Notes from the 59th Venice Biennale: The national pavilions | הביאנלה בוונציה 2022 – ביתנים לאומיים

אמניות נשים, והמעמד החדש של מדינת הלאום עומדים במוקד “חלב החלומות ” הביאנלה ה 59 בוונציה. מבחינות אחדות זו ביאנלה יוצאת דופן: בשל הקורונה היא הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה שמועד עריכתה נדחה והיא הראשונה, במאה הזו, הנערכת בצל מלחמה באירופה. הביתן הרוסי הסגור, שכוחות ביטחון איטלקיים שומרים עליו ושלל דגלי הכחול צהוב ותערוכות המחווה לאוקראינה מנכיחות זאת היטב.
תנועות שינוי בינלאומיות מעצבות ומחזקות את ראיית העולם שהביאנלה מבטאת, במיוחד השלב הנוסף בפמיניזם שנגזר מתנועת METOO (שהפכה לגל עולמי ב 2017) והתחזקות ההתנגדות לגזענות (המחאות הבינלאומיות בעקבות רצח ג’ורג’ פלויד ב 2020). פרס הביתן הלאומי הטוב ביותר ניתן למיצב של סוניה בויס, האמנית השחורה הראשונה שמייצגת את בריטניה ופרס אריה הזהב לאמנית עכשווית ניתן לסימון לי המציגה בביתן האמריקאי, גם היא האמנית השחורה הראשונה שמייצגת את ארצה.

Sonia Boyce: Feeling Her Way. Curator: Emma Ridgway. British pavilion 2022.

 את הפרס לאמן צעיר מבטיח (אריה הכסף) קיבל האמן הלבנוני -בריטי  אלי שארי Ali Cherri המציג פסלי בוץ גדולים בתערוכה הבינלאומית “חלב החלומות”. הביתן הצרפתי בו מציגה זינאב סידרה, האמנית הראשונה ממוצא צפון אפריקאי המייצגת את צרפת קיבל, לצד הביתן החדש של אוגנדה, ציון  לשבח.
בביאנלה, הפוליטית מאד, רשימת הפרסים משקפת ניסיון ליצור תיקון, הכרה בעשייה שבעבר  נדחקה הצידה. ההלימה בין רוח הביתנים הלאומים שאצירתם נעשית בידי  המדינות המשתתפות (השנה 80 ביתנים לאומיים )לתערוכה בינלאומית שנאצרה בידי סיסליה אלמאני, אוצרת איטלקיה – אמריקאית, בולטת. הצייטגייסט, רוח הזמן אומרת את דברה.
למרות הסימפטיה לרעיונות, המיצבים של סוניה בויס בביתן הבריטי ושל זינאב סידרה בביתן הצרפתי מאכזבים. מדובר בשתי אמניות מעניינות, סידרה אמנית משובחת, שדווקא במה שאמור להיות שיא בקרירה שלהן אינן מציגות את המיטב. בויס,  שכבר שנים יוצרת פרויקטים המערבים היבט מוסיקלי, חזותי וחברתי התמקדה בשנים האחרונות בלהקות וזמרות שחורות שחלקן נשכחו או לא קיבלו כלל את ההכרה שהגיעה להן. בביתן יצרה פוליפוניה, מעין גם סשן  דרך עבודות וידיאו בהם חמש זמרות שרות בנפרד ויוצרות פס קול אחד. חללי הביתן מעוצבים בסגנון שנות ה 60- 70 מוקצן  ואובייקטים מוזהבים מהווים מעמד לתקליטים או כיסאות ישיבה . הבעיה היא שתחושת התפאורה, ככניסה לסט של מחזמר, חזקה כל כך שהיא מדללת את האמירה של בויס לכדי נוסטלגיה עטופה בעיצוב מבהיק.

Dreams Have No Titles by Zineb Sedira

בביתן הצרפתי, שזכה לפופולריות רבה בקרב המבקרים בימי הפתיחה ,משתמשת גם סידרה בקונספט של יצירת חלל תקופתי – החל מחדרי מגורים באלג’יר בשנות ה50, פריז בשנות ה 60 ואנגליה (ארץ מגוריה) בשנות ה80.

