גלגול, חוט, בית
מאיה דיקשטיין | אניעם דרעי
אוצרת: ד”ר סמדר שפי
מאיה דיקשטיין מקרינה על הקיר חוט אדמדם העובר בגלגל מסרטה סופר 8. בעבודה Fata החוט מוגדל, וכך תנועת כל סיב וסיב מודגשת. ברקע הצליל המתכתי המתמשך החורק של המסרטה. החוט מתגלגל במקום שבו בדרך כלל מתגלגל סרט הצלולואיד שעליו שרשרת דימויים היוצרת תמונה נעה. החוט המוקרן הוא אפוא דימוי נע קונקרטי לחלוטין, אך גם כמעט אבסטרקטי, ולכאורה ללא התחלה וסוף. על הקיר ממוסגרים זמן ותנועה בלופ מהפנט. החוט היוצא מהמסרטה נערם לערמה אקראית, שונה מהותית מהאופן שבו הוא מלופף כדי להיכנס למסרטה. הסדר אם נרצה מוליד כאוס.
החוט האדמדם מפעיל שרשרת אסוציאציות מורכבת: חוט החיים; ורידים וכלי דם; וחוט אדום הנקשר על פרק היד למזל הם אחדים מהן. הדמיון החזותי בין מכונת ההסרטה לכישור, הצליל והפעולה ההמשכית, מאזכרים מלאכת טווייה. אך בעוד סיבוב הכישור הוא חלק מייצור החוט, כאן המסרטה מייצרת דימוי.
במיתולוגיה היוונית קובעות את הגורל שלוש המוירות, הגורלות. המוירות, שלוש אחיות, טוו את חוט החיים והחליטו על אורכו ועל המועד שבו נגזר. במיתולוגיה הרומית הן כונו Fata (מילה העומדת בשורש המיליםFate ו-Fairy באנגלית וגם המונח “פאטה מורגנה”). העבודה של דיקשטיין נוגעת בשאלות של גורל ודימוי באופן שהם כרוכים יחד, שבו הדימוי נתפס כקסם, כפי שמהדהד במונח היפה פנס קסם בלטינית: Laterna magica. העבודה מופעלת בכל פעם שדמות נכנסת לחלל, כך שבאופן אירוני, ככל שבחלל יותר תנועה, קרי חיים, כך יתקצר הזמן עד שיאזל החוט, וכל דמות הופכת שותפה וצופה בפעולה הסימבולית של הגורל: פתיל חיים מתגלגל הנפסק באופן בלתי צפוי.
טווייה (וגם אריגה) זוהתה מאז העת העתיקה כמלאכה נשית משום שנעשתה, בדרך כלל, בספֵרה הביתית. הצטיינות בטווייה סימנה חריצות, צניעות ומסירות, תכונות שנחשבו הולמות לנשים. הפלך והכישור אכן סימנו נוכחות ותנועה בתוך הבית, ועל אף היותם אמצעי ייצור אפשר לחשוב אליהם , כפסל קינטי.
הקשר בין טווייה, דימוי, קסם וגורל, שאת מקורותיו ואזכוריו ניתן למצוא במיתולוגיות שונות, כלומר בזיכרון התרבותי האנושי הקולקטיבי, מקבל ב-Fata מורכבות נוספת: הרי ההקרנה של חוט גורל על הקיר במכשיר מופעל חשמל מכניסה גם את הטכנולוגיה למשוואה חיים – גורל, משוואה של כוחות הגוזרים גורלות
בTable investigation- (מחקר שולחן) אניעם דרעי יוצרת כוריאוגרפיה לאישה, ריהוט ביתי וקונכיית צדף. האישה היא שרת הטקס, הקוסמת, הפסלת אך גם כלואה בשדה פעולה קטן, ערום וסגור. המהלך בעבודת הווידאו הוא משולחן מכוסה במפה לפירמידת רהיטים שבראשה הקונכייה, אובייקט מהטבע, מהחוץ, שגלומים בו זיכרונות וגעגועים למה שמעבר לספירה הביתית. המהלך של פירוק וחיבור הוא כתהייה, כמחקר של האובייקטים: מפה, שולחן, כיסאות וקונכייה. המפה שמכסה ומגלה מזכירה מעשי קוסמות, בעוד השולחן המפורק לחלקי ההארכות המוטמנות בו הופך לפסל מינימליסטי. שוב ושוב מתעוררת השאלה האם יש היגיון במהלכים שמפירים בזה אחר זה את הסדר המוכר: משטח שולחן הופך לפירמידה, כיסאות לרגלי שולחן והקונכייה היא כמו מרכז כוח מאגי.
דרעי מפרקת את השולחן, בודקת את חלקיו ומדגישה את הוורסטיליות שבשולחן פשוט עם הארכות מובנות המוטמנות תחת המשטח העליון. פעולה דומה היא עם הכיסאות והמפה, שעוברים גלגולים שונים מבלי לשנות צורה, אך עם שינוי בפונקציה הממשית או המטאפורית. מעניין לחשוב עליו בהקשר היהודי של הכפילות שולחן/מזבח: “ר’ יוחנן ור’ אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו” (מנחות צז ע”א). המעבר החד בין מזבח במקדש לשולחן הביתי והקניית הכוח ליומיומי לשמש כלי שרת לפעולה הדתית הנעלה של כפרה על חטאים הוא קונספט מרהיב.
