דניאל סילבר: מקהלה והשולחנות המהלכים| Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables

בניסוח פשוט השאלה היא מדוע השלם עולה בהרבה על חלקיו  בתערוכה “דניאל סילבר: מקהלה והשולחנות המהלכים”. מדוע תערוכה שהדימויים בה נשענים בכבדות על תקדימים, מוכרים מאד, מצליחה להותיר רושם שהולך עם הצופה זמן רב אחרי היציאה מהגלריה.

העבודה המרכזית היא מקהלת דמויות חימר צבועות בצבעי שמן עזים עומדת שורות שורות בקצה האולם בקומת הקרקע. האולם הפך כולו לקובייה לבנה – דימוי וקונספט שקשה לחשוב על קלישאה גדולה ממנו בחלל אמנות עכשוית (מודרנית ליתר דיוק). חבל שכאן נתלו שלושה ציורי ראשים (דיוקנאות?) צבעונים וחלשים שנראים כמו מחשבה שנייה של גלריסט שחש שחייב להיות משהו שיהיה קל למכור, שלקוחות יוכלו לדמיין כיצד יראה על קיר סלון בבית.

הטיפול של סילבר  בחימר נע על הציר שבין מדרדו רוסו Medardo Rosso , דגה ועד לטוני קרייג Tony Cragg וקיקי סמית , כלומר עמוק בתוך הזרם המרכזי. בקומה השנייה , בחלל בוהק בלובנו לא פחות מונחות עבודות חימר ציבעוניות על לוחות לבנים כשרגלי השולחנות שחורות וגדולות כמו מגפי חיילים – קלגסים ועשויות באותו עיבוד של חימר מרצד בנגיעות אצבעות .האסוציאציה המיידית שלי הייתה לביטוי “רגלי חימר”.  מטבע הלשון שנפוץ באנגלית ובשפות אירופאיות רבות, לקוח מפרק ב’ של ספר דניאל (וכן, מדובר בשם האמן ).  מסופר על חלום שחלם נבוכדנצר מלך בבל, ובו ראה פסל ממתכות יקרות שרגליו מחרס. דניאל קרא את  החלום כנבואה על נפילת האימפריה הבבלית, שעם כל פארה, יסודותיה רעועים.

הפסלים הקטנים, על הלוחות  – שולחנות, אובייקטים שסועים של כאב, מזכירים כמו המקהלה בקומה התחתונה, עבודות  מוכרות מאד כך שהמהלך האמנותי נע על הקו הלא תמיד מאובחן, שבין ציטוט, לחיקוי ולקיטש.  עבודה ספציפית העולה על הדעת היא ‘Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion’ האייקוני של  פרנסיס בייקון, מ 1944 , אבל אפשר לנקוב בשמות עבודות רבות של דאלי , מירו, פיקסו, אנדריי מסון ורבים נוספים.

מה שיכול היה בקלות להצטבר לאוסף אזכורים הופך לשלם, להיבריד מטריד של גופים ואובייקטים. המקהלה האילמת והאקספרסיבית, ושיירת השולחנות, על רגליהן הכבדות הנטועות בריק החלל הלבן, שופעות חיות, כגולם שזיק אלוהי או מכני יכול לעורר (אסוציאציה נוספת לדמויות החימר). ההרגשה היא כשל אנימציה העומדת להתעורר, מצעד של קושי, ריקוד קבצנים בו גסות וחן מתערבבים למקסים והמפחיד.  בכל זאת, למרות המרכיב התיאטרלי, אין תחושה של תפאורה (אם אתעלם מהציורים בקומת הקרקע). הקסם של אמנות שלא תמיד מתרחש – צלח.

אוצר ניקולה טרצי
CCA תל אביב-יפו

Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables

Why is the whole much greater than the sum of its parts in Daniel Silver’s exhibition “Chorus and the Walking Tables”? Why does an exhibition whose images lean heavily on very familiar precedents succeed in leaving an impression lingering with visitors after leaving the gallery?
The main piece is a chorus of clay figures in rows, painted in bold oil colors, installed at the end of the ground floor exhibition hall. The entire hall became a “white cube” – an image and concept which is perhaps the greatest cliché in contemporary art (or more precisely, modern art). Too bad three paintings of heads (portraits?) were hung here as well. The colorful, weak paintings seem to be there as a gallerist’s second thoughts, thinking that there should be something something that clients could imagine on their own living room wall.

Silver’s handling of clay brings to mind works by artists such as  Medardo Rosso, Degas, through Tony Cragg and Kiki Smith, deep in the mainstream. On the second floor, in a space of glistening white no less glaring than the ground floor, colorful clay pieces are installed on white table surfaces. The tables’ legs are large and black , like soldiers or storm troopers’ boots, made  in the same manner of textured clay vibrating with the imprints of fingers. My immediate association was to the expression “feet of clay,” a concept existing in English and many European languages, taken from the Book of Daniel, Chapter 2 (the artist’s namesake). Nebuchadnezzar, King of Babylon, had a dream in which he saw a statue of precious metals with feet of clay. Daniel prophesized that this meant that the Babylonian Empire, despite its glory, would fall, since its foundations were unstable.
The small sculptures on the boards/tables, objects torn in pain, evoke the memory of major works from art history, as does the “Chorus” on the lower level. In this way, the process moves on an axis between quotation to imitation to kitsch. A specific work that comes to mind is Bacon’s iconic work of 1944, “Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion,” but there are many other works that could be named by Dali, Miró, Picasso, André Masson and others.

But , what could have easily come together as a collection of mentions has crystalized to a whole, a disturbing hybrid of bodies and objects. The expressive, mute chorus and caravan of tables with their heavy feet planted in the white void is bursting with vitality like a golem able to come to life with a divine spark or mechanical means (another association to clay figures). The feeling is of animation waiting to wake up, a parade of difficulty, a beggars’ dance in which crudity and charm blend into something enchanting and frightening. Despite the theatrical component, the  sensationis much more than that  of a stage set (if I ignore the paintings on the ground floor).
The magic of art–something that does not always take place – worked.

Curator: Nicola Terzi
CCA, Tel Aviv-Yafo