Dreams Have No Titles by Zineb Sedira

אחד החללים הוא חלל בר פריזאי בו זוג רוקד. החללים הללו מובילים חלל שהוא קולנוע משוחזר משנות ה 50 בו מוצג סרט שיצרה סידרה על

משפחתה ומושפע מאד מ”הקרב על אלג’יר ” של הבמאי ג’ילו פונטקורבו ,סרט שנעשה ב 1966 ארבע שנים בלבד אחרי הניצחון של כוחות השחרור האלג’ירים נגד צרפת. סדרה הופכת את הסרט שצולם בשחור לבן לצבעוני, משבצת את דמותה שלה במלחמה בה עוד לא נולדה ויוצרת סיפור מרתק על הגירה שעמדתו האנטי קולוניאליסטית נוגעת בעצבים חשופים. לו היה מוצג הסרט בלבד, ללא התפאורה המונחת עליו כאבן ריחיים, היה הביתן חזק בהרבה.
זיכוך וכוח מאפיינים את הביתן האמריקאי הישיר והמרשים של סימון לי. לי כיסתה את הביתן בסכך בהתייחסות אירונית, מרירה וכואבת לזיכרון הירידים הבינלאומיים שנערכו מסוף המאה ה 19 ועד שנות השלושים בהם הוצגו הקולוניות האירופאיות באופן מעוות ואוכלסו כגני חיות אנושים. במרכז ניצב פסל ענק שפניו הקעורות מחוקות כפני מיליוני קורבנות הקולוניאליזם על צורותיו השונות. הפסל נשען על המסורת של הנימבה אובייקט שהורכב על הראש של משתתפים בטקסים  בגינאה ודומה לו היה ברשות פיקסו (דוגמאות אחדות הוצגו לפני כשנתיים במוזיאון ישראל מאוסף וייס הישראלי).


Simone Leigh: Sovereignty Curator: Eva Respini, Institute of Contemporary Art/Boston. Amarican Pavilion 2022

לי מצביעה על ההיסטוריה של הביאנלה שנולדה במקביל לתערוכות הבינלאומיות הגדולות והייתה קרובה אליהן ברוחה, לרבות בהגדרה הצרה מאד של מה ומי משתייך ל “העולם התרבות” . הפסלים שלה בברונזה וקרמיקה של נשים ואובייקטים מוצבים בביתן כך שהמונומנטליות, עמוד השידרה הפנימי שלהם מודגש, מהדהד. על פסל ענק המוצב בכניסה לתערוכה הבינלאומית בארסנלה  והוצג ב 2019 בהייליין בניו יורק גם אז באוצרות אלמאני.
באופן מעניין יש מידה של דמיון בין הביתן הגרמני של מריה איכהורן לביתן הספרדי של Ignasi Aballí.

Maria Eichhorn the German pavilion 2022

איכהורן עוסקת  בהיסטוריה האפלה של הביתן שנבנה לפי הוראות מפורשות של היטלר וחשפה את יסודות הביתן הבווארי המקורי מ 1909 עליו נבנה . בביתן הספרדי דנו בזווית בה הוא מוצב ביחס למבנים הסובבים אותו .

