שתי תערוכות משובחות במוזיאון חיפה, אדריאן פאצי: דממה דקה ו וולקן קזלטונץ’ ואוגוסט זנדר: המבט מתבוננות בסיפורים אנושיים, הנושא שאין ממנו שובע והוא אינו נשחק אך אורבת לו לא פעם להפוך לבנאלי, לקלישאה.
פאצי מהאמנים הבינלאומיים הבולטים מאז תחילת המילניום הציג בארץ רבות (לטובה זכורה תערוכת יחיד מוקדמת שלו ב CCA בתל אביב ב 2009 אותה אצרה עדנה מושנזון). דממה דקה היא תערוכה גדולה יחסית ואף שהיא אינה רטרוספקטיבה מניפת העבודות הנפרשת בה , מ 1997 עד היום , כלומר לאורך עשרים וחמש שנים יוצרת מסה קריטית, נקודה טובה להרהר בעבודות של פאצי ובעובדה המצערת והמעיקה שנושאיו המרכזים, עקירה, מלחמה והישרדות מסרבים להפוך להיסטוריה, לסיפור על עבר.
העבודה “סיפורים אלבניים” שנעשתה ב 1997 מוקרנת על מסך קטן, במסדרון אך היא נקודת התחלה מרכזית למהלך היצירה שמשורטט בתערוכה. זו עבודת הווידיאו הראשונה של פאצי שנעשתה אחרי הגירתו לאיטליה. המצלמה עוקבת אחר בתו הקטנה של האמן המספרת סיפורי אגדות כביכול תמימים בהם מקופלות החוויות הטראומטיות של חייה המוקדמים באלבניה שהייתה במלחמת אזרחים לאחר התמוטטות כלכלית. פאצי, השייך למיעוט נוצרי בתוך אלבניה המוסלמית, עבר עם משפחתו לאיטליה בזכות מלגה ממוסדות קתוליים והפך מצייר לאמן וידיאו.
החלל המרכזי בתערוכה מוקדש ל “מילים שבורות” מ 2018. פאצי צילם חמישה פליטים סורים שמצאו מקלט בלבנון . הדימוי המצולם הוא של שתיקות המצולמים. ברקע נשמעות מילותיהם בערבית והשתיקה צולמה שעה שהאזינו לתרגום דבריהם לאיטלקית. הבחירה להציג אלם או ניתוק בין החזותי ופס הקול שכיחה בעבודות העוסקות בהגירה וזיכרון .
כך בעבודה Wonderland של Erkan Özgen אמן טורקי שבעבודתו ילד סורי חרש אילם, שמצא מקלט בטורקיה, מגולל את חוויותיו במחוות גוף. הבחירה המדויקת בהבעות, השמירה מלגלוש למלודרמטיות או פורנוגרפיה של כאב הופכת את העבודה לאפקטיבית וכך גם ההעמדה המצוינת בחלל. הידיעה שהיום פליטים מאוקראינה חווים זוועות דומות מהדהדת כמו עוד פס קול נסתר. גם הידיעה שאירופה מחבקת פליטים בהירים בעוד מדינות רבות בה התנכרו לפליטים מסוריה (וכמובן לפליטים מאפריקה) הופכת את הצפייה למורכבת. היסטוריות הן אמנם דומות אך גם ייחודיות.
שתי עבודות מ 2021 נוגעות בהשפעות הנגזרו מגפת הקורונה העולמית, אירוע מטלטל שאכן יצר לרגע, מראית של שותפות גורל נרחבת. בשתיהן פאצי פונה למוסדות השמרניים ביותר, אולי היציבים ביותר כידי להתבונן דרכם . בעבודה “פגישה” הוא יצר תהלוכה דתית, ללא קהל ,תהלוכה הנערכת מאות שנים ביום ראשון של הפסחא ומציינת את תחיית ישוע .פאצי מדבר על כוחה של אמונה, של מסורת נושא שעסק בו גם בעבר. המצלמה של פאצי יוצרת את ההיבט הפומבי החסר בטקס הנערך ללא קהל. קיום לטקס היבט מיסטי חזק במיוחד שעה שעריכתו, כמו כוח טבע , כמו עונת שנה מתחלפת, נערך ללא תלות בצופים בו כמקור חיותו.
“הנוודים”, דיפטיך הקרנות – האחת בשחור-לבן והשנייה בצבע צולם באזורים כפריים באלבניה במהלך שנות המגפה.
ההקרנה בשחור-לבן היא של נוף ריק ושומם . בהקרנה בצבע סצנה בה אנשים ובעלי חיים מתלכדים לידי קבוצה קטנה הצועדת על כביש שומם ובראשה כלה. כאן פאצי מתקרב מאד לסוג של מסר תקווה אוניברסלי אך הכלה הבודדה משאירה מידה של אמביוולנטיות במה שלולא זה היה נראה כסרטון מעודד אופטימיות של ארגון חברתי זה או אחר.