השולחן והקשריו כאובייקט המכפר על חטאים מתקשרים גם לחקירה שעברה משפחתה של דרעי, אחייניתו של אריה דרעי. דרעי גדלה בצילן המתמיד של חקירות והרשעה. לאחרונה הגיעה לסיומה פרשייה נוספת בהסדר טיעון. החקירה כפולה: חקר האמת וחקר ההשפעה המשבשת של מצב דברים שכזה על הבית שהשולחן והכיסאות מסמלים. קונכייה היא בטבע שריון, שכבת מגן ומקלט מפני טורפים עבור בעלי חיים כמו חלזונות המתגוררים בתוכה, וכאן היא בבחינת בית סמלי וגם מקום לקול אחר, מעבר לחלל הדחוס של בית שרהיטיו מאבדים את הרציונל של הווייתם. דרעי מעלה את הקונכייה לגובה האוזן, כמו הזמנה לשמוע ים. ובד בבד, צליל הים כמו האמנות הוא אשליה בלבד, רעשי רקע בתדר נמוך המוגברים בשל מבנה הקונכייה.
רחוב הרצל 112 רמלה (הכניסה מגן הנשיא) שעות פתיחה א’-ה’: 10:00 – 15:30,
ימי ו’ וערבי חג בתיאום מראש. להגעה עם WAZE כתבו המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR.
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי בזום.
2022 שנתו של צ’רלס ריי
יום ב, 7 פברואר 2022, ב 19:30
לינק לרישום https://forms.gle/M62mmXYNtw15gyCW8
צרלס ריי הוא אמן מוערך, מצליח מאד, אך לא מפורסם. יתכן שארבע תערוכות יחיד המתרחשות כעת ישנו את התמונה. ריי מוצג בימים אלו במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ובמוזיאון Glenstone מחוץ לוושינגטון . באמצע פברואר יפתחו תערוכות יחיד שלו, במקביל, במרכז פומפידו ובמוזיאון “בורס דה קומרס” החדש, שניהם בפריז. בנוסף, מיצב חדש של ריי יהווה את אחד העוגנים של הביאנלה במוזאון הוויטני בניו יורק שתפתח באפריל.
לצד עבודות מוכרות שננתח כמו את “רומן משפחתי”, פסל הורים וילדים בעירום מלא וגודל זהה, שיצר בתחילת שנות ה90 או ,”אישה גדולה” , נתבונן בעבודות החדשות שהן דיון ער על חיינו בהווה ומסע והיאחזות באיכויות חומריות.
Metamorphosis, Cord, Home
Maya Dikstein | Aniam Dery
Curator: Dr. Smadar Sheffi
Maya Dikstein’s Fata is a wall projection of an image. A reddish cord moves along a wheel on a Super 8 projector. The cord is wound on the wheel that usually holds the celluloid film bearing the sequence of images that create a moving picture. Time and movement are framed on the wall in a hypnotic loop. The cord exiting the projector piles up in a random heap, fundamentally different from the way it was carefully wound onto the project. Order, as it were, births chaos.
The reddish cord generates a complex chain of associations: cord of life, veins and blood vessels, and the red cord tied on the wrist for good luck are only some of them.
Greek mythology places fate in the hands of the three Moirai¸ the Fates. The Three Sisters spin the cord of life, decide on its length and the time at which it is severed. In Roman mythology, the Fates were called Fata, (root of the English words fate and fairy, and the Latin Fata Morgana). Dikstein’s artwork touches upon the question of fate and image, linking them so that the image is magical, resonating the Latin Laterna magica.
In Investigations Table, Aniam Leah Dery creates a piece choreographed for a woman, domestic furniture, and a conch shell. The protagonist is the mistress of ceremonies, magician, and sculptor but is also imprisoned in a small field of action. The video embodies memories and yearnings beyond the domestic sphere. The question arises repeatedly as to whether there is logic in the steps that disrupt familiar order one at a time: the surface of the table becomes a pyramid, chairs as table legs, and the conch shell like the center of magical power.
Dery dismantles the table, examines its parts, and emphasizes the versatility of the simple table.. It is interesting to think about it in the Jewish context of the duality of table/altar: “Rabbi Yohanan and Rabbi Elazar both say the following interpretation: When the Temple is standing, the altar effects atonement for the transgressions of a person, but now that the Temple is not standing, a person’s table effects atonement for his transgressions” (Talmud Bavli, Menachot 97a). The sharp transition between the consecrated altar to the domestic table is breathtaking. The mundane table is charged with the power to serve as a consecrated vessel for atonement.
The table and its religious context as an object atoning for sins are also associated to investigations that Dery’s family underwent (Aniam is Aryeh Deri’s niece). The artist grew up in the shadow of constant interrogations and convictions.This is a double investigation by the artist into the truth and into the disrupting impact of circumstances on a home symbolized by table and chairs. The conch shell is the natural armor protecting the sea-snail from predators. In the work, the shell is a symbolic home as well as a place for another voice, a transition to the cramped space of a home whose furnishings lose their rationale. Dery raises the conch to ear level as if to hear the sea. The sound of the sea is an illusion like art, a low frequency background resulting from the structure of the conch.
112 Herzl Street (entrance from Gan Hanassi)
Open Sun.-Thurs., 10 a.m.-3:30 p.m.; Fri and holiday eve by appointment
For Waze, write CACR-Contemporary Art Center, Ramla
