת דווקא בעבודות גדולות הוצגה עם עבודות קטנות. בין אם מתוך אמונה בטעמו האמנותי המעודן ועניין אינטלקטואלי של הקהל או מגבלות של גודל קיר בלטו רישומים משובחים: העבודות של אורלי סבר (שהדרך כלל אני חושבת עליה בהקשר לעבודות המיצב והאובייקטים שלה) מעולות, כך הרישומים המרתקים של אלה ליטביץ, שבלטה לטובה

ב”צבע טרי ” לפני שנה, ליאב מזרחי, וגם הקבץ ציורי הנוף הקטנים של עדו מרקוס.
צילומים דיגיטליים קטניים של אמיר יציב יפים מאד (אבל חסרו עבודות הוידיאו שלו). מיכל בר אור הציגה שורת צילומים מסקרנים בהכלאה של השפעות מאן ריי ומה שהייתי מכנה מסורת הצילום הישראלית של אחרי קום המדינה,

ובולטים גם הצילומים הדשנים של אנה חייט וסלבה פרסקי . תמר לטמן פירקה את הצמח יהודי נודד ויצרה קבוצה יפה מאד של מה שנראות כפיקטוגרמות ומסקרן לראות עוד מהן.הפרויקטים המיוחדים אינם הצד החזק של התערוכה : סיגלית לנדאו יחד עם יותם פרום מציגים את המיצב “מרחב מוגן דירתי (במ”מד) ” שמנוסח כאמירה חד ממדית : בלונים כלואים בכילה נגד יתושים, צילום של פרה באחו. הדיבור על חופש לעומת כליאה נשאר ריק.

אורי לוין מוצגת בחלל של Start במה שנראה כניסיון מוקדם מידי למקסם רווחים. , חזרה גנרלית, עבודה המוצלחת של לוין,המוצגת בימים אלו במוזיאון הרצליה מורכבת מעבודות וידיאו קצרצרות שהן הקרנה לאחור של מציאת אם האמנית לאחר שמתה מוות אלים מאד(כך שהיא קמה לתחיה). ההומור סלפסטיק, יחד עם הנגיעה בפחדים קמאיים מצוין. העבודה עברה פרוק לתצלומי סטילס, בעיקר של רקוויזיטים של אלימות כמו אמבטיה מרוחה בדם וכידי להחיות אותם אפשר להביט בהם דרך אפליקציה באייפד שפועלת בטכניקה של מציאות רבודה AUGMENTED REALITY. בניסיון לאמץ סוג כזה של חדשנות לצפייה בעבודות אמנות יש משהו פתטי כמו סרט מדע בדיוני ישן, בעיקר כשעבודת הוידיאו עצמה התייחסות לסוג של הומור קולנועי בעל מסורת ארוכה. מיצב מצוין הוא ניסוי כלים SOUND CHECK של נבט יצחק. הצליל והמראה הקלידוסקופי יוצרים חוויה על אובייקט קטן בחלל שנשארת כמנגינה בצופים.

גלריה גורדון מציגה במרפסות הפתוחות של הקומה ה 40 עבודות של יעקב דורצ’ין, פסלים העומדים בחלל ולא עבודות קיר ( ושוב מצוקת הקירות לאמנות ). העבודות יפות ביותר, חלקן מפעימות ממש. מחווה לאנתוני קארו נפלא ופסל של מלאך קטן, מתכת קרועה על כדור מתכת מושלם וחלוד יוצר אסוציאציה כמעט בלתי נמנעת ללב ליבה של מסורת האמנות המערבית, ניקי מסמותרקי (200 לפנה”ס)  שמצויה בלובר.  .

הקלישאה כל כך מתבקשת – מלאכים בשמי תל-אביב

הרשמה לניוזלטר הפירסומי   של החלוןwww.smadarsheffi.com/?p=925
(הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

סיור בביתו של ניסים כחלון בחוף סידניעלי –  בית שהוא יצירת אמנות. פרטים על הסיור המיוחד בעמודת הסיורים  

Special Edition of Fresh Paint

Last night’s special Edition of Fresh Paint at the Meier on Rothschild Tower (also on today, Friday, until the afternoon), was very direct in its intent: it was a sales event for clients of the Berggruen construction company, builders of luxury housing, and especially for the more affluent purchasers who attend the Fresh Paint Fair.