קומה מתחת לתערוכה של פאצי מוצגת התערוכה “וולקן קזלטונץ’ ואוגוסט זנדר: המבט” כאן נעשה חיבור בין העבודה של זנדר מתחילת המאה הקודמת לעבודות עכשוויות של קזלטונץ’. בפרויקט השאפתני אנשי המאה העשרים, שיצר זנדר מלפני מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה הוא צילם אנשים מכל שדרות החברה הגרמנית ואִפיין אותם לפי מקצוע ומעמד . בספרה על הצילום (On Photography) כתבה סוזן סונטאג, כי זנדר צילם פרטים, אך כמי שפניהם הם בבחינת “מסכה חברתית”. אף שזנדר לא היה, ככל הנראה, גזען (עבודתו הוחרמה בידי הנאצים), הרי המיון לטיפוסים קשור לתיאוריות גזע, שרווחו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, במיוחד לאאוגניקה ולפיזיונומיה.
בווידאו שכותרתו “הלא מרהיב” קזלטונץ’ מצלם יחידים העומדים לפני בתים המיועדים לפינוי , או כאלו שכבר נהרסו , בתהליכים התחדשות עירונית בטורקיה. ההרס מנכיח את הערעור של תפיסת הבית כשזה נתפס כעלוב, כנעדר זכות קיום במה שאמור להיות סביבה טובה יותר. הפער בין הגאווה של מושאי צילומיו של זנדר , תחושת הערך העצמית בה הם נושאים את עצמם לשבירות וההתנצלות של המצולמים בטורקיה ניכרת היטב .
לצד תערוכות אלו מוצגת תערוכה גדולה, גדולה מידי של אנה לוקשבסקי. הקישור של דיוקנאות מהגרים ואנשים עובדים לתערוכות האחרות ברור אך לא מצדיק את ההצגה של עבודות חלשות לצד חזקות יותר במה שהוא החלק חסר המעוף ביותר בקבוצת התערוכות הטובה הזו.
אוצר: קובי בן מאיר
***
תערוכת קבע במרחב הציבורי בחיפה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף” ( אוצרת: צאלה קוטלר הדרי) השיקה הצבה של אמנות בצירים של מדרגות המחברות את העיר התחתית, הדר הכרמל והכרמל המרכזי. השיטוט בה נעים, הנוף יפה והאמנות, מוצבת יפה וגם קיבלה שילוט בהיר אך, ברובה, לפחות במסלול מדרגות גדרה מרחוב יפה נוף ועד שדרות גולומב, בינונית למדי. לטובה בלטו עבודות של בלו סימיון פיינרו, אורית סימן-טוב, עידו מרקוס , איריס סינטרה, ועבודה משותפת של אלון אקהויז,יגור אדמוביץ ולוטם חממה .
בחיפה היו כמה וכמה אירועי אמנות ציבורית בשנים האחרונות ובאלו שהייתי בהם הייתה ההתרחשות, החגיגה מוצלחת, בחירת האתרים (כמו כאן) מסקרנת ולעיתים גם הפעילות סביב, סיורים והרצאות, מרתקת. עם זאת מעט מאד עבודות נחרטו בזיכרוני כעבודות טובות. אולי ניסיון לקלוע למכנה משותף שמשום מה חושבים שהוא נמוך או שמרני . הביקור במדרגות, לא מקבל את ערכו מהאמנות שמשום שהמקום שאינו נקרא או מתפרש באופנים חדשים בזכותה. חבל .
צילומים: סמדר שפי
שתי הרצאות הכנה לביאנלה בוונציה 2022.
ד”ר סמדר שפי – האקדמיה של החלון .
להזמנת ההרצאות שלחו הודעת וואטסאפ ל 0507431106
על הרעיונות והאתגרים שהנחו את האוצרת ססליה אלמאני במתווה פורץ הדרך של הביאנלה ה 59 . מבט בביתנים הלאומיים המסקרנים ביותר והסברים שמעניקים את הרקע וההקשרים כידי להפוך את חווית הצפייה למשמעותית.
הרצאה ראשונה מתמקדת במבט על ובביתנים לאומים מרכזיים בהם האמריקאי, והבריטי.
הרצאה שנייה בדגש על מדיות שונות ובחינת היבטי לאומיות כמו בביתן הסאמי הראשון. ההקלטות נשלחות כלינק לZOOM זהה לזה המתקבל להרצאה רגילה. אורך כל הרצאה שעה ורבע . ניתן להזמין כ”א בנפרד .
Adrian Paci / Still Voices | Volkan Kızıltunç and August Sander / The Look
Two excellent exhibitions currently on view at the Haifa Museum of Art, observing people’s stories – a subject that never grows old, yet often is in danger of becoming banal and clichéd.