Ignasi Aballí Correction
Curator: Beatriz Espejo
Spanish Pavilion 2022

בשני הביתנים החלל עצמו הפך לעבודה, לסיפור ולדרמה. הביתן של איכהורן מתקשר , והוא חלש בהרבה ,מהביתן של האנס האקה ב 1993 שגם הוא דן בהיסטורית הביתן אך הצליח לתמצת , עם רצפה שבורה וכתובת ענקית “גרמניא” , (שמה הטבטוני הקדום של גרמניה ) את האלימות שכרוכה, שמונצחת במבנה.
הביתן הישראלי “מלכות” אנמי, יומרני ובעיקר מצער. הקרירה של אזולאי מתאפיינת בעשור האחרון בעליות ומורדות חדים: ‘בדבר השתיקות’, שהציגה ב 2019 ב CCA בתל אביב הייתה מצוינת אך תערוכתה האחרונה בברוורמן הייתה מאכזבת ביותר.  . הפרויקט של עילית מַלְכּוּת, (באצירת שלי הרטן ) מנסה לסמן מענה לכל סעיף ברשימת מצאי דמיונית של הדיון התרבותי היום ונשאר מרוחק מכל יצירת חוויה. “העצמה נשית” , “הטיה לאומית ופטריארכלית ההופכת למרחב חוצה-גבולות וממוגדר מחדש” ושינוי “האוריינטציה האדריכלית של הביתן ממערב למזרח”  מופיעים כולם בטקסט התערוכה.
הכוונות שהטקסט נוקב בהן משתברות מול פוטומונטאז’ים גדולים בצבעוניות של בז ואפור. במיטבן העבודות מעלות  על הדעת מפגש בין  נבט יצחק ועבודות של ליהי תורג’מן המתייחסות לארכאולוגיה. הדימויים מסתמכים על צילומים מארכיון הארכיאולוג וחוקר האמנות האסלאמית האוסטרי-יהודי-בריטי דייוויד סטורם רייס (1913–1962)שנרכש על ידי המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים.

Ilit Azoulay Queendom
Curator: Shelley Harten

השימוש בצבע כחול יפיפה בתקרת הביתן וציפוי כחול שני עמודים שקיבלו מאין כותרות- תיתורות לא הופך אותו “ארמון מלכות” כפי שנכתב בהודעה לעיתונות , ובהחלט לא למזרחי – די אם ניזכר בכחול הנפלא של ג’וטו בקפלה ארנה בפדובה מרחק נסיעה קצר מוונציה .

Ilit Azoulay Queendom
Curator: Shelley Harten

בביתן האוסטרלי המוצלח מציג Marco Fusinato את העבודה  DESASTRES, עבודת סאונד ווידיאו שמראה דימויי כאוס לצד מוסיקה המופקת במקום ממערך אלקטרוני הנראה כחומה .הביתן , הגדול מאוכלס בעבודה האחת , המטלטלת ולא נזקקת לתוספות כלשהן . בביתן הבלגי פרנסיס אליס מציג את סדרת סרטי משחקי הילדים שיצר באזורי מלחמה וסכסוך שונים בעולם. לצידם מ ציורים קטנים יפים מאד של אתרים באותם אזורים.  בציורים איכות מעורפלת שמרככת את תמונת המציאות ,כמדגישה את התעתוע בין מראה חיצוני שלו לתרחישי אלימות שונים.

Marco Fusinato’s “DESASTRES” at the Australian Pavilion.

אלימות מקבלת מופע אבסטרקטי ויפיפה בביתן של מלטה בו טיפות מתכת מותכות מטפטפות לאגנים שחורים מינימליסטים שיוצרים את הקומפוזיציה  הצורנית של ‘The Beheading of St. John the Baptist’ ציור של קארווגו מ 1608.  עוד ביתנים טובים הם הביתן של פינלנד, של הונגריה ושל סינגפור .
בביתן הארצות הנורדיות בג’רדיני מתארח, לראשונה,הביתן הסאמי. הסאמים הם עם נוודים שחי בפינלנד, נורבגיה שבדיה ורוסיה וסובל מאפליה וקולוניאליזם בפזורותיו השונות כבר מאות שנים (סיטואציה שניתן להגביל לרדיפת האבוריג’ינים באוסטרליה. כמוהם גם הסאמי הם עם ראשוני שנושל מחלקים רבים מאדמתו) . בימי הפתיחה בלטה התלבושת הלאומית הסאמית שלבשו האמנים ומבקרים סאמיים בביתן כעין מייצג שהזכיר מורשת מדוכאת .