The art was displayed on the top floors of the Tower and the future lobby, spaces under construction, but very easy to visualize the prestigious finished outcome. This is a distilled attempt to crack the formula of what sells, in precisely the spaces that a complex mechanism of artists, gallery owners, consultants and designers strive to reach as the destination (or nearly final destination) for works of art. From an art historical and critical viewpoint, it is interesting to see where the formula converges with high quality, and what tends to be trendy.

The artists being exhibited here have been presented over the past seven years in the “Incubator” section, and since then have made their way in the art world. It was disappointing to discover excellent artists whose weaker works are exhibited here, such as a photography series by Ohad Matalon, which is far from his best, or Orly Homel, represented here by white sculptures. (We can almost imagine hearing an interior decorator exclaiming, “They integrate well”). Ronen Shaharabani is showing two very good video works in the lobby, but too bad that his bronze statues, of much lesser quality than his videos, are on displayas well.

The most that can be said of much of the painting is that they are harmless; not very bad, but far from exciting. The many small-scale works on exhibit may apparently be attributed to the relative lack of walls suitable for hanging art, apparently because the largest portion of walls in the new residential towers are glass walls facing the view, stiff competition for the artwork. Even an artist identified with large-scale paintings, such as Ella AmitaySadovsky, was represented by small works.

No matter whether based on a faith in refined artistic taste and intellectual interest by the audience, or limitations of the size of a wall, many excellent drawings were in evidence. Works by Orly Sever (whom I usually associate with her installations and objects) are superb, as are the delicate/ refined drawings by Ella Littwitz, who was one of the noticeable artist’s in last year’s Fresh Paint, works by Liav Mizrahi, and the group of small landscapes by Ido Marcus.

Small-scale digital photographs by Amir Yatziv catch the eye (but I miss his video art). Michal Bar Or exhibited a series of intriguing photographs, a hybridization of Man Ray’s influence and what I would callpost-1948 Israeli photography. Also outstanding are Anna Hayat and SlavaPirsky’salmost Baroque photographs. Tamar Latzman dismantled the Wandering Jew plant to create a very beautiful group of what look like pictograms, which make me want to see more.

The special projects are not the Fair’s forte: Sigalit Landau, together with Yotam Fromm, has installed a Reinforced Home Space (Mamad) in an actual reinforced shelter within the house, is a one-dimensional statement of freedom vs. imprisonment: balloons trapped in a mosquito net, next to a photograph of a cow in a meadow.

Ori Levin is showing in the “Start” space, a platform which seems to be commercial too early, in an attempt to maximize profit.Dress Rehearsal, Levin’switty piece now on exhibit in theHerzliya Museum of Contemporary Art, is composed of short videos forming a history screened in reverse, the story of the artist’s mother ‘s resurrection after her violent death. The slapstick humor, with its touches of existential fears, is excellent. Here, the work was deconstructed into still photograph, with the requisite scenes of violence, such as a bathtub with bloodstains. The photographs may be animated using the Augmented Reality app on one’s i-pad. This attempt to use a contemporary innovation to view the artwork is pathetic, like viewing an old science fiction film which seems sadly absurd, especially since the video art itself refers to a longstanding tradition of cinematic humor.

Sound Check, is a well-done installation by Nevet Yitzhak. The sound and the kaleidoscopic look create an experience on a small object in space, which lingersin viewers as a melody in viewers.

High on the 40th floor, the Gordon Gallery is exhibiting works by Yaakov Dorchin on the open balconies. They stand in space and are not wall pieces (the same issue of walls for art.). These are extremely beautiful, and some are quite moving. There is a wonderful piece in hommage to Anthony Caro. A statue of a small angel, with ragged metal on a perfect sphere of rusted metal, creates the nearly inevitable association to the very core of western art: the Nike of Samothrace (200 BCE).

The cliché is inevitable: Angels over Tel Aviv.

***

a tour of Nissim Kahalon’s house on the Sidni Ali beach in Herzliya. This is a house which is a work of art in itself, and the visit a unique experience. Please see details in the Art Tour column.

To sign up (separately) for the Window’s weekly informational advertising newsletter on art, special events, and openings:www.smadarsheffi.com/?p=925