Adrian Paci is one of the most outstanding international artists who has frequently exhibited in Israel since the millennium (for example, his memorable excellent exhibition in 2009 at the Center for Contemporary Art-CCA, Tel Aviv, curated by Edna Moshenson). Still Voices is a relatively large exhibition, and although it is not a retrospective, the range of works from 1997 to the present creates a critical mass which is a vantage point for observing his oeuvre. His major focus is displacement, war, and survival which are very much of the present and not the past.
The video Albanian Stories (1997) is Paci’s first video work, made after he emigrated to Italy. The camera follows his young daughter retelling fairy tales that are innocent on the surface yet enfold life traumas she experienced during the civil war in Albania. With the help of a grant from Catholic institutions, Paci, a Christian, was able to move from mainly Muslim Albania to Italy, where he also made the transition from painting to video art.
The five-channel video installation, Broken Words (2018) focuses on five Syrian refugees who escaped to Lebanon, filming the intervals of silence as they listen to the Italian translation of what they said. The choice to film muteness or the detachment between the visual and the soundtrack is frequently used in works engaged in emigration and memory.The same tactic was used by Turkish artist Erkan Özgen in Wonderland, in which he filmed a deaf-mute Syrian boy who found refuge in Turkey, telling his story through gestures. The precise selection of the expressions, and refraining from descending into melodrama or the pornography of pain, is what makes the work effective, as does the mounting.The fact that Ukrainian refugees are experiencing similar horrors resonates like a hidden soundtrack, as well as the reckoning that Europe is embracing these light-skinned refugees while many countries have refused to take in Syrian refugees (and, of course, Africans) makes the viewing complex. Although histories are similar, each is unique.
Two recent works (2021) touch upon the worldwide Covid-19 pandemic, which seems to have created a rare moment of universal shared fate. In both works, Paci appeals to the most conservative and perhaps the most stable institutions. In U’ncuontru (Encounter), he created an Easter procession without an audience. Paci speaks of the power of faith and tradition, in which he engaged in the past. His camera creates the missing public gaze at the ceremony, creating an extremely strong mystical aspect as the ritual is conducted independent of a public gaze. The Wanderers, a diptych with one screen in black and white and the second in color, was filmed in rural Albania during the pandemic.
The black and white footage is of a desolate landscape. The color footage shows people and animals in a small group marching down a deserted road, headed by a bride. Here Paci comes very close to a type of universal message of hope, despite the lone bride evoking ambivalence, without which the video might look like an optimistic clip by a social organization.
One level down from Paci’s exhibition is The Look, combining early 20th century photographs by August Sander with contemporary works by Volkan Kızıltunç. Sander’s ambitious project, People of the 20th Century, from before WWI through WWII, featured people from all walks of life, grouped by profession and social class. In her book On Photography, Susan Sontag wrote that although Sander photographed individuals he produced a “social mask.” Although Sander was not a racist and his works were banned by the Nazis, classification by “types” is associated with racism and eugenics. In his video The Unspectacular, Kızıltunç films individuals standing before their homes slated for razing, or already destroyed in the process of urban renewal in Turkey. The destruction makes present the undermining of the concept of home, as here the home is perceived as pathetic, without the right to exist in what is meant to be an improved environment. There is an obvious gap between Sander’s subjects’ pride and sense of self-worth and the apologetic stance and fragility of Kızıltunç’s subjects.
Along with these two exhibitions is the large – too large – exhibition Types by Anna Lukashevsky. Linking portraits of immigrants and laborers to the other exhibitions is clear, but does not justify a huge installation with both weak works by Lukashevsky and stronger ones.
Curator: Dr. Kobi Ben-Meir
***
“Two Imaginary Points, and the Landscape” (curated by Zeela Kotler Hadari) is an installation of artworks in the Stairways area of Haifa connecting the Downtown with Hadar Hacarmel and the Carmel Merkazi neighborhoods. Wandering through the stairways is a pleasant walk through a lovely landscape while the art is well-mounted with clear signage. However, for the most part – at least in the route from Yefe Nof to Golomb, it is mediocre. Standing out are works by Belu Simon Fainaru, Orit Siman-Tov, Iddo Markus, Iris Cintra, and the collaborative work by Alon Eckhaus, Yegor Adamovich, and Lotem Hamama.
Haifa has hosted several public art events over recent years. The ones I attended were full of happenings, an air of festivity, and an interesting selection of sites (as in the current one), accompanied by activities, tours, and fascinating lectures. However, few works left their mark. Perhaps the attempt to find a common denominator led to a conservative selection. The stairways do not gain extra added value from the art, and thus are not being re-read or interpreted through art.
Photographs: Smadar Sheffi