Sámi Pavilion

העבודות כוללות ציורים גדולים מאד של נופי עיירות וטבע של Anders Sunna, פיסול בעיתי מגופות איילי הצפון צעירים של Máret Ánne Sara , אולי האמנית הסאמית הידועה ביותר אחרי שהציגה בדוקומנטה האחרונה , וסרטי ווידאו דוקומנטריים של Pauliina Feodoroff. החגיגה הלאומית שהביתן מהווה חזקה יותר מהאמנות והיא תזכורת לכך שהתנועה של התחזקות מדינת הלאום החלה לפני המלחמה הנוכחית באוקראינה. הארוח של הלאום הסאמי בביתן הנורדי הוא הכרה בלגיטימיות המאבק שלהם ליצור מדינת לאום, או לכל הפחות אוטונומיה. מבחינה זו, על אף שמדובר בפעולה של אירוח היא הפוכה למהלך שעשו גרמניה וצרפת ב 2013 כאשר החליפו ביניהן את חללי התצוגה כהכרזת ידידות וקריאה לטשטוש גבולות לאומיים בתוך אירופה .
את הביתן האוקראיני מהווה קיר אחד עליו מוצבת העבודה The Fountain of Exhaustion. Acqua Alta. העבודה של פאבל מקוב נוצרה ב 1995 ועשויה כמשולש של משפכים המתפצלים כל אחד לשנים ודרכם זורם מים . העבודה מדברת על ניצול יתר של משאבי טבע , ועל ניצול כזה שנעשה בידי כוחות מדינים נגד מדינות חלשות יותר (הכוונה למשל להטיית נהרות ומקורת מים נוספים). בהקשר הנוכחי דובר גם על ניסיון ההשתלטות הרוסי על התרבות האוקראינית . הסימפטיה לאוצרי הביתן שנסעו עם העבודה הארוזה  בדרכים מופגזות כידי להביא אותה לביאנלה הוסיפה לה הילה אבל אפילו זו לא הספיק כידי לגייס סיבה לתת לביתן פרס . אם זאת תוך כידי ימי הפתיחה הקטלוג אזל והביתן המה מבקרים, והעיר מלאה בדגלי אוקראינה ואירועי הזדהות. אירופה הפתוחה, השואפת לגלובליזציה, במגננה.

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי בזום.
תערוכות לווין בוונציה  2022 – בהן של לואיז נבלסון, אניש קאפור ואנסלם קיפר.
יום  ב, 9 מאי 2022, ב 19:30
לינק לרישום ופרטי תשלום

https://forms.gle/AZsMhKhLgnWe7pZ76

מבט עתיר דימויים על תערוכות  המרכזיות המוצגות במקביל לביאנלה בוונציה:  תערוכה מקפת ללואיז נבלסון בחלל חדש מעל ככר סן. מרקו, אניש קאפור באקדמיה ובארמון שרכש לאחרונה, אנסלם קיפר בפלאצו דוקלה.
התערוכות מסכמות, מציעות מבט חדש ויוצרות רגעים בלתי נשכחים של יופי לצד הנכחת כוחו הכלכלי של עולם האמנות.
*מומלץ לשמוע את הקלטת הרצאה המונוגרפית על אנסלם קיפר לפני הרצאה זו. להזמנה יש לשלוח הודעה ל 0507431106.

Ukraine
Pavlo Makov The Fountain of Exhaustion. Acqua Curators: Lizaveta German, Maria Lanko, Borys Filonenko

Notes from the 59th Venice Biennale: The national pavilions

Women artists and the new status of nation-states are the focus of the 59th Venice Biennale “The Milk of Dreams.” This Biennale is unusual on several levels: due to the Covid pandemic, it is the first since WWII to have been postponed, and the first in this century to be held under the shadow of war in Europe. The Russian pavilion is closed, guarded by Italian security forces, while numerous flags on yellow and blue fly in the streets and tribute exhibitions to Ukraine make this very much present.

Simone Leigh: Sovereignty Curator: Eva Respini, Institute of Contemporary Art/Boston. American Pavilion 2022

International activist movements shape and reinforce the view of the world that the Biennale expresses, especially the additional stage of feminism arising from the Me Too movement (that became worldwide in 2017), increased opposition to racism (the international protests following the murder of George Floyd in 2020). The prize for the best national pavilion was awarded to the installation by Sonia Boyce, the first Black woman artist to represent the UK, and the Golden Lion Award to Simone Leigh who is exhibiting in the US pavilion, also the first Black woman artist to represent her country. The Silver Lion Award for a promising young artist was given to Lebanese-British artist Ali Cherri, exhibiting large mud sculptures in the international exhibition “The Milk of Dreams.” The French pavilion where Zineb Sedira is exhibiting – the first artist of Algerian heritage to represent France received an Honorable Mention, along with Uganda’s new pavilion.

This Biennale is so political, its list of prizes reflects an attempt at affirmative action by recognizing art that was marginalized in the past, the congruence between the spirit of the national pavilions whose curatorship was accomplished by the countries participating in the international exhibition curated by Cecilia Alemani, an Italian-American  curator, is quite evident. The Zeitgeist – spirit of the times – makes its statement.

Despite sympathy with the ideas, Sonia Boyce’s installations in the British pavilion and Zineb Sedira’s in the French pavilion are disappointing. These are two interesting artists, and Sidera is excellent, but the Biennale exhibitions, supposedly the highlight of their careers, are not presenting their best work. Boyce, who for years has been creating projects integrating musical, visual, and social aspects has focused in recent years on Black bands and women singers some of whom have been forgotten or have not at all received the recognition they deserved.

Sámi pavilion

In the pavilion, she created polyphony in a kind of jam session, through video works in which five women singers each sing separately, creating a single sound track. The spaces are designed in an extreme 1960s/’70s style, as gilded objects become record stands or seats. The problem is that the sensation of set scenery as if visitors are entering the set of a musical, is so strong as to dilute Boyce’s statement into nostalgia wrapped up on glittering design. In the French pavilion, which was very popular on opening day, Sidera uses the concept of creating period rooms – beginning with 1950s residential/rooms from a home in 1950s Algiers, 1960s Paris, and England – where she lives – in the 1980s One of the spaces is a Parisian bar where a couple is dancing. These spaces lead into a recreated movie theatre of the 1950s screening a film Sidera made about her family, influenced greatly by Pontecorvo’s film The Battle of Algiers (1966), only four years after Algerian liberation forces’ victory over the French. Sidera colorized the black and white film and inserted her own figure into a war that took place before she was born, creating a fascinating story about immigration whose anti-colonialist stance touches exposed nerves. Had the film been screened on its own without the scenery, the pavilion would have been much stronger.

Refinement and power characterize Simone Leigh’s direct, impressive work at the American pavilion. Leigh covered the entire building with thatching in an ironic, bitter, and painful reference to the memory of the international fairs of the late 19th century through the 1930s in which European countries exhibited their colonies in a twisted manner, with “human zoos.” At the center is a huge sculpture with a rounded face and erased features as the millions of victims of colonialism in its many manifestations were faceless. The sculpture leans on the tradition of the nimba, an object placed on the heads of participants in rituals in Guinea. Picasso owned similar statuettes (several of these, from the Weiss Collection, exhibited about two years ago in the Israel Museum. Leigh points to the history of the Biennale, begun in parallel to the large international fairs, and similar to this in spirit, including its very narrow description of what and who belongs to “the world of culture.” Her bronze and ceramic sculptures of women and objects, installed in the pavilion in such a way as to emphasize their monumentality and internal “spine,” resonate on the giant sculpture installed at the entrance to the international exhibition at the Arsenale, which was installed on the High Line in NYC, then curated as well by Alemani.

It is interesting to note some similarity between Maria Eichhorn’s work in the German pavilion and Ignasi Aballí in the Spanish pavilion. Eichhorn engages in the dark history of the building built according to explicit instructions from Hitler, and exposes the foundations of the original Bavarian pavilion from 1909 on which the German pavilion was constructed. In the Spanish pavilion, the discussion was about the angle at which it was placed in relation to surrounding buildings. In both pavilions, the space itself became the work, the story and the drama. Eichhorn’s pavilion connects to Hans Hacke’s design in 1993 but is much weaker. Hacke also discussed the history of the pavilion but did succeed in doing so concisely, with a broken floor and a huge sign – “Germania” – the ancient Teutonic name for Germany, expressing the violence embodied in the building and commemorated in the structure.

The Israeli pavilion, “Queendom,” is anemic and pretentious but mainly distressing. Ilit Azoulay’s career over the past decade has been characterized by sharp ups and downs: Regarding Silences (2019) shown at the CCA, Tel Aviv, was excellent, but her latest at Braverman was very disappointing.  Queendom, (curated by Shelley Harten), attempts to respond to each item on the imaginary list of issues on the current cultural discourse, yet remains distanced from the creation of any experience. “Women’s empowerment,” “national and patriarchal bias that becomes a cross-border regendered space,” and the change “of the architectural orientation of the pavilion from west to east,” all appear in the exhibition text.

The intentions mentioned in the text shatter when confronted with large photomontages with beige/grey coloration. At their best, the works bring to mind an encounter between Nevet Yitzhak and works by Lihi Turjeman referring to archaeology. The images are based on photographs from the archive of Austrian-Jewish-British archaeologist and art historian David Storm Rice (1913-1962), whose papers were purchased by the L.A. Mayer Museum for Islamic Art, Jerusalem.

The use of a lovely blue on the pavilion’s ceiling and blue covering of the two pillars which were topped with kind of capitals or rims does not transform the pavilion into a “queen’s palace,” as the press release stated, and certainly not to Mizrahi – suffice it to remember the marvelous blue in Giotto’s Arena Chapel in Padua, only a short trip from Venice.

Australia’s successful pavilion features Marco Fusinato’s Desastres, a sound and video installation. It shows images of chaos along with music produced on site from an electronic system looking like a wall. The large pavilion has only a single work, but it is shocking and needs no additions. In the Belgian pavilion, Francis Alys presents his series of films of children’s games in war zones and areas of conflict across the world, along with small very lovely paintings of the same sites. The cloudy quality that softens the pictures of reality seems to emphasize the illusory nature of external appearance which may hide various scenarios of violence.

Violence takes on a beautiful, abstract appearance in Malta’s pavilion in which drops of melted metal drip into minimalist black basins that make up the formal composition of Caravaggio’s Beheading of St. John the Baptist (1608). Other good pavilions are those of Finland, Hungary, and Singapore.

The Nordic pavilion in the Giardini hosts the Sámi pavilion for the first time. The Sámi are a nomadic people living in Finland, Norway, Sweden, and Russian, suffering from discrimination and colonialism in their various diasporas for centuries (similar to the persecution of Aborigines in Australia. Like the Aborigines, they are an indigenous people disinherited from much of their land). During the opening days, the artists and curators stood out in their national dress as a kind of representation reminding people of a repressed legacy. The works on view are very large paintings by Anders Sunna depicting landscapes of villages and nature; a problematic sculpture made of reindeer corpses by Máret Ánne Sara, perhaps the most well-known Sámi artist, as she exhibited in the last Documenta; and documentary videos films by Pauliina Feodoroff. The pavilion as a celebration of nationality is stronger than the art, a reminder that the movement of the increase of movements of strengthening the nation-state began before the current war in Ukraine. Hosting the Sámi nation in the Nordic pavilion is recognition of the legitimacy of their struggle for their own state, or at least autonomy. From the aspect, despite being described as “hosting,” it is a direct contrast to the step that Germany and France took in 2013 when they exchanged their exhibition spaces as a declaration of friendship and a call for blurring national borders within Europe.

The Ukrainian pavilion consists of a single wall on which Pavlo Makov’s Acqua Alta: The Fountain of Exhaustion (1995) is installed -a triangle of funnels, each one split into two, through which water flows. The piece speaks of over-exploitation of natural resources and the exploitation by aggressive countries against weaker ones (such as diverting rivers and other water sources). In the current context, the work alludes also to the Russian attempt to dominate Ukrainian culture. Empathy for the curators who traveled under fire to bring the works to the Biennale added an aura to the pavilion but this was not suffice for it to be awarded a prize. However, the catalog ran out during the first few days post opening, with numerous visitors, and the city is full of Ukrainian flags and events showing identification with Ukraine. Open Europe, striving for globalization, is in defense mode.

Felipe Baeza
ